מינוי בעלי תפקידים בכירים בשירות הציבורי הפך בשנים האחרונות לסלע מחלוקת ולריטואל נפסד, אשר לא הוד ולא טוהר מידות לו. המינוי התורן והבכיר ביותר שעל הפרק הוא של ראש השב״כ.
ברבות השנים, עקב תקלות אחדות במינויים ולחץ תקשורתי שהופעל בעקבותיהם, נקבע בהחלטות ממשלה, כי אין די בהחלטת הממשלה לבדה בדבר מינוי של בכיר, גם אם זו סמכותה על פי דין. יש להעביר את המועמדות לבחינה גם של ועדה חיצונית, לשם בחינת טוהר מידות המועמד. לכך מצטרף ריטואל כדלקמן: עתירות לבג״צ מוגשות, על ידי כל דחפץ וכל דמסתייג מן המועמד, וזאת בשלל טענות ונימוקים מן הגורן ומן היקב.
הכפשות משכחות זכויותיו של אדם
ההפניה לוועדה ועתירות לבג״צ משהות את הליך המינוי ומושכות אותו על פני זמן. זמן זה מוקדש להכפשה תקשורתית של המועמד, משל היה ברווז במטווח. לא יעמדו לו זכויותיו, מעשיו וסגולותיו לאורך השנים. לדאבון הלב, הכפשות זה מקרוב באו, משכחות זכויותיו של אדם.
ריטואל נפסד זה אינו תמים ואינו מקרי. הוא נועד להמאיס את הכהונה הבכירה על מועמדים ראויים, רציניים ודעתנים. מטרתו להרתיעם מהגשת מועמדות, בבחינת ״מה אני צריך את זה?״. הליך הביקורת בוועדה ציבורית ובבג״צ, בצירוף הבליסטראות התקשורתיות המושלכות במועמד, אינם משביחים את השירות הציבורי. הם משמשים כמכשיר ניגוח מצד גורמים אינטרסנטיים, או בעלי השקפות עולם מנוגדות, אשר מנצלים את התמשכות ההליך בוועדה ובבג״צ לצורכיהם.
המועמדות הופכת על פני זמן למעין ״תכנית ריאליטי״ עם אינספור מכתבים מן הציבור הרחב המוגשים לוועדה ולבג״צ בעד המועמד ונגדו, מבלי שכותביהם אפילו מכירים את המועמד אישית. כאמור, תהליך מסורבל זה מיירט מועמדים טובים ובכך פוגע בטובת הציבור.
מעבר לכך, דרך מינוי הבכירים שהשתרשה בישראל אינה ראויה ואינה משכנעת משני היבטים תפיסתיים: ראשית, אין היא דמוקרטית. הממשלה, כל ממשלה, היא הגוף המוסמך למינויים כאמור. היא הרשות המבצעת. אין זה נכון להשיל ממנה סמכויות אלה ולהעבירן לידי גורמים אחרים, אשר אינם נותנים דין וחשבון לציבור על החלטות מינוי או אי-מינוי, עת יצליחו או חלילה ייכשלו.
ודאי שאין זה ראוי ליתן מעמד יתר לכל מיני אזרחים מן השורה, גם אם בעבר כיהנו במשרות בכירות בעצמם (״לשעברים״), להכפיש מועמדים ולהסתייג ממינויים. לאזרחים אלה אין כל זכויות יתר בהבעת עמדה בענייני הציבור, לרבות במינוי בעלי תפקידים, כל עוד לא העמידו את עצמם לבחירת הציבור בבחירות לכנסת.
שנית, קיומם של מנגנוני ביקורת נוסח ועדה ציבורית ועתירות לבג״צ במינוי ראש מערכת, אך לא במינוי אותם אנשים בדיוק לתפקידים אחראיים ובכירים בדרג הכפוף לראש המערכת, הוא הבחנה מאולצת ובלתי קוהרנטית. אם טובים שרי הממשלה בהחלטה על מינוי אלוף במטכ״ל, ניצב במשטרה, או ראש אגף בשב״כ, מדוע זה פתאום אין הם טובים למינוי הרמטכ״ל, המפכ״ל או ראש השירות? האם חששות לטוהר מידות ולשיקולים בלתי ענייניים נולדים לפתע דווקא בעת מועמדות לראשות המערכת? הדברים אינם משכנעים.
דומה, כי הגיעה השעה להחזיר את מינוי ממלאי תפקידים בכירים לידי הרשות המבצעת, מבלי למתוח את הליכי המינוי באופן ביורוקרטי על פני זמן ובשער בת רבים, תוך התרת שמם הטוב של המועמדים. אל לשעות להפחדות מיותרות בעניין. הציבור רק ייצא נשכר מהליכי מינוי יעילים של מועמדים ראויים, תחת כל ממשלה באשר היא.
הכותב הוא פרופ׳ בפקולטה למשפטים, אוניברסיטת בר אילן
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
