„זאת פורנוגרפיה של השכול, של האסון. מי שחושב שככה נראו הדברים עושה לנו עוול גדול”
הסדרה המדוברת „אור ראשון” (קשת 12) שעוסקת באירועי 7 באוקטובר ועלתה אתמול לאוויר היא אנומליה משונה שבה כוכבי ענק כמו רותם סלע מגלמים אנשים אמיתיים אבל מכניסים לפה שלהם טקסטים מומצאים. שורדות האסון סופי ברזון מקאי ובתיה הולון מסבירות למה זה כל כך שערורייתי ומזיק בעיניהן: „במקום לצאת ולהפגין נגד המציאות, אנשים יושבים בבית ורואים ייצוג מעובד שלה”
כמה רגעים אחרי ששרה וינו אלעד בתפקיד תושבת אופקים טלי חדד שואלת „איפה מד”א?” מתקבלת התשובה: „פרסומת אחת וחזרנו”. בפועל שתי פרסומות קטעו את שידור פרק הבכורה של הסדרה המדוברת „אור ראשון” שעוסקת באירועי 7 באוקטובר. שתי הפרסומות המנצנצות היו ל”כוחות ההצלה” – אותם כוחות שלא הצליחו למלא את משימתם באופן מיטבי באותו יום נורא, אבל הם העלו פרסומת כדי להבטיח שעכשיו הם ערוכים. זאת אחת הסיבות שהסדרה החדשה של קשת 12, שנקנתה בידי חברת פרמונט ושודרה בפלטפורמה שלה לעשרות מיליונים, קוממה רבים מאנשי העוטף בפרט, ומהישראלים בכלל.
כשמדברים על הסדרה, אי אפשר לנתק אותה מהמעטפת שלה: היא משודרת בקשת כמו כל שידור אחר שלה, והרי לאסון הנורא ביותר בתולדות מדינת ישראל, מגיע להיות משהו אחר מתוכנית המשודרת בחסות של חברת רטבים. זהו חוסר טעם בלשון המעטה לפמפם לפני ההקרנה עוד פרומו ל”מאסטר שף”, שבו אייל שני מכריז כי לא מצא „עונה אחת שבה אכלנו אוכל יותר טעים”, או פרסומת שבה נאמר כי „אצלי בבית עוגות לא שורדות הרבה זמן”. העוגות לא שורדות? וואללה, איזה אסון.
אי אפשר גם לנתק בין הסדרה לתזמון עלייתה: „אור ראשון”, שביים ליאור חפץ, לצד רות עפרוני, היוצרת השותפה, והמפיק ההוליוודי המועמד לאוסקר לורנס בנדר, עלתה לאוויר אתמול, שנתיים בדיוק לאחר האסון, כשהסכם להחזרת החטופים וסוף המלחמה נמצאים על הפרק. לכן כששידור הפרק הראשון הסתיים (בקליף האנגר – אלוהים ישמור), כולל טריילר לאירועי הפרקים הבאים המזוויעים, עלתה מיד על המסך התוכנית של „אברי ושרקי”, וגלעד אמר בחיוך כי זהו „לילה אופטימי”. גם הוא ודאי לא חשב איך יישמעו דבריו, כשהם מוצמדים לאירועים בסדרה.
באשר לסדרה עצמה – היא מספרת ארבעה סיפורים אמיתיים מאותו היום, אך כפי שנכתב בכתובית בתחילת הסדרה, „שולבו בסדרה גם סצנות ודיאלוגים בדיוניים, וחלק מהשמות שונו”. ועל זה נשאלת השאלה למה? האם במציאות הדיאלוגים לא היו מספיק חזקים? מספיק מותחים? מספיק דרמטיים? וגם למה היה חשוב לשלב כוכבים כל כך גדולים כמו רותם סלע? היא שחקנית טובה, אבל היותה מגישה של כמה וכמה תוכניות בקשת, לרוב קלילות כמו „הכוכב הבא” או „נינג’ה ישראל”, מפריעה לצופה הישראלי הממוצע להאמין שהיא אכן בת שבע יהלומי מניר עוז. מצאתי את עצמי בעיקר מהרהרת במחשבה אם היא השתמשה בעדשות מגע חומות לתפקיד או שזה הצבע המקורי שלהן. ואז נזכרתי במה שסופי ברזון מקאי, האוצרת והמנהלת הראשית של גלריית בארי, ושורדת הטבח, כתבה בפייסבוק: „כך היום בערב ישבו להם בספה הנוחה שלהם בביתם, עם יד אחת בעומק האשך ויד שנייה גוללת בטלפון, אולי ינשנשו גם איזה חטיף ככה תוך כדי חצי עין על המסך וחצי מח בגלילה מסממת של תכנים סמי פורנוגרפיים… בהיעדר חרדת קודש מכל סוג למה שנראה על המסך. כך יום הטבח יתערבב לו בכיף עם פרסומות לעלי אקספרס, תחתונים לספיגת שתן למבוגרים, ושאר זבל קפיטליסטי שמזהם את המוח כמו שהוא מזהם את הסביבה. בהתרגשות רבה מסתבר, עם ישראל עוצר נשימתו, מול סדרה מסחרית שמפרנסת אנשים מסחריים, לא בוחלים בקריאות השתאות ומילות חנופה, הרי מה ניתן לדעת על העולם אם לא סדרות בטלוויזיה. אם נכבה את המסך נצטרך לחיות בו”.
בשיחה איתה ועם בתיה הולון הבוקר, שתיהן שורדות השבת השחורה, אחת בקיבוץ בארי והשנייה בכפר עזה, הן מסבירות מה כל כך הפריע להן בסדרה. „הסדרה על אירועי אותו היום משפילה. היא הופכת את היום הזה לתוכן בידורי ומסחרי”, אומרת ברזון מקאי, „יושבים עדיין חטופים במנהרות. קהילות שלמות עקורות. האירוע הזה עדיין קורה וגורם לסבל מתמשך לי, למשפחות החטופים ומשפחות החללים ול-200 אלף איש שהיו אתמול בכיכר, ובאיזשהו עולם מקביל, במקום להושיט יד לסובלים הם מעלים סדרה שמפנה גב לסבל. זה ראוי לכל גינוי.
„האירוע של ה-7 באוקטובר מצריך מאיתנו ללמוד הרבה דברים מחדש. לשאול דברים מחדש, בכנות. זה שהמכונה הזאת ממשיכה לדרוס ולבנות ובולעת את האירוע בכלים הרגילים לא מאפשרת את הלימוד הזה”, אומרת מקאי, ששהתה בממ”ד עם בן הזוג שלה טל ושלושת ילדיהם במשך 20 שעות של גיהינום.
זה מזכיר קטע של לואי סי-קיי שמתאר איך „רשימת שינדלר”, הסרט ההוליוודי על השואה, נהפך לעוד משהו שמזפזפים בו כשאין כוח לקומדיה רומנטית או משהו כזה.
„בדיוק, את יושבת ומזפזפת אם בא לך סרט ילדים או סרט שואה. אבל במקרה הזה זה יותר חמור אפילו כי כש’רשימת שינדלר’ יצא היית חייבת ללכת לקולנוע כדי לראות אותו על מסך גדול. הוא גם נעשה 50 שנה אחרי השואה. גם ‘ואלס עם באשיר’ המצוין נעשה 30 שנה אחרי מלחמת לבנון „.
ובכל זאת, גם כש”רשימת שינדלר” הוקרן, התנגדו לגילום ההוליוודי של האירועים, ואחרי זה התברר שהוא העלה את המודעות לשואה בכל העולם. יש טענה שהסדרה מעלה את המודעות בעולם לאירועי ה-7 באוקטובר.
„השואה לא היתה מתועדת כמו ה-7 באוקטובר. המחבלים תיעדו במצלמות הגוף. הקורבנות תיעדו. יש את ‘עדות 710′. אין מישהו במדינת ישראל שלא ידע מה קרה באותו היום. אין מישהו בעולם שרוצה לצפות ולא יכול. המדיום הטלוויזיוני מרחיק אנשים מהאירועים. אלה פעולות סרק שלא מספקות שום תובנה. קראתי תגובות של אנשים ש’מחכים לעשות בינג’ לסדרה’.
„כשהטבח הופך להיות מטבע עובר לסוחר, וחשבונות בנק של מישהו מתנפחים, זה לא מועיל לשורדים ולחטופים. אין בין הסדרה הזאת לטובת הציבור דבר. שלא לדבר על מה זה עושה לי באופן אישי. הרגשתי שאני עוד שנייה מקיאה את הלב שלי. הדברים האלה הם לא נייטרלים – או שזה מועיל למשהו לתהליכי ריפוי, לתיקון אמיתי, להתקדמות שלנו כחברה, לאחות משהו, או לא. הסדרה לא עונה על הדברים האלה. כולנו שרויים באלם, האלם הזה הוא אמיתי, אפשר להישאר איתו, עד שיימצא מתישהו טעם בלומר משהו”.
יש שורדים ששיתפו פעולה עם ההפקה. הם כנראה חושבים שזה חלק מהריפוי.
„למיטב הבנתי, זו לא היתה יוזמה של המשפחות שפנו להפקה, אלא בדיוק להיפך. זאת לא מוטיבציה פנימית, אלא גוף מסחרי עם אינטרסים כלכליים. כל אחד עובר את תהליך הריפוי שלו, כך אני עושה גם בגלריה. העיקרון המנחה שלי הוא ‘קודם כל אל תפגע’. אין לנו בעולם התרבות אמנה אתית כמו שיש לרופאים, עיתונאים, אבל לא הכל מותר”.
הפרק ששודר אתמול רשם 20% צפייה. זה המון.
„זה רק מרגיז אותי עוד יותר. צפייה בטלוויזיה היא פסיביות מוחלטת, היא מעודדת אנשים להישאר בבית ולראות לא את העולם, אלא ייצוג מעובד שלו. ובמיוחד אתמול אנשים היו צריכים להיות בעולם, להיות ברחובות, להילחם שתיסגר העסקה, שתיעצר המלחמה. מי שיושב בבית לא תורם בכלום. השידור במוצאי שבת כשיש הפגנות מנע את ההשתתפות שלהם בתמיכה במשפחות”.
את מתנגדת לכל ייצוג קולנועי או טלוויזיוני של האירועים?
„ברור שלא. לסרטי תעודה, למשל, ודאי יש מקום. אבל נפש האדם עוד מעכלת, והאמת צריכה לשקוע. לכן בעיניי ב’אור ראשון’ יש פוטנציאל נזק קטסטרופלי”.
בתיה הולון, בת 73, מכפר עזה, ששהתה מהבוקר עד השעה 16:00 בממ”ד ב-7 באוקטובר, גם מתנגדת חריפה לשידור הסדרה. „בן אחד שלנו היה בבית שלו בממ”ד, ובת שנייה, יחד עם ילדיה היו במשך שעות רבות בידיים של המחבלים, שמסיבה בלתי מובנת השאירו אותם בחיים. איבדנו 64 חברים שהם בני משפחה. 15 מהנרצחים הם חברים קרובים מאוד שלי. החטופים גלי וזיו ברמן הם בנים של החברים הכי טובים שלנו, שגידלנו את ילדינו יחד כל השנים. הכל כל כך חשוף וכואב, המחשבה שמישהו יכול למסחר את הסיפור הזה היא בלתי נסבלת.
„אנחנו עכשיו עסוקים בלהחזיר את החברים שלנו לקבורה בכפר עזה. אנחנו מרגישים שפותחים את כל הפצעים מחדש. יש לנו שתיים-שלוש אזכרות ביום. אנחנו צריכים להחליט לאן ללכת. לא הספקנו להתאבל כמו שצריך, כולנו עקורים, אין לנו בית. אין לנו איפה לשבת לעבד, ובינתיים יש מי שעושים מזה סדרה הוליוודית”.
אבל כבר היו דרמטיזציות של האירועים. למשל הסדרה „שחר אדום” ב-yes.
„לא שמעתי עליה בכלל. פה, בגלל המרכזיות של הערוץ, זה פשוט מתקיף אותך בלי הפוגה. אני משתדלת לא לראות דבר ממנה, אבל את לא יכולה להימלט. והסדרה היא ביזוי של כל הסיפור. אפילו השם ‘אור ראשון’ הוא חרטה, כי זה לא היה אור ראשון. הסיפור כל כך מסלף מה שהיה שם. אני רואה את רותם סלע עם פנים מלוכלכות מאיפור אומרת ‘אני לא הולכת איתכם’ למחבלים. איזה שטויות. תאמיני לי, זה לא נראה היה ככה. אם היו לוקחים שחקנים אנונימיים, מילא, אבל למה לקחת כוכבים?”.
מה לגבי הטענה שכך משמרים את האסון בתודעה?
„בשביל זה אנשים יכולים לראות תכנים תיעודיים בכאן 11. כל יום יש שם איזשהו סיפור. שיקשיבו לשורדים, לא לעיבוד של דבריהם. אני מסתובבת עם הרצאות מטורונטו עד לוס אנג’לס ומיאמי כדי לספר את הסיפור האמיתי. למה צריך לספר פייק?”.
אולי כי עם כל הכבוד לסרטי תעודה ולהרצאות, בסדרה מתוסרטת יש צופים רבים יותר, ובוודאי שכשיצפו בה בפרמונט?
„זאת פורנוגרפיה של השכול, של האסון. מי שחושב שככה נראו הדברים עושה לנו עוול גדול. הספיק לי לראות את הפרומואים. חטפתי בחילה פיזית. היתה עצומה ענקית בבקשה שלא לשדר את הסדרה. איך חוסר תגובה יכול להתקבל באירוע כזה. זה פוגעני עוד יותר מהסדרה עצמה”.
מקשת לא נמסרה תגובה לכתבה.
