אני מתוסכלת מהקושי שלי להתרגש מאירועים משמעותיים בחיים, כמו חתונה של חבר טוב ואפילו חגיגת בר המצווה של בני הבכור. בזמן שאחרים מתרגשים עד דמעות, אני מרגישה מנותקת ואטומה. כאילו משהו חוסם אותי רגשית. אני מבינה שקורה משהו חשוב וגם יכולה לתפעל את האירוע אם יש בכך צורך, ובכל זאת לא מצליחה להתרגש באמת. אני מתקשה להבין למה זה ככה. אני רואה בעצמי אדם רגיש, וברגעים מסוימים אפילו רגשן: אני יכולה להתייפח בסרט של דיסני, כשאני שומעת שיר עצוב או כשאני נתקלת בתמונות ילדות. הפער הזה מתסכל אותי. מה קורה פה?
א’, בת 40
א’ היקרה, הדפוס שאת מתארת הוא הרבה פחות מוזר מכפי שנדמה. לא מעט אנשים מוצאים את עצמם אדישים, אטומים או מבולבלים ברגעים שבהם הם „אמורים” להתרגש, כשבמקביל רגעים אחרים, שנראים קטנים, שוליים ויומיומיים מעוררים בהם תגובות רגשיות בעוצמה מפתיעה.
הרבה לפני הולדת הפסיכולוגיה, כתב צ’כוב לסופר צעיר בשם מקסים גורקי סדרת עצות על כתיבה. אחד הרעיונות שהוא מדגיש שם, הוא להקפיד „להשאיר מקום לדמיון”. כך למשל, אם רוצים לספר על ליל ירח, מוטב לא לכתוב בפשטות „ירח מלא זורח בשמיים” אלא לתאר את האור שמשתקף בזכוכית שבורה או את הצללים על המדרכה. ניסוחים ישירים וכבדים, אומר צ’כוב, לא משאירים מקום לתנועה נפשית מצד הקורא, ומפריעים לו לשלב אלמנטים מעולמו הפנימי בתוך התמונה שהטקסט פורש לפניו.
גם בחיים עצמם, יש רגעים שבהם נדמה שדרישה מפורשת מדי לבטא רגשות עזים לא משאירה למערכת הנפשית מקום להוסיף תוכן משלה. אירועי חיים זוטרים, לעומת זאת, משאירים מרווח שלתוכו יכולים לחלחל זיכרונות ותכנים רגשיים עדינים יותר. כך, לא נדיר לראות אדם שלא הצליח לבכות בהלוויה של אדם אהוב מתפרק דווקא מול חפץ יומיומי שהיה שייך למי שכבר איננו.
הפסיכואנליטיקאי דונלד ויניקוט מוסיף לדיון הבחנה מעניינת בין מה שקורה לנו לבין מה שאנחנו מצליחים לחוות באופן מלא. לפי ויניקוט, יש רגעים שמציפים את המערכת הרגשית בעוצמה כזו, עד שהם נרשמים כ”עובדות” אבל לא מצליחים להפוך לחוויה נפשית חיה. בהמשך לכך, הרגשות והמחשבות שלא נחוו עד הסוף בזמן אמת מחפשים דרכים עקיפות לחדור למודעות שלנו.
מכאן המשיכה שלנו לסרטים, ספרים, טיפול פסיכולוגי או זמן שקט עם עצמנו בסוף היום. כל אלה מציעים לנו מרחב שבו אין דרישה להתנהג או להרגיש בצורה מסוימת, וכך מאפשרים לנו לבוא במגע עם חומרים נפשיים שעברו עיבוד חלקי – בקצב ובאופן שאנחנו מסוגלים לשאת.
אפשר גם להבחין כאן בין שני סוגים של טלטלה רגשית: כזו שמאלצת אותנו לארגן מחדש את חיינו, מול כזו שמאפשרת לנו להרגיש בעוצמה בלי לשנות דבר. אירועים משמעותיים באמת נושאים איתם דרישות מכבידות – לבחור, לשאת באחריות ולעיתים גם להכיר באובדן ממשי. לעומתם, סרט נוגע ללב או זיכרון ילדות מרגש מאפשרים חוויה רגשית מלאה אך בטוחה, כזו שאפשר להתפרק בתוכה בלי שהמציאות תידרש לזוז.
בהמשך לכך, ייתכן שבעוד כמה שנים, כשתביטי בתמונות מבר המצווה של בנך, הן ירגשו אותך עד דמעות. כלומר, תגיבי אליהן בדומה לאופן שבו את מגיבה כיום לתמונות מילדותך. תגובה מאוחרת מהסוג הזה אינה מעלה מהזיכרון את מה שהרגשת בזמן הטקס עצמו, אלא מבטאת רגשות שלא התאפשר לך לחוות באופן מלא בזמן אמת.
אז מה ההבדל בין אלה שבכל זאת מצליחים להתפרק בטקס הרשמי ו”לבכות ברגע הנכון”, למי שמצליחים לבטא רגשות רק במקומות פרטיים יותר ולכאורה משונים יותר? קל להתבלבל ולחשוב שמדובר בפער בעוצמת התחושות, שיש מי שמרגישים „יותר” ואחרים „פחות” – אבל זו טעות. ההבדל אינו בעוצמה אלא באופן שבו האדם חווה את המפגש עם המסגרת.
יש מי שמעדיפים לצעוד בשביל מסומן, ששילוט מפורט מרגיע אותם ומאפשר להם להתמסר לנוף. ויש מי שהשלטים מעמיסים עליהם, מסיטים את הקשב שלהם מההליכה עצמה והופכים אותה למשימה. כאלה שכדי להתרגש מהנוף צריכים חופש לשוטט. באופן דומה, ניתן לחוות את כללי הטקס והנוכחות של אחרים סביבנו כמערך תמיכה מרגיע שניתן להישען עליו ולהתפרק בתוכו, ולחלופין כאוסף של ציפיות גלויות וסמויות שצריך להשקיע מאמץ כדי לעמוד בהן.
יש אם כן משהו טבעי והגיוני בכך שדרושים לך פרטיות ומרחק מסוים מהאירוע עצמו בכדי להתרגש ממנו. עם זאת, כשהתנועה הזו בין היאטמות להיסחפות חדה מדי היא יכולה להעיד על עומס רגשי שלא מקבל ביטוי ישיר, ומוסט שוב ושוב אל חוויות שמציעות התרגשות בטוחה ומנותקת, במקום לפגוש את מה שמבקש להיחוות.
לכן, לאור הרצון שהבעת להיות נוכחת באופן מלא יותר בכל מיני רגעים, כדאי לבחון את המפגשים הדרמטיים שלך עם תמונות מהעבר או סרטי ילדים ולחשוב אילו תחושות ומחשבות שאת מרחיקה, מקטינה או אוטמת בזמן ההתרחשות, חוזרות אלייך, לעיתים בעוצמה מפתיעה, ברגעים האלה.
