בחלק הראשון בסדרה, חידדנו את המודעות לכאב הכרוני בהורות הנובע מהציפיות המושלכות שלנו על הילדים. למדנו שהמטרה היא להפוך את החברותא למרחב מיטיב. כעת, הגיע הזמן לגעת בלב העניין: מהם העקרונות המעשיים שיאפשרו לזה לקרות?
מה זה בכלל ‘טעם בלימוד’?
לפני שנצלול לפרקטיקה, חשוב להבחין: הפרעות קשב וחוסר טעם בלימוד הם שני נושאים נפרדים.
מרן הרב שטיינמן זצ”ל היה אומר: ‘ריטלין לא נותן טעם בלימוד’. אפשר להוסיף בחיוך שגם אין טעם בריטלין כזה… ייתכן שלילד יש הפרעת קשב, אך בנוסף לכך – ובנפרד מכך – הוא פשוט לא פיתח עדיין ‘טעם’ בלימוד.
הדרך להרבות מוטיבציה ללימוד היא באמצעות סיפוק הצורך באיזושהי ‘חווית הצלחה’, דרכה הבן ירגיש שבינו לבין עולם הלימוד יש איזשהו חיבור. החוויה של הבן כשהוא מצליח לטעון סברא טובה, או כשהוא מצליח להבין את הסברא הטובה שהוא שומע, היא הבסיס הראשוני לטעם בלימוד!
טעם בלימוד קשור בריגוש. אנשים זורחים מעונג כשמשהו מתפצח ומתבהר להם. הרגע שבו העיניים בורקות כי ‘הבנתי!’. כגודל האתגר כך גודל הסיפוק. רגע ה’פיצוח’, שבו הסוגיה מתבהרת, הוא רגע של עונג רוחני ואינטלקטואלי שאין דומה לו. כדי שזה יקרה צריך להביא את הבן לחוויה שמשהו התחבר לו, שהוא בכוחותיו פיצח משהו, להפוך עבורו את הגמרא לשעשוע, בבחינת ‘לולי תורתך שעשועי’.
לכן הלימוד צריך להיות מעין ‘מרחב פוטנציאלי’ שבו מותר לטעות, להמציא סברות או השערות פרועות, להיות יצירתיים, ליהנות ממקרה ייחודי בגמרא, ובעיקר לשאול ולהתווכח עם הגמרא. לאפשר רגעים שבהם אין לחץ “להפיק תוצר”, זמנים שבהם כביכול ‘לא עושים כלום’. פשוט משתעשעים בסברא, בנפקא מינה, מספרים סיפור, או אפילו בוהים יחד בדף וחושבים. זהו המרחב הנדרש כדי ליצור ‘טעם בלימוד’.
הפרדוקס של האבא: בין “להחזיק” ל”לשחרר”
אז איך יוצרים את המרחב הזה? כאן אנחנו נתקלים בפרדוקס ההורות הקלאסי, בו אנחנו נדרשים כהורים לחיות במתח שבין ‘להחזיק’ ל’לשחרר’.
בדרך כלל אנו תופסים את החברותא כזמן של ‘ביחד’. אנחנו רוצים להיות שם בשביל הבן, לתקן, לחנך, ‘ליישר’, ללמד, להכווין. אנחנו חוששים שאם נשחרר – הילד לא ידע ללמוד כראוי. אבות רבים, באופן לא מודע, רוצים שהבן יהיה ‘הד’ שלהם. שיבין בדיוק כמו שהם מבינים, שיחזור על המילים שלהם.
מצד שני, בחברותא עם הבן, ניסיון השליטה ההורי הוא האויב הגדול ביותר. כשאנו מנסים להכריח את הבן להקשיב או לקרוא (‘תקרא כבר!’), אנו נכנסים למלכודת שליטה הרסנית.
זה נכון גם באופן כללי בהורות. הניסיון לשלוט ולהכניע את הילד דרך האמירה ‘אתה תעשה מה שאני אומר’ – הוא הרסני!
ממה נפשך, אם הצלחנו – איבדנו את הילד. זה מתנגש בדחף הבסיסי של רצון בנפרדות ואוטונומיה. ישנם ילדים שמרגישים לפעמים כי כניעה היא כמו ‘מחיקה’ עבורם. גם אם נדמה שהם נכנעים, לעיתים קרובות זו כניעה טקטית בלבד. מתחת לפני השטח נצבר זעם פנימי ותחושת השפלה, שסופם להתפרץ כמנגנון הסלמה מאוחר יותר. ואם הפסדנו – או כי הילד אדיש ומתנתק או כי הוא מתמרד ומתחצף – איבדנו את הסמכות ההורית.
המשמעות הפרדוקסלית היא שכאשר אנחנו יושבים בחברותא, עלינו להיות גם נוכחים רגשית באופן מלא, אבל בו זמנית – גם קצת ‘לא להיות’. מעין ‘רצוא ושוב’; ריקוד עדין בין ‘להחזיק’ ל’לשחרר’, בפעימות של להתקרב כדי להנחות, ולהתרחק כדי לאפשר.
מנקודת מבט פסיכולוגית מעמיקה, ‘חברותא’ היא מרחב של “פעימות” בין חיבור לנפרדות. כדי שיתקיים לימוד פורה, צריכים להיות שני צדדים: שני מוחות שונים, שתי דעות שונות.
הרגע שבו הילד אומר סברא אחרת (ואפילו שגויה) הוא הרגע שבו הוא מכריז על עצמאותו המחשבתית. אב שיכול לשאת את הנפרדות הזו (‘הוא חושב אחרת ממני’) בלי להיבהל ובלי לכפות את דעתו מיד, מאפשר לילד לגדול. הגמרא הופכת אז מ’טקסט של אבא’ ל’תורה דיליה’.
אז איך עושים את זה בפועל?
הכלל הראשון הוא לתת לילד להוביל את הלימוד המשותף בדרך שלו ככל הניתן. בבחינת ‘אין אדם לומד תורה אלא ממקום שליבו חפץ’ (ע”ז יט, א).
תן לבן לקרוא, גם אם הוא מגמגם. להציע פירוש, גם אם הוא לא מדויק. גם אם הוא נתפס לפרט שולי ומגוחך. תן לו את המושכות. המטרה כרגע היא לא הדיוק ההלכתי והלמדני, אלא פיתוח תחושת המסוגלות שלו. תהיה שם רק כדי לתמוך אם הוא נופל, אבל אל תלך במקומו.
הוא לומד טוב יותר בעמידה? תוך כדי טיול בסלון? מצוין. אל תכריח אותו לשבת. אל דאגה! ‘עמל התורה’ יגיע ככל שהילד ירכוש את ה’טעם בלימוד’.
סיפור נפלא על הרוגוטצ’ובר. מאת המגיד מישרים הרב י.מ. שושן שליט”א
צילום: באדיבות המצלם
מה שחשוב זה שאתה כאבא תצא מתוך אזור הנוחות שלך ותתאים את עצמך לתדר של הבן, תתחבר דרך העולם של הבן, אל תנסה ללמוד במקום הילד או לכפות עליו את ההבנה שלך. אל תשאף לשנות ולנרמל אותו, תקבל אותו עם כוחותיו ומגבלותיו הוא.
תהיה מגדלור. תאיר לו את הסוגיה, תהיה נוכח ויציב, אבל תן לו לנווט את הלימוד בעצמו. אם הוא נתקע בשרטון, אתה שם כדי להאיר, לא כדי לנזוף בו על כך שהוא נתקע.
חנוך לנער על פי דרכו, פשוטו כמשמעו!
אבא יקר! שאל את עצמך: האם הלימוד נחווה אצל הבן כעוד מסגרת כופה ומגבילה, או כמרחב של הנאה ונעימות? עד כמה זו חברותא גמישה שמסייעת לבן להתמקד בהתאמה לצרכיו הייחודיים?
הנה דוגמא קטנה:
הילד זורק סברא שנשמעת לכם עקומה לגמרי. האינסטינקט הוא לתקן מיד: “לא, לא, תסתכל מה כתוב, זה לא קשור, רש”י אומר הפוך”. ברגע הזה – כיביתם אותו.
נסו גישה אחרת: “שמע, הסברא שלך מעניינת! יש בה היגיון מסוים. בוא נראה רגע מה אביי אומר על זה בשורה הבאה, אולי הוא חושב כמוך?”.
בגישה הראשונה הוא “טעה”. בגישה השניה הוא הפך ל”בר פלוגתא” ולשותף פעיל וחושב. זה כל הסוד.
כדי לייצר מוטיבציה, תדאג כאבא לייצר עבור הילד ניצחונות קטנים. תעודד חשיבה יצירתית (שבדרך כלל מאפיינת ילדי קשב), תחבר את הלימוד לאקטואליה שמעניינת אותו, ותן לו להרגיש חכם.
עשה מאמץ להתאים את מבנה החברותא לצרכי הבן מעוד היבטים, אל תצנח מיד אל הלימוד, אל תאריך יתר על המידה, תוציא הפסקות יזומות, שלח את הבן להתאוורר, אל תחפור יותר מידי, תזמין את הבן לדבר. זו הבמה שלו.
כמובן, מעל הכל מרחפת החשיבות החינוכית בהחדרת הערך הרוחני הגבוה שבמצוות תלמוד תורה שהיא כנגד כולם, להבנות את המשמעות, הקדושה והרוממות של לעסוק בדבר ה’. וכידוע, אף רצוי להמתיק מסר כזה בתגמול חיצוני קטן, שמתוך שלא לשמה בא לשמה.
רק חשוב שנזכור כי המטרה העליונה היא לא עצם הלמידה והידע, אלא החיבור והעריבות בתורה, וזה יכול לקרות רק באותו יחס לעוצמת הקשר והקירבה לאבא.
התפקיד שלנו כאבות הוא לחשוב על ההורות כמסע ארוך של התמודדות עם תודעת שליחות מיוחדת, לגרום לבן לחוות ‘טעמו וראו כי טוב ה”, לחוות הנאה בלימוד ולטעת בו תקווה למרות האתגרים.
אז הבנו את ה”למה” ואת ה”איך” ברמת העקרונות, אבל מה עושים כשפותחים את הגמרא בפועל? בחלק השלישי והאחרון בסדרה אציע מגוון רעיונות וכלים לניהול זמן הלימוד, שימוש בעזרים והתאמת הסביבה – כדי שתוכלו לתפור לילד שלכם את חווית הלימוד המדויקת עבורו.
לכתבה הקודמת בסדרה על הריטלין לא אשם: למה הבן שלך שונא ללמוד איתך גמרא – חלק א’, לחצו כאן.
חיים עוזר הוניגסברג – מטפל זוגי ומשפחתי. לתגובות וליצירת קשר – hh5810610@gmail.com
