ערב שבת שלום ומבורך לכולם
פרשת יתרו עדיין נמצאים בסמיכות לטו בשבט חג האילנות כמה ביאורים והוראות בעבודת ה יש לנו ללמוד מפירות ארץ ישראל לכל השנה כולה מהיום הגדול והקדוש הזה
מתוך תורתם של גדולי החסידות הכללית ומרנן כ”ק אדמו”רי חב”ד לדורותם זיעא
שבעת המינים – והעבודה הרוחנית הנלמדת מהם בתורה הם מצויינים כשבעת המינים בהם נשתבחה ארץ ישראל. אך, מסתבר שלא רק הארץ נצטיינה בהם. בחרנו להביא לכם בעמוד זה את אחד מהסברי תורת החסידות על הפסוק “ארץ חיטה ושעורה גפן תאנה ורימון ארץ זית שמן ודבש”. הסבר זה מלמד על הקשר הפנימי בין “עם ישראל” ל”ארץ ישראל”. ארץ – בני ישראל משולים בתורה ל”ארץ” ככתוב “כי אתם תהיו לי ארץ חפץ”. המילה ארץ מזכירה לנו את המילים “רצון” ו”רץ” כשההקשר מובן, רצוננו וריצתנו לקיום רצונו של בורא העולם.
חיטה – היא מאכלו העיקרי של האדם. ממנה עושים לחם שנעשה חלק מגופנו. חיטה מרמזת על עבודת ה’נפש האלוקית’, הגברת הצד ה’טוב’ אצלנו, לשמור ולחזק את יצר הטוב, על ידי לימוד התורה וקיום המצוות.
ושעורה – היא מאכל בהמה. יש אצלנו צד המכונה ’נפש הבהמית’ שנמשך ומבין רק בתענוגים גשמיים. השעורה, מרמזת לנו על העבודה עם נפש הבהמית – להתגבר על הרצונות הבהמיים, לעצור את השתוללות הבהמית, כאשר היא נמשכת להתרגז, לשנוא, לקלל, להתחצף. ולהשתמש בכוחות של הבהמית לקדושה “רוב תבואות בכח שור”.
גפן – ליין טבע מיוחד, כששותים ממנו, הוא עוזר לצאת מהמצב רוח, ולשמוח. היין מרמז על ההוספה בשמחה כאשר עושים את רצון ה’נפש אלוקית’, השמחה שממלאת את ליבנו כשאנו מתנהגים כמו שצריך. נוסף לכך, היין מוסיף גם בעבודה עם הנפש הבהמית, לעצור אותה מפרעותה. כמו שכתוב בפסוק “יין ישמח לבב אנוש”, לומד הרבי את המילה “אַנוש” בפתח, אַנוש מלשון חלישות – להחליש את הבהמית.
תאנה – בפרשת בראשית מסופר שאדם וחוה “תפרו” לעצמם בגדים מ…עלי תאנה. מהתאנה אנו לומדים על עבודת ה’לבושים’. ה’מחשבה’ ה’דיבור’ וה’מעשה’ של האדם, נקראים לבושי הנפש. דרכם, הנפש באה לידי ביטוי. התאנה באה ומלמדת אותנו, לשמור על לבושי הנפש, לשמור על המחשבה, לגרש מעלינו כל מחשבה רעה. ולהשתדל להשתמש במחשבה באופן חיובי. וכך גם בדיבור ובמעשה.
ורימון – על בני ישראל כתוב שהם “מלאים מצות כרימון”. הרימון, מסמל על בירור העולם, והעלתו לקדושה על ידי השימוש בעולם לענינים טובים, לרצונו של הקב”ה – קיום ה”מצוות”.
(ארץ) זית – הזית הוא מזון מר. מורה על עבודתנו בגלות, שמרגשים ’מר’ מכך שאנו רחוקים מהקב”ה, כאשר אנו לא עושים את רצונו, דבר הגורם לחיזוק בעבודה, והתעקשות מתמדת להיות שייך ולהתחבר לרוחני למרות הקושי.
שמן – “מה זית זה כשכותשין אותו מוציא שמנו כך ישראל…” (שמות רבה) ע”י הקושי בגלות, כתישת ה’זית’ – עם ישראל, יוצא שמן – באה הגאולה, שאז מתגלה ה’שמן’, פנימיות התורה.
ודבש – הדבש מגיע מתמרים. לתמר לוקח לצמוח יותר זמן משאר אילנות – שבעים שנה! תמר מלמדנו על ריבוי וקושי של העבודה בגלות. דוקא ע”י ריבוי וקושי העבודה מגיעים ל’דבש” המרמז גם כן על שלימות גילוי פנימיות התורה.
הרבי מבקש לעורר בקשר עם חמשה עשר בשבט על שלימות הארץ, לא לדבר על מסירת שטחים מארץ מיוחדת זו אשר למדנו עליה כעת.
(מעובד על פי שיחת הרבי לט”ו בשבט תשנ”ב)
בחמשה-עשר בשבט אוכלים מהפירות שהשתבחה בהם ארץ ישראל. כמובן שהם טעימים במיוחד, אבל מעבר לטעם הפיזי מסתתר בהם סוד עמוק, סוד שיעזור לנו לפתח את האישיות ולשפר את יכולות הנפש שלנו.
אז איך עושים את זה?
קחו את האלוקית, אבל אל תשכחו את הבהמית
שני המינים הראשונים והחשובים שמבין שבעת המינים הם חטה ושעורה, שכן הם גם דגנים. למרות שיש בהם מן המשותף, החטה חשובה יותר, היא נקראת בספרים “מאכל אדם” – לעומת השעורה הנקראת “מאכל בהמה”.
בכך יש מסר חשוב עבורנו.
בלב כל אדם שוכנות שתי נפשות. האחת היא “אדם”, נפש אלוקית. היא נקראת אדם על שם הפסוק “אֲדַמֶּה לעליון”, יש בנפש האלוקית תכונות הדומות לבורא, ועל כן היא “אדם” הראוי לשמו. הערך המספרי של המילה “חטה” הוא עשרים ושניים, כנגד עשרים ושתיים אותיות האל”ף בי”ת, כוח הדיבור שהוא מסגולתו המיוחדת של האדם.
עבודת ה”חטה” היא עבודת השם באמצעות הנפש האלוקית, דבקות בה’, ולימוד התורה שניתנה בעשרים ושתיים אותיות.
הנפש השניה היא “בהמה”. בנוסף לעבודת השם לגלות ולפתח את הנפש האלוקית, עלינו לשלוט ולרתום את הנפש הבהמית אל הקודש. עבודת ה”שעורה” אם כן, היא להניח ‘עול’ על כתפי הבהמה, ולרתום את כוחותיה ומרצה למען ה”אדם”.
אנחנו צריכים לגלות ולהתגלות
וגפן – היין הוא “המשמח אלוקים ואנשים”, השמחה היא תוצאה של התגלות. כל סוד היין הוא התגלות. התירוש הוא סוד כמוס בתוך הענבים, והיין הוא סוד כמוס בתוך התירוש – וכששותים יין, כל הסודות מתגלים… ובכן, הגפן הוא ההתגלות, גילוי הנפש, מיצוי הפוטנציאל האישי.
גם להתחבר, וגם להתפרט
תאנה ורימון – התאנה והרימון מסמלים שני כוחות מנוגדים הפועלים בנו. התאנה מזכירה את חטא עץ הדעת. דעת פירושו התחברות והתקשרות פנימית. כמו “והאדם ידע את חוה”. עץ הדעת נאסר לאכילה על אדם וחוה, כי יש דברים שאסור “להתחבר” אתם. אבל יש דברים שבפירוש כן…
ובכן, עבודת ה”תאנה” היא ההתחברות לקודש.
הרימון לעומת התאנה, מסמל התפרטות, הרימון מלא בפרטים, גרגרים מופרדים. על הרמון אמרו חכמינו ש”אפילו הריקנים שבך מלאים מצוות כרימון” – יש בו ברימון פרדוקס, מצד אחד הוא מלא מלא, מצד שני הוא לא “ממולא”, הוא לא מאוחד עם התכולה שלו. אדם יכול להיות “ריקן” ולהיות “מלא” באותו הרגע. הרימון מסמל, אם כן, את העשייה. המעשים הם כוח מאוד פרקטי. אדם שעושה מעשים טובים, לא חייב להיות גם אדם טוב באופיו.
עבודת ה”רימון” היא פשוט לעשות טוב, בלי קשר לשאלה האם אנחנו באמת טובים (לעומת התאנה שמתעניינת במי שאנחנו, בחיבור שלנו לדבר – ולא כל כך במה שאנחנו עושים).
גלו את הטוב המסתתר ואל תשכחו את הטוב הקיים
זית-שמן ודבש–גם כאן אנו נחפשים לשתי תכונות מנוגדות.
הזית הוא מר, והדבש מתוק. הזית מניב את השמן באמצעות כתיתה וכתישה, אבל כדי להפיק את דבש התמר אין צורך במאמץ מיוחד.
הזית מסמל אם כן את תכונת המלחמה בנפש, את החובה להילחם ולהתאמץ כדי לעמוד באתגרים שהחיים, הנפש הבהמית, האופי, הסביבה – מציבים לנו. המאבק עם עצמנו הוא טעם החיים, והוא מניב שמן למאור.
ובמקביל אין לזנוח את הדבש, המגיע מהתמר – התכונות בהם אנחנו “דבש”, “תמר” במובן של “צדיק כתמר יפרח”, אותם דברים בהם אין לנו צורך במאבקים, גם אותם אין לשכוח. את הטוב שיש בנו – גם אותו יש להביא לידי ביטוי.
אם נדע להתמקד בגילוי סודם של שבעת המינים, נזכה לחיים מאושרים ומלאי משמעות.
(תודתנו נתונה לרב מרדכי פרקש שליקט את הרעיונות המובאים במאמר זה)
וישמע יתרו (יח,א)
“יתרו” – הוא על-דרך לשון הכתוב, “כיתרון האור מן החושך” (קהלת ב).
הכוונה הפנימית בזה היא, שיש יתרון באור כזה הבא ונובע מן החושך (לעומת אור רגיל, שלא בא מתוך החושך), בכך שהחושך עצמו הוא שנהפך לאור. כך אירע גם ליתרו: בתחילה היה כומר לעבודה-זרה ואחר-כך התגייר ונעמד בקרן אורה.
(ליקוטי לוי-יצחק לזח”ב, ר”פ יתרו עמ’ עד).
וישמע יתרו כהן מדין חותן משה (יח,א)
הפרשה פותחת בשבחו של יתרו, ומובן מדוע היא מציינת את עובדת היותו “חותן משה”. אבל איזה שבח יש בכך שהיה “כוהן מדין”, כוהן לעבודה-זרה?
אלא דווקא בשילוב שני הדברים גם יחד נרמז יתרון האור מן החושך כיתרון החכמה מן הסכלות, אשר יתרון זה היה הכנה מתאימה למתן-תורה, שבו היה גילוי אלוקות בבחינת “ישת חושך סתרו”:
“כוהן מדין” – הקליפה שהיא תכלית הישות, וממנה נובעים המדון והמריבה, הופכת לתכלית העילוי, ועל-ידי זה נעשה “חותן משה”. יתרו פעל במשה ירידה (“חות דרגה”) שהודות לה היה משה יכול, על-אף רוממותו, לשמש ממוצע בין הקב”ה לישראל ובין ישראל לתורה ולהיות מקבל התורה.
(מאמר ד”ה וישמע ויתרו תשמ”ה).
עתה ידעתי כי גדול ה’ מכל האלוקים (יח,יא)
“אלוקים” – רמז למידת הדין והצימצום.
“כל האלוקים” – רמז לריבוי ההעלמות וההסתרים שעל-ידי שם אלוקים.
“גדול הוי’” – שם הוי’ גדול מכל בחינות אלו, ומושל בכולם.
בהתגלות בחינת שם הוי’, מתבטל ההעלם וההסתר שבשם אלוקים. ככתוב (ישעיהו מ), “ונגלה כבוד הוי’ (ועל-ידי זה) וראו כל בשר יחדיו כי פי הוי’ דיבר”, דהיינו שעל-ידי גילוי שם הוי’ יתבטלו כל ההעלמות, עד שגם הבשר הגשמי, ואפילו אומות העולם, יראו אלוקות.
וזהו שאמר יתרו “עתה ידעתי כי גדול הוי’ מכל האלוקים”. לאחר ששמע את ניסי יציאת מצרים הגיע להכרה זו, ש”גדול הוי’”, כי על-ידי האותות והמופתים שביציאת מצרים נתגלה ששם הוי’ מושל ושולט על כל ההעלמות וההסתרים שמקורם (כנ”ל) בשם אלוקים.
(סידור עם דא”ח, דף רעא עמ’ ג).
ויהי ממחרת וישב משה לשפוט את העם (יח, יג)
מוצאי יום-הכיפורים היה… למחרת רדתו מן ההר (רש”י).
היום שלמחרת יום-הכיפורים מורה שבעבודת ה’ נדרשת הוספה מתמדת. גם לאחר שמשיגים מצב נעלה כל-כך, כמעמדם של ישראל ביום-הכיפורים, יש מה להוסיף, כפתגם כ”ק אדמו”ר מהורש”ב על יום זה – “איצטער דאַרף מען ערשט תשובה טאָן” [=רק עכשיו צריך להתחיל לעשות תשובה].
הוראה זו יש ללמוד גם משמה (ותוכנה) של כל הפרשה – “יתרו”, “על-שם שייתר (והוסיף) פרשה בתורה” וגם היה גר שהתווסף לישראל כקטן שנולד, ובלידתו באה לעולם מציאות נוספת חדשה.
(מהתוועדות ט”ו בשבט תשמ”ב.התוועדויות תשמ”ב כרך ב, עמ’ 871).
ויהי אלוקים עימך (יח,יט)
בכל הפרשה הזאת (“ואתה תחזה”), נזכר שם אלוקים בלבד, כי הפרשה מדברת על מינוי דיינים, שתפקידם לפסוק פסקי-דין, והם שייכים לשם אלוקים המורה על מידת הדין.
(תורת לוי-יצחק עמ’ קפז).
ואתה תחזה (יח,כא)
על-דרך הרמז, יש לומר:
דברי יתרו “ואתה תחזה” (ולא “ואתה תראה” וכיוצא בו) רומזים לנאמר “לכו חזו מפעלות ה’” (תהילים מו). שהרי דייני ישראל היו שבעה ריבוא ושמונת אלפים ושש-מאות (סנהדרין יח), וזהו “חזו” – ראשי תיבות: ז’ רבוא, ח’ אלפים, ו’ מאות.
(תורת לוי-יצחק).
בחודש השלישי לצאת בני-ישראל מארץ מצרים… באו מדבר סיני (יט,א)
“חודש” – מלשון חידוש וגילוי אור חדש.
“בחודש השלישי” – החידוש והגילוי האלוקי השלישי שנתגלה לבני-ישראל מאז יציאתם ממצרים.
וזה פירוש הכתוב: הגילוי הראשון היה בשעת יציאת מצרים עצמה, כשנגלה עליהם מלך-מלכי-המלכים הקב”ה וגאלם. הגילוי השני היה בשעת קריעת הים, שאז כל אחד ואחד הראה באצבעו ואמר: “זה א-לי”. והגילוי השלישי היה במעמד הר סיני, שהתחיל בבואם של ישראל למדבר סיני.
(ספר המאמרים תש”ב, עמ’ 99).
נגד ההר (יט,ב)
מדוע ניתנה התורה על הר דווקא?
ההר והמישור שניהם מאדמה, אלא שההר מוגבה. כוונת נתינת התורה היתה, שבני-ישראל יזככו ויעלו את גשמיות העולם. דבר זה מרומז ב”הר”, שהוא עפר, אך עם זה הוא גבוה, דבר המסמל את עליית החומר והזדככותו.
(ספר המאמרים ת”ש עמ’ 114).
* * *
התורה ניתנה בהר, להורות שלימוד וידיעת התורה וההילוך בדרכי ה’ – צריכים ליצור באדם הגבהת הלב, וכמאמר רז”ל (פסחים סח) “אי לאו האי יומא דקא גרים, כמה יוסף איכא בשוקא”, וכתיב (דברי הימים-ב יז) “ויגבה ליבו בדרכי ה’”.
עם זה יש להיזהר מאוד שלא לבוא מהגבהה זו לידי גאווה. וזהו “נגד ההר” – יש צורך בזהירות רבה לעמוד נגד הגאווה העלולה לבוא מלימוד התורה ומידיעתה.
זהו גם מה שנאמר לאחר מכן “הגבל את ההר” – יש להגביל ולהגדיר את ההגבהה…
(ספר המאמרים תש”ג עמ’ 136).
כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני-ישראל (יט,ג)
ואמרו במכילתא: “בית יעקב אלו הנשים… אומר ראשי דברים לנשים; ותגיד לבני-ישראל – ותדקדק עמהם”.
“ראשי דברים” הם כללי התורה שמהם מסתעפים הפרטים, שנאמרו רק לאנשים, ואילו הכללים נאמרו דווקא לנשים, כי אצלן האמונה בה’ ויראת ה’ היא בגילוי יותר, והרי האמונה והיראה הן כללות התורה והמצוות.
זו גם הסיבה הפנימית שנשים פטורות ממצוות-עשה שהזמן גרמא, כי הן שייכות יותר לכלל, לעצם הדבר, ופחות למצוות שהוגבלו לזמן פרטי מסוים.
זה גם הביאור הפנימי לכך שעצם קביעת יהדותו של הוולד תלויה באם, בעוד שהפרטים, כגון אם הוא כוהן, לוי או ישראל, תלויים באב.
(ליקוטי-שיחות כרך לא עמוד 97).
* * *
לבית יעקב: אלו הנשים, תאמר להן בלשון רכה. ותגיד לבני-ישראל: עונשים ודקדוקין, פרש לזכרים דברים הקשין כגידין (רש”י).
תחילה יש לדבר אל הנשים בלשון רכה, כך שהדברים יתקבלו אצלן. לאחר שהדברים כבר נתקבלו אצל הנשים, אפשר לדבר אל האנשים דברים קשים כגידים.
(לקוטי שיחות כרך ב, עמ’ 546).
ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי (יט,ד)
בשעת מתן-תורה נתעלו ישראל לתכלית העילוי, כדכתיב (דברים ה), “פנים בפנים דיבר ה’ עמכם”, אף-על-פי שזמן קצר בלבד קודם לכן היו בתכלית השפלות – משועבדים בחומר ובלבנים במצרים. עלייה כזו לא היתה אפשרית אלא על-ידי רחמיו הגדולים של השם יתברך.
זהו שרמז הכתוב: העלייה של “ואביא אתכם אלי” בשעת מתן-תורה, בחינת “פנים בפנים”, הייתה אפשרית רק על-ידי “כנפי נשרים” – מידת הרחמים שלמעלה (כי הנשר רחמני, כפירוש רש”י כאן).
(סידור עם דא”ח).
ואתם תהיו לי ממלכת כהנים (יט,ו)
כאן נרמזו כל שלוש המעלות (כתרים) שניתנו לישראל בשעת מתן-תורה – תורה, מלכות וכהונה:
“ואתם תהיו לי” – רומז לתורה, על-פי פירוש המכילתא: “שתהיו פנויין לי ועוסקים בתורה”;
“ממלכת” – למלכות;
“כוהנים” – לכהונה.
בשעת מתן-תורה היו לכל אחד ואחד מישראל כל שלוש המעלות האמורות – כל אחד מהם היה פנוי לה’ ועוסק בתורה; שני כתרים בראשו (שבת פח) – כמלך; והיה ראוי לאכול בקדשים (מכילתא) – כהונה.
(ליקוטי-שיחות כרך ח עמ’ 244).
אלה הדברים אשר תדבר אל בני-ישראל (יט,ו)
אלה הדברים: לא פחות ולא יותר (רש”י).
כיצד אפשר בכלל להעלות על הדעת אפשרות שמשה רבנו ישמיט או יוסיף דבר-מה על דבר ה’, עד שיש צורך לצוותו “לא פחות ולא יותר”?
אלא משה נצטווה לדבר אל הנשים בלשון רכה, ואל הגברים – “דברים הקשים כגידים” (רש”י פסוק ג). לכן אפשר היה לחשוב שכאשר דיבר אל הנשים ראה לעצמו רשות להשמיט מעט, כדי שיהיו הדברים ‘רכים’ ויתקבלו על ליבן; ולאידך גיסא, כשידבר אל הגברים, אפשר שהוסיף דבר-מה על דברי ה’, כדי להדגיש את חומרתם. לכן נאמר “לא פחות ולא יותר”; לא פחות – לנשים ולא יותר – לגברים.
(לקוטי שיחות כרך לו, עמ’ 86).
וגם בך יאמינו לעולם (יט,ט)
בסוף ימיו של הרב המגיד ממזריטש כבר התגבשה קבוצה של אברכים שהיו מקושרים לרבנו הזקן, והיה נוהג להתוועד עמם מזמן לזמן. באחת ההתוועדויות, שהתקיימה לפני חג-השבועות, הקשה רבנו הזקן: מדוע אמר הקב”ה למשה “וגם בך יאמינו לעולם” – וכי ביקש, כביכול, לתת ‘שוחד’ למשה?!
ותירץ על-פי פירוש הרב אברהם אבן עזרא: ישראל פקפקו בנבואתו של משה. הם לא האמינו כי אמנם ייתכן שהקב”ה ידבר אל אדם וזה יישאר חי. לכן אמר הקב”ה למשה “וגם בך יאמינו”, היינו, שיאמינו כי אתה נביא.
מקשה על כך הרמב”ן: “לא ייתכן שזרע אברהם יטילו ספק בנבואה, כי האמינו בה’ מאבותם”. לכן מפרש הרמב”ן את הכתוב בצורה שונה.
והמשיך אדמו”ר הזקן: כוונת הכתוב היא, שבני-ישראל אמנם האמינו בעצם עניין הנבואה, אלא שהטילו ספק אם משה הוא הנביא. על זה הבטיחו הקב”ה שבני-ישראל יאמינו שהוא-הוא נביא ה’.
וסיים רבנו הזקן: כולם יודעים על הרב המגיד, אלא שמסופקים הם אם הוא – הוא (“אויב ער איז דער”)… עלינו לדעת אפוא כי הרבי שלנו (הרב המגיד) הוא-הוא הרבי. באותו חג השבועות אכן הרגישו האברכים ברב המגיד את ה”אנוכי עומד בין ה’ וביניכם”…
(ספר-השיחות תש”ד).
וקידשתם היום ומחר וכבסו שמלותם (יט,י)
אומר אדמו”ר הזקן: “וקידשתם היום ומחר” – זהו מלמעלה, אבל “וכבסו שמלותם” צריך כל אחד ואחד לעשות בעצמו.
ומבאר ה’צמח-צדק’: “וקידשתם” נאמר למשה רבנו ול”אתפשטותא דמשה” שבכל דור ודור, אשר ביכולתם לקדש את ‘היום’ ואת ה’מחר’. אבל דרושה לכך הכנה, והיא העבודה של “וכבסו שמלותם” – לנקות את ה’לבושים’ של המחשבה, דיבור ומעשה. מלאכה זו – צריך כל אחד ואחד לעשות בעצמו.
(היום-יום, ח’ סיוון, עמ’ נט).
והר סיני עשן כולו (יט,יח)
“עשן” – ראשי-תיבות עולם, שנה, נפש. עולם – מקום; שנה – זמן; נפש – חיות.
ופירש אדמו”ר הזקן: משמעות ה”עשן” שהיה בשעת מתן-תורה היא, שאז ניתנו הכוח והיכולת לברר ולהעלות את המקום והזמן ולהכניס בהם אור וחיות אלוקיים.
(ספר המאמרים תש”א).
* * *
כ”ק אדמו”ר נשיא דורנו, מסביר את משמעות העש”ן שבמתן תורה כלפי חיוב לימוד התורה המוטל על כל אחד ואחד:
עולם – מקום, ללמוד תורה בכל בית ובכל מקום;
שנה – זמן, להרבות בכמות הזמן המוקדש ללימוד התורה;
נפש – חיות, להוסיף באיכות הלימוד, שהלימוד יהיה בחיות יותר וממילא ידע וישיג בעומק יותר.
(לקוטי שיחות, חלק יג, עמ’ 151).
מפני אשר ירד עליו ה’ באש (יט,יח)
כל הענינים שהיו במתן תורה – סיבתם היא האש. ללמדך, כל ענייני תורה ומצוות ועבודת ה’ בתפילה, צריכים להיות בחמימות וברשפי אש.
והכוח לזה ניתן במתן תורה – “אשר ירד עליו ה’ באש”.
(ספר המאמרים תש”א, עמ’ 129).
משה ידבר (יט,יט)
מדוע נאמר “משה ידבר”, בלשון עתיד, ולא “משה דיבר” בלשון עבר?
אלא: “ידבר” הוא מלשון הנהגה והדרכה [ככתוב (תהילים מז) “ידבר עמים תחתינו”]. “משה ידבר” – הנהגתו והדרכתו של משה היא תמידית, בכל הדורות, וכמאמר “אתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא”.
(ספר המאמרים קונטרסים כרך א, דף מד).
וירד ה’ על הר סיני (יט,כ)
בשעת מתן תורה נתגלה שם הוי’ לכל אחד ואחד מישראל, ועל-ידי זה נחקק שם הוי’ בנשמתו של כל יהודי, היינו שבכל אחד מצויות הבחינות שכנגד ארבע האותיות של שם הוי’ – הרומזות לעניינים שונים בעבודת ה’:
אות יו”ד רומזת לתוקף ההתקשרות של הנשמה באלקות, הנובעת מנקודת היהדות שבכל יהודי. לכל נשמה ניתן כח ועוז להתגבר על כל מונע בעבודת ה’, ועד למסירות נפש בפועל ממש על קידוש ה’.
אות ה”א רומזת לכוח ההבנה. לכל נשמה ניתנה היכולת והאפשרות להבין ולהשיג אלוקות, דבר שהוא חובת גברא על כל אחד ואחד, ככתוב (דברי הימים א’ א) “דע את אלקי אביך”.
אות וא”ו רומזת לשש המידות. לכל נשמה ניתן הכוח לברר את מידותיו, היינו שהתוקף וההשגה שבנשמה (היו”ד והה”א) יבואו לידי ביטוי בתיקון ובירור המידות.
אות ה”א האחרונה רומזת לשלושת ה’לבושים’, מחשבה דבור ומעשה (שני הקווים המחוברים רומזים למחשבה ודיבור, והקו השלישי, הנפרד, רומז למעשה). לכל נשמה ניתן הכוח לשעבד שלושה לבושים אלו לעבודת ה’.
(לקוטי תורה, דברים, עמ’ א-ב).
אנוכי ה’ אלוקיך (כ,ב)
בחסידות מבואר בהרחבה שבמתן-תורה נפעלה המשכת השכינה למטה וניתנה האפשרות להחדיר קדושה בעולם הגשמי, עניין שיהיה בתכלית השלימות לעתיד-לבוא, שאז יהיה העולם כולו חדור בקדושה בגלוי לעין כול.
ביטוי לכך שהקדושה חדרה בכללות העולם היה בכך שבשעת מתן-תורה “ציפור לא צווח… שור לא געה… העולם שותק ומחריש” ומארבע רוחות העולם ומלמעלה ומלמטה נשמע הקול “אנוכי ה’ אלוקיך”.
ויש לומר שהדבר קשור גם בכך שההתוועדויות הנערכות בשבת פרשת יתרו הן המשך להתוועדויות דיום ההילולא י’ בשבט:
נקודת עבודתו של בעל ההילולא היא הפצת תורה ויהדות ‘חוצה’ על-מנת שהעולם כולו יתברר ויזדכך ויהיה דירה לו יתברך שאז יסתיים גילוי “עיקר שכינה” בעולם. זהו, כאמור, תוכנו של מתן-תורה, גילוי אלוקות והחדרתה בתוך העולם.
(מהתוועדות שבת-קודש פרשת יתרו תשמ”ה. התוועדויות תשמ”ה כרך ב, עמ’ 1191).
לא יהיה לך אלקים אחרים על פני (כ,ג)
“לא יהיה לך אלקים אחרים” – החטאים והעוונות נקראים ‘אלוקים אחרים’, כי העובר עבירה בורא קטיגור, שהוא מקליפה וסטרא אחרא. לכן על האדם להמנע מעבירות. כי:
“על פני” – גילוי האור האלוקי המאיר לישראל הוא בבחינת פנים העליון, כמו שנאמר (במדבר ו,כה) “יאר ה’ פניו אליך”. העבירות מונעות גילוי זה, כי עבירה מטמטמת ליבו של אדם, עד שאין אור אלוקי שורה ומתגלה בנפשו, ככתוב (ישעיה נט) “עוונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלקיכם”.
(לקוטי תורה, פר’ האזינו, דף עב,ד).
זכור את יום השבת לקדשו (כ,ח)
זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו (רש”י).
לרבנו הזקן היה חסיד אחד שהיה איש פשוט ביותר. ספק אם ידע את פירוש-המילות במקומות הקשים שבתפילה. ואף-על-פי-כן היה מתפלל את כל שלוש התפילות באריכות.
החסידים התפעלו מצורת תפילתו של חסיד זה, ושאלוהו: מדוע מתארכת תפילתך כל-כך? במה אתה מתפלל?
ענה החסיד: זכורני מה ששמעתי פעם מהרבי (רבנו הזקן), על המאמר “זכור ושמור בדיבור אחד”: בכל דיבור ודיבור צריכים לזכור ולשמור את ה”אחד”…
(לקוטי שיחות כרך יד, עמ’ 224).
©לזכות ישראל בן רחל שלה
חיה קלרה בת רבקה
יוסף יצחק בן חיה קלרה
מנחם מענדל בן חיה קלרה
שמואל בן חיה קלרה
