הצפייה בפודקאסט של אשר בן עוז ובנו נהוראי מזכירה לי מכל הדברים את המאמץ למדוט. בשני המצבים הנפש אמורה להכין את עצמה לפגוש בכלום, ישימון מחשבתי, ובשניהם היא מתקשה להחזיק בדבר אחד לאורך זמן. במדיטציה זה חלק מהאימון: התודעה בורחת, ועלינו להשיב אותה – זו המשימה. מול האב והבן בפודקאסט, אין באמת סיבה לצפות מעבר ל-30 שניות. הפרק לא מבטיח כלום. ויכול להיות שדווקא זה הפך את השניים לתופעה שקשה לחמוק ממנה.
בחודש האחרון השניים הפכו לאירוע סף-תרבותי. אין מי שלא התייחס אליהם, אין מי שלא נתקל בהם, ואין מי שלא קיבל אותם למוח בלי שהתכוון. ההתפוצצות החלה בחיקוי בתוכנית הרדיו של טייכר וזרחוביץ’, משם עברה אל המסך ל”ארץ נהדרת”. לפני כשבועיים אשר התארח בפודקאסט של דורין אטיאס, בשישי האחרון הופיע ב”עושים שישי” בערוץ 13 ובהמשך הגיע עם בנו לפודקאסט של יוסי מרשק. במקביל נוצר גל פרשנויות וחיקויים: אביב גפן העלה קטע עם דילן, אודי כגן הפך את האב והבן לתינוקות, ואולי המוצלח ביותר הוא זה של דורון ברנס (מוכר ממערכוני ההיפסטרים) שמכניס לפה של אשר ונהוראי את תורת הקוונטים.
אז על מה המהומה? בפודקאסט (להלן: „הפוסקס”) אשר ונהוראי נפגשים כדי לשוחח, ובכן, אני לא יודעת על מה. לכאורה יש שאלות כמו „באיזה ימים אתה הכי אוהב לבלות עם אבא?” וגם תשובות כמו „שבתות”, אבל דומה שהגיבורה האמיתית של התוכנית היא הפאוזה. זו שתיקה שאין בה אפילו מתח. היא פשוט שם, כמו שמילים יכלו לשבת ביניהם ולהחליט לא לקום. מבחינה אסתטית הפריים כולל את כל המרכיבים המוכרים של פודקאסט אמיתי: כורסאות, מיקרופונים, ספרייה ברקע. מבחינת המהות זה לא משהו שאנחנו מכירים, אנטי-תוכן, כמו להושיב על הסט טווס וקפיברה ולחכות לראות אם יש להם מה להגיד אחד לשני.
אשר, האב, מוצג בכתבות שכבר הספיקו לעשות עליו כיזם נדל”ן מצליח, ו”עשיר יותר מעידן עופר ושרי אריסון”, כך טען על עצמו בראיון ב”כלכליסט” ב-2019. הוא גם עבריין שהורשע בעבר וריצה מאסר בכלא, ומי שיש לו היכרות צמודה עם חיים אתגר שרדף אחריו – פעמיים. הוא מכיר אנשים מהפוליטיקה, כך הוא אומר, וגם מעולמות הפשע.
נהוראי מקבל ממנו את המסר במנת יתר של נאמנות: „אתה יודע שאבא מכיר את כולם”, והוא גם מתגאה בשיקום שלו. המטרה המוצהרת של אשר היא לחנוך את הבן להמשיך את דרכו בעסקים. בקטע האחרון שהפך ויראלי השניים מעבירים את האחריות לשיחה זה לזה כמו תפוח אדמה בייבי לוהט, ולשניהם בבירור אין מה להגיד. „מה הייעוד שלך?”, שואל אשר, והבן רוטן, „נו מה שיווק-נדל”ן כבר שאלת אותי את זה אלף פעם”.
מערכת היחסים בין האב לבן היא עוד דמות בפודקאסט. באופן אישי, קשה לי להגיד מה אני מרגישה כלפיה. כשילד לומד לדבר, הורים מציגים את עצמם כ”אמא” או „אבא”: מאמי אמא רוצה לישון עכשיו. נהוראי יושב עם זקן ומשקפי טייס, בחליפה, ואביו עדיין שואל אותו, מרוכז בעצמו, מה הוא חושב על „אבא”. הבן שואף לרצות אותו, להראות לו שאין על אבא, שהוא המלך. אבל האם זה אי פעם יפצה על הכאב והחסכים של מי שהתייתם בעצמו מאב בגיל ארבע, ושגדל כצעיר במשפחה עם עוד 13 ילדים? נראה שמדובר בבור ללא תחתית.
במופע האחרון שלו, לואי סי.קיי לועג לאופן שבו אדם לא יכול להשתחרר מהקול של מחשבותיו. אנחנו מתעוררים ואיתנו המחשבות, הולכים לעבודה, חוזרים, וכל הזמן המחשבות. סי.קיי מתאר אותן על הבמה כבן לוויה שלא מפסיק לאכול את הראש. אפשר לחשוב על זה כמו רדיו לא שקט שמשדר 24/7 פנימה. לפעמים אלה אפילו לא מחשבות שלי, הוא אומר. מחשבות נוראיות, ואני לא יודע מי חשב אותן.
ברקע המצב האנושי מתקיימת גם שיחת העולם הבלתי פוסקת: מהרעש בחלון ועד להצפת המידע שלא נגמרת. ברשתות החברתיות כולם מסתובבים כמו טורי דעה מהלכים, מתבצרים בעמדות, מגוננים עליהן. מחשבות שלך, מחשבות של אחרים, אותו צורך לעניין, לייצר, לספק תוכן, מכתר מכל הצדדים. לכן יש משהו מעניין, אפילו מרענן, שבתקופה שבה לכל אחד יש מה להגיד למצלמה, מופיעים שני אנשים שגם כשהם ממש מתאמצים, הם לא מצליחים לזיין את המוח.
האופן הפסטיבלי שבו הרשת עטה על הפוסקס מסמן אולי דחף עמוק למנוחה. יש כאן משיכה עזה להתעסק בשולי ובריק: לא חטופים ולא חללים, לא מלחמה ולא מגיפה ולא שיסוי ולא פילוג, לא ניסיון לפענח את הספין האחרון, אלא גוד אולד פאשנד טראש. נחמה זבלולית, נמוך-ורע, כמו תגובת נגד לתקופה ארוכה מדי של חשוב-ומפחיד. אפשר לטעון שה”פוסקס” של בני בן עוז עושה נורמליזציה לבורות ולעצלנות, אבל הוא גם עושה נורמליזציה לנורמליזציה. שהחיינו: סוף סוף אפשר טו צ’ילקס מכל המחשבות האלה. כאמור: מדיטציה.
„רדי־מייד” הוא מונח באמנות שמתאר חפץ יומיומי שהופך ליצירת אמנות, עם מינימום התערבות של האמן. מפורסמת מכולן היא „המזרקה” של מרסל דושאן, המשתנה שהועתקה מהמקום הטבעי שלה ועברה להצגה בגלריה. אשר בן עוז ובנו נהוראי הם מעין רדי־מייד אנושי. הם מגיעים מוכנים: יש להם מראה מאופיין, פניני לשון שקל לעוות ולשכפל, וסגנון שקל לחקות. פותחים חולצה ואומרים בקול צרוד „אבא” ואתם שם.
לא קשה להשתמש בתופעה. האב והבן באים לא מוכנים לפודקאסט, פותחים מיקרופון ואללה באב אללה. זה גם מה שהופך את העבודה של הסאטיריקנים, מקצוענים וחובבים, לקלה למדי. כל מה שצריך זה לקחת את „המזרקה”, להחליף מיקום, לשנות את הקישוטים, ואתם שם. מה שתופס לגבי טלי גוטליב עובד גם עם הבן־עוזים: הרבה מאוד פארודיות על תוכן שבלתי נסבל לצרוך יותר מחצי דקה ממנו.
אלא שאז קורה משהו מעניין. הדמויות שנולדו מתוך הלעג הרשתי, שאנשים התייחסו אליהן בתחילת הדרך כ”הכי מטומטמות שיש”, יוצאות ממנו אייקוניות, כמעט נקיות לחלוטין מהלעג עצמו. הן כבר לא מושא לצחוק. זה כבר לא רק אשר בן עוז, שלפי תחקיר „חשיפה” (2023, חיים אתגר) היה מעורב לכאורה בהונאה של מיליונרית בשם מישל ארליך יחד עם ניצב בדימוס אורי בר לב (מי שהיה בהמשך מועמד של בן גביר לראשות המשמר הלאומי) – אלא פורמט. בשורה התחתונה, מה שהחל ממקום של לעג מתייצב ככוח, ומי שצוחקים עליו, יצחק אחרון.
