יותר מרבע מהישראלים עם תואר שלישי במתמטיקה (25.4%) חיים היום בחו”ל, וכך חמישית מבוגרי תואר שלישי במדעי המחשב, חמישית מבעלי תואר שלישי בגנטיקה – לפי נתוני הלמ”ס, שהצביעו על כך שב-2024 ישראל עברה למאזן הגירה שלילי של אקדמאים — מספר גדול יותר של אקדמאים בעלי תואר ראשון ומעלה עברו לגור בחו”ל לעומת מספר האקדמאים שחזרו אליה.
קל לייחס את בריחת המוחות לנסיבות הפוליטיות והביטחוניות, כפי שנתוני הלמ”ס מראים, אך בהקשר לקהילת המדענים הישראלים, הבחירה שלא לשוב עשויה להיות מושפעת מגורמים מערכתיים שאפקטיבית „מבריחים” את המוחות.
אני רוצה להצביע על האופן בו המוסדות האקדמיים בישראל הם שמעודדים את חוקריהם לברוח. לא בריחת יחידים, אלא הברחה שיטתית, במימון המדינה.
הבעיה: המסלול האקדמי
כדי להבין את שורש הבעיה צריך להסתכל על המסלול האקדמי, מתואר ראשון ועד למשרה. בישראל, מי שחפץ במשרה אקדמית צריך להשלים לא רק שלושה תארים גבוהים, אלא שבמרבית המקצועות המדעיים נדרש המועמד לבצע עבודת מחקר נוספת, היא הפוסט-דוקטורט. הקאץ’? מרבית הפקולטות דורשות שעבודת המחקר תיעשה באוניברסיטה מובילה בחו”ל.
הפוסט-דוקטורט איננו תואר אקדמי אלא משרת מחקר, שתכליתה היחידה פרסום מאמרים אקדמיים. זמן המשרה, המותנה בהישגים, נע בין שנתיים לשש ואפילו שמונה שנים. הגיל הממוצע להתחלת לימודים אקדמיים בישראל עלה בעשורים האחרונים והיום עומד על 25, לפיכך מועמדים ישראלים יגיעו לאותה משרה כשהם מצויים עמוק בתוך העשור הרביעי לחייהם, שלב קריטי בחייהם האישיים. רבים כבר הספיקו להקים משפחה צעירה, ואלו
שלא – יעשו זאת כנראה במהלך תקופת שהותם בחו”ל.
רוב האנשים שפגשתי במהלך חמש שנותיי בקיימברידג’, מעוזם של אוניברסיטת הארוורד ו-MIT, הגיעו במטרה ברורה לחזור לישראל. אך עם הזמן, ילדיהם גדלים; הם לומדים במערכות חינוך מלטפות, בזמן שהעברית שלהם (בעל-פה ובכתב) מידרדרת. מי שהגיע רווק, ימצא בסבירות גבוהה זוגיות בחו”ל, ואולי כזו שתקשה אחר כך על חזרה לארץ.
עם סיום לימודי הפוסט-דוקטורט, המועמדים כבר כמעט שני עשורים במסלול האקדמי, ותקופה לא מבוטלת בחו”ל. זאת ועוד: מספר המשרות האקדמיות בארץ נמוך ממספר המדענים הישראלים בחו”ל. לכן, רבים מהחוקרים שייצאו לפוסט לא יצליחו להתקבל למשרה בישראל אבל כן יצליחו למצוא כזו בחו”ל. בשלב זה, כבר ברור כי החזרה ארצה אינה מובנת מאליה.
הפתרון: חישוב מסלול מחדש
לא בכל העולם פוסט-דוקטורט הוא תנאי הכרחי לקבלת משרה. בארה”ב למשל, סטודנטים לדוקטורט שלמדו באוניברסיטאות המובילות יכולים להגיש מועמדות למשרה ללא צורך בפוסט. כך- סטודנט ישראלי שסיים דוקטורט באוניברסיטת ייל למשל, יכול לקבל משרה ב-Caltech, אבל לא בטכניון.
הפוסט הוא הכשרה חשובה. באוניברסיטאות המובילות בחו”ל ניתן לא רק ללמוד טכניקות מתקדמות, אלא גם ליצור קשרים מקצועיים חשובים. אבל ההכשרה יכולה לבוא אחרי קבלת משרה, בדומה למודל של תוכנית שירות בצבא שבה חותמים על חוזה ואחריו יוצאים להשתלמות.
בחירה של המועמדים בסוף הדוקטורט, ושליחתם לתקופת הכשרה לא ארוכה בחו”ל, תשנה דרמטית את כללי המשחק.
לסגור את הברז
מדינת ישראל מממנת מלגות במאות אלפי דולרים כל שנה בשביל יציאה לפוסט-דוקטורט. מרבית המלגות אינן מותנות בחזרה ארצה. מדוע בעצם? מלגות כמו מארי קירי או פולברייט לא מהססות להציב תנאים נוקשים בנוגע לחזרה אחרי ההשתלמות. במקרה הזה, מדינת ישראל, במסגרת מערכת התמריצים המעוותת, משלמת למדענים כדי שיעזבו.
האוניברסיטאות המארחות, מצדן, לא יוסיפו שכר לחוקרים מעבר למלגה. בכך, דה פקטו מדינת ישראל מממנת כוח עבודה חינם עבור האוניברסיטאות העשירות בעולם.
כדי להתמודד עם האיום של בריחת מוחות, משרדי הממשלה השונים גייסו מאות מיליוני שקלים לטובת מלגות ומענקי מחקר, המיועדים להחזרת המדענים לאוניברסיטאות בארץ.
אבל אולי יש פתרון פשוט יותר, שלא דורש ממדינת ישראל אפילו שקל אחד? אולי במקום לממן עזיבה של חוקרים, ואז לגייס סכומי עתק כדי לנסות להחזירם, אפשר שהמוסדות האקדמיים בישראל לא יעודדו את טובי חוקריהם לברוח מראש?
ד”ר סיון טרכטנברג מילס, מרצה בכירה במחלקה להנדסת חשמל באוניברסיטת תל אביב. חזרה השנה מחמש שנים של פוסט דוקטורט באוניברסיטת MIT בארה”ב
