על אחד הבתים בלב שכונת קז’ימייז’ בקרקוב, שהיתה בעבר הרובע היהודי של העיר הפולנית, יש ציור קיר המתאר מלך ומלכה. מי שמצוי בהיסטוריה המקומית יודע כי המלך הוא קז’ימייז’ הגדול, שחי במאה ה-14 ואחראי לפיתוח של הממלכה. מעטים יותר מזהים גם את המלכה. זוהי אסתרק’ה, אשתו היהודיה, לפי המיתוס המקומי. היא מונצחת גם בשמו של רחוב סמוך שבו גם יש מלון מפואר הנושא את שמה. הסיפור שלה מזכיר את סיפורה של אסתר מהמגילה שקוראים בפורים. היא היתה יהודיה יפת-מראה, בתו של חייט עני מהעיירה אופוצ’נו בפולין. המלך הפולני, שחי בין 1310 ל-1370, התאהב בה, זנח את אשתו, נשא אותה לאישה והעניק ליהודים זכויות בזכותה.
גרסה ראשונה למיתוס הזה, שהיסטוריונים חלוקים אם יש לו אחיזה במציאות, הופיעה כמאה שנים לאחר תקופת חייהם של המלך והמלכה. מאז זכה הסיפור לגרסאות רבות – לעתים אנטישמיות, בהן הוצגה אסתר באור שלילי, ולעתים יהודיות – בהן תוארה כמי שגאלה את עמה. הגרסאות השונות פורסמו בפולנית, ביידיש ובעברית. אחת מהן ראתה אור ב”הארץ” ב-1943. המחבר, ש”י עגנון, העניק לה את השם „הלב והעיניים”.
בראשית הסיפור לא מקמץ עגנון בפרטים כדי לתאר את אסתר המלכה הפולניה. „הלוא ידעתם הלוא שמעתם את שמע אסתר, מלכת קזימיר מלך פולין. צחו פניה כשלג שיורד על בית הכנסת בשבת שירה, ועיניה כשמש בירח זיו ומתק קולה כרננת כוכבי בוקר וכל הליכותיה כתענוגות בני אדם. לא נמצאה נערה יפה כאסתר בכל גבול פולין”. בהמשך מתחילה ההתרחשות המרכזית. „וירא אותה קזימיר מלך פולין, ותדבק נפשו באסתר, ויביאנה במרכבת הזהב אשר לו אל עיר מלכותו. ועל דרכיה פיזר זהב וצוקר. ויבוא המלך עם אסתר אל היכל תפארתו” כותב עגנון.
בשנים הבאות, בהן חיו באושר, בילה המלך את ימיו ואת לילותיו בבהייה במלכה היפה. „וישב המלך עם אסתר ימים רבים, לא נתן שינה לעיניו, לעפעפיו תנומה, למען יראה את אסתר לילה כיום, כי מתוק היופי לעינים, ולא תעצור עין גבר לראות חין אסתר בפעם אחת” כתב. בשלב הבא נכנסו לסיפור הנשים האחרות של המלך, שכמצופה קינאו ביהודיה היפה ששבתה את לבו של המלך. „מאהבה שאהב המלך את אסתר תחרדנה צרותיה, שלש נשי קזימיר…ואסתר לא פחדה ולא שתה לבה, כי מזוזה כשרה שמרה את פתחיה, אשר יבוא בהם המלך אל אסתר”.
לאחר מותה של אסתר בחר המלך להוציא את לבה ואת עיניה ולשמור אותם „בקיר ביתו בהיכל תפארתו אצל מיטתו במשבצת זהב ואבני חן”. את הגופה קבר בחצר הפרחים שלו. „ותשכב אסתר בגיא הפרחים, בקבר אשר כרה לה המלך. וניבט המלך מחלון ביתו לקבר אשר כרה לאסתר ואל קיר היכלו יביט אל עיניה ואל לבה אשר קבע במשבצות זהב ואבני חפץ בקיר ביתו בחדר משכבו. ולא סרו עיניו מעיניה ולבו לא מש מליבה”.
סוף טוב הכל טוב? לא בדיוק. אסתר לא מצאה מנוחה עם המתים, כותב עגנון, בשל העובדה שעיניה ולבה לא היו עמה. מדי לילה היא ביקשה לקום מהקבר ולחפש את איבריה החסרים, אך לא הצליחה. עגנון מתייחס בכך לפסוק מספר „במדבר”: „ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זנים אחריהם”, שבמרכזו איסור על הליכה אחר דברים אסורים או כאלה שעלולים להביא את האדם לדבר עבירה. יש המפרשים את הסיפור כעונש שהוטל על אסתר על כך שנטתה חסד אסור למלך נוכרי.
יש גם גרסאות פחות מפחידות לסיפור של אסרתקה. לפי אחת מהן, המלך גירש את פילגשו המכוערת והתאהב באסתר יפת המראה. אסתר יולדת לו שני בנים ושתי בנות ובזכות הקשר עמה מנפיק המלך כתבי זכויות ליהודי פולין – פרט שמבוסס על המציאות. ב-1595, לדוגמה, נכתב בספר „צמח דוד”: „בשנת 1370 קיזימירוס מלך פולין לקח לו לפילגש נערה יהודייה ושמה אסתר, בתולה יפת תואר אשר אין דוגמתה בכל הארץ. ותהי לו לאישה ימים רבים, וייטב המלך בעבורה ליהודים טובות. והיא השתדלה מן המלך ליהודים כתבי חסד וחירות”.
ב-1743 נכתב במקור אחר: „ליהודים לא היה מקום אחר לברוח אליו… כאן חיו היהודים בשלווה, מפני שהאדון קאז’ימיר היה מאוהב ביהודייה יפה ששמה היה אסתר. היא גאלה את עמה כמו שעשתה אסתר ראשונה לעמה ישראל בימי המן”.
