הוא: „ג’ינג’י תקשיב. אנחנו עושים ככה. ארבע ארוחות. 16 מתכונים. זהו. הכי סימפל שיש. לא מתפזרים. לא מספרים על ההיסטוריה של המסעדה או איך פיצחנו את הסרטן. משהו נקי ופשוט”.
אני: „ושמח…”
הוא: „כן כן, ושמח”.
אני: „ויפה!”
הוא: „בדוק”.
אני: „אהבתי מאוד. איזה ארוחות? איזה מתכונים?”
הוא: „אנא ערף? משהו טעים. אבל טעים פחד”.
אני: „ושמח”
הוא: „כן כן, ושמח”.
אני: „ויפה!”
הוא: „סתום, סתום כבר. אכלת את הראש. עכשיו תקשיב”.
את השיחה הזו בווריאציות שונות גלגלנו משנת 2015 בערך. הרעיון לעשות ספר בישול למסעדה הראשונה שלנו – מונא, התבשל הרבה מאוד זמן בינינו לבין עצמנו, אך ליצירה תמיד יש זמנים משלה. בסוף אחרי הרבה מחשבות וגלגולים נחת הרעיון שהתאים לנו בדיוק: ארבע ארוחות שכל ארוחה מורכבת מארבע מנות. הפכנו אותו בראש, הסתכלנו מהצד הזה ומהצד ההוא ומכל מקום שהסתכלנו התאהבנו ברעיון יותר.
חשבתם פעם על השפה של ספר בישול? על האופן בו הוא כתוב? האם הוא מצחיק אתכם? ממריץ אתכם לבשל? האם הוא מאיים ואולי גם מלחיץ? האם הוא דידקטי ומזכיר יותר שיעור בפיזיקה? או שאולי הוא מעורר תשוקה עזה לקחת סכין וקרש ולהתחיל מיד להתלכלך?
ספר הבישול האהוב עלי נקרא An Everlasting Meal, ולמען האמת אין בו מתכונים של ממש אלא בעיקר תיאורים יפהפיים על אוכל, בישול וחומרי גלם ועצות מהסוג של איך להכין הרבה מאוד דברים טעימים: מביצת עין ועד לפאי כפרי. זה ספר שהתיאורים בו מעלים מיד את הרצון ללכת לשוק להריח, לחוש ולראות את כל האפשרויות העומדות בפניך אל מול כל השפע של העולם. זה חלק מהכוח של השפה הכתובה. למה להוציא ספרי בישול בעולם בו יש סרטונים ויראליים בטיקטוק בהם כל ירק הופך לגרסה הקצוצה שלו בהנפת סכין? עולם בו אוכל הוא עוד קטגוריה על מדף הפורנו של האינטרנט? לשפה יש כוח ויש לה אנרגיה מכשפת משלה. ספרי בישול טובים יודעים בדיוק לחדור דרך הסדקים ולעורר בנו צורך, קומפולסיבי לפרקים, לאכול טוב, ויותר מזה – לבשל טוב.
למי שקרא את Nose to Tail Cooking, ספר הבישול של מסעדת St. John בלונדון, יש את הזכות להכיר ספר שעושה את כל מה שאפשר לבקש. זהו ספר שכל מילה בו מתפוצצת מאהבה לאוכל טוב. כל משפט שולח אותך (אותי בוודאות) להתחבר לארכיטיפ הטבח ולדמיין איזה אושר חווה מי שמבשל את המנה הנוכחית.
איך לחם ועצמות בקר, חומרי גלם בסיסיים ביותר, הופכים למשהו שאינו מפואר אבל גם יסולא בפז? כאשר מוח עצם אפוי מונח על טוסט עם מעט מלח ים אטלנטי, זוהי מהות הטבחות. כך יוצקים חיים: על ידי שימוש בחום ובזמן כדי לתת לחומרי הגלם לתפוס, גם אם לרגע קצר, את מרכז הבמה, עד שהרגע שלהם חולף והם נאכלים והופכים לזיכרון.
ניסינו להביא את המהות הזו לספר בישול שלנו, וגם למדור הנוכחי. היה חשוב שהספר יעמוד בפני עצמו כחפץ שמעורר משיכה ואהבה מהרגע בו מניחים עליו את העיניים. אבל יותר מזה – רצינו שהשפה שלו תעורר חיוך והנאה. שהמילים יניעו את בלוטות הטעם אבל גם את הדמיון ויעוררו זכרונות של ארוחות מוצלחות עם חברים, שנגמרו בהרבה בלגן וגיהוקים מחויכים על הספה כמו גם יעוררו את שריר החשק להזמין לאחר צהריים של סרטנים על הגריל.
הרשו לנו לשתף אתכם במתכון אהוב של סיר סרטנים ומולים.
