לפני שבועיים, שנראים כמו שנתיים, נפרדתי מכמות עצומה של ספרים, אולי אפילו כתבתי על זה כאן, אבל אני בקושי זוכרת אם אכלתי ארוחת בוקר, ובטח שלא דברים שקרו לפני תחילת המלחמה הנוכחית.
בכל אופן, באותה שבת שבה שילחתי את הספרים לדרכם, כשחזרתי הביתה והסתכלתי על החברים שנותרו, נתקפתי רצון עז לרוץ החוצה ולהחזיר הביתה את כל הספרים. אבל מנטרה אחת מנעה ממני לעשות זאת. הבטתי בספרים הקיימים ואמרתי לעצמי: בכל דבר יש את הכל.
ביום הראשון של המלחמה ההדף מהטיל שנפל במרכז תל אביב פחות או יותר הרים את הקליניקה שלי באוויר. במחשבות על מעבר למשרד אחר, שאלתי את עצמי מה מהמשרד המקורי הייתי לוקחת אתי. מה חשוב, ומה פחות? הרי בחרתי כל פריט בקפידה.
הטפט הוזמן מאיטליה וחיכיתי לו ארבעה חודשים בקורונה, המובייל הגיע מחנות סקנדינבית, אפילו הטישו שלי הוא הרך ביותר שלוש שכבות (לא היה לכם ספק). והרי לא משנה מה אוכל לקחת, כל כך הרבה יישאר מאחור. ולמרות שלא בא לי להיפרד מהם (ומי יודע, אולי לא אאלץ), בניסיון להתמודד עם המחשבות האלה אני משתדלת להזכיר לעצמי: בכל דבר יש את הכל.
ארעיות זה כואב
לא מזמן התלוננה באוזניי ידידה, על כך שבמקום ללכת לישון, מצאה את עצמה כל הלילה צופה בסרטונים על טכניקת ציור מסוימת שעניינה אותה. אמרתי לי שקל לי להבין אותה, קשה לזכור שאנחנו יודעים מספיק. לא במובן זה שאין מה ללמוד. ברור שיש מה ללמוד, ולעולם לא נדע כל מה שאנחנו רוצים לדעת, אבל אנחנו יודעים מספיק במובן זה שגם אם לא נלמד שום דבר חדש לעולם, אנחנו לא קרובים למיצוי השימושים בידע שכבר רכשנו.
עברתי עם חברה אחרת על רעיונות לפרויקט יצירתי. מדובר בבחורה מוכשרת במיוחד, וכל רעיון הוליד אצלה רעיון אחר. בשלב מסוים עצרתי אותה ואמרתי: אנחנו חייבות להתמקד בשלושת הרעיונות המרכזיים שלנו ולדעת שהם טובים דיים.
התגובות האלה של שתי החברות שלי מוכרות לי באופן אינטימי מניסיון חיי. לא רק שהניסיון שלי להיאחז בספרים או בפריטים שבמשרד אינו שונה מהניסיון שלהן לאחוז בעוד ידע או בעוד רעיון, אלא שאני בעצמי לעתים קרובות צריכה שמישהו חיצוני יגיד לי להפסיק לאסוף ספרים, הרצאות, שיעורים, רעיונות, כלי עבודה כאלה ואחרים.
והרי למרות שהם נראים כל כך מציאותיים בהבטחה שלהם, הרבה פעמים אלה גם נסיונות לחמוק מהכאב של החלקיות והזמניות. אבל אם אני באמת מאמינה ש”בכל דבר יש את הכל”, אז כשאני משחררת את הצורך „לדעת הכל”, אני לא מוותרת על סקרנות, אלא נזכרת שבמה שאני כבר יודעת מסתתרת כל האמת שאני זקוקה לה.
אחד הטקסטים היפים של זיגמונד פרויד, לדעת רבים, נקרא „על החלוף” ובו הוא מתאר שיחה עם המשורר ריינר מריה רילקה במהלך טיול משותף. פרויד מספר שרילקה התעצב מאוד נוכח יופיו של הטבע. מבחינת המשורר, העובדה שכל היופי שנפרש לפניהם בטיול ייעלם. הפרחים ייבלו, הנוף ישתנה. הידיעה שהחורף הוא בלתי נמנע פגעה מבחינתו ביופי.
עבור המשורר, ארעיות היא סיבה לייאוש. פרויד משתמש באנקדוטה הזו כדי להציג עמדה הפוכה, לפיה הארעיות היא האיכות שנותנת ליופי את ערכו. העובדה שדבר מה הוא בר חלוף לא רק שלא מפחיתה מערכו, אלא הופכת אותו ליקר ערך. כמו שקשה לנו להעריך כמה נפלא לנשום מהאף, עד שאנחנו מתקררים, כך גם היופי מקבל את ערכו מהתכלותו הבלתי נמנעת.
רסיס שמכיל את השלם
המנטרה שלי שואבת עידוד מפרויד. כל פריט בקליניקה מהטפט האיטלקי ועד הכרית שסרגה לי מטופלת הוא בעל ערך לא בגלל שהוא הובטח לי לנצח נצחים, אלא בגלל הנוכחות שלו ברגע שבו חוויתי אותו.
אני זוכרת איך ישבתי לבד בקורונה ימים על גבי ימים במשרד, וחשבתי איך אפשר להפוך אותו לביתי יותר ונעים יותר. אני זוכרת באיזה שעה כל מטופל מגיע לפי האופן שבו קרני השמש נופלות על הספה כשהם יושבים עליה. והעובדה שנפרדתי מהספרים שלי, לא מעידה על כך שהם אינם חשובים לי יותר, אלא הכרה בכך שהם מילאו את תפקידם.
ואולי קצת בשונה ממנו, הרעיון ש”כל דבר מכיל את הכל” היא לא בדיוק השלמה עם הפירוק של העולם, עם החסר, אלא חיפוש אחר השלם בתוך מה שנותר. גם אם נשאר רק רסיס אחד מהקליניקה או ספר אחד מהספרייה, בין אם הדברים נעלמים בכפייה או מבחירה, ברגעים צלולים במיוחד (לא כל הזמן, בואו לא נגזים), אני מנסה לזכור שהרסיס הזה מכיל את המהות של כל מה שהיה שם קודם.
המנטרה הזו מהדהדת גם את המושג שאני אתרגם אותו כאן ל”בין-הוויה” inter-being של המנהיג הרוחני תיך נאט האן. המדיטציות שלו מזכירות לנו שכשאנחנו מסתכלים על עגבנייה, אם נביט בה מספיק לעומק העגבנייתיות שלה, נוכל לראות בה את השמש, את האדמה, את הגשם, ואפילו את החקלאי שגידל אותה.
שום דבר לא באמת עומד בפני עצמו, ושום דבר לא נפרד. מי שמצליח לחסות בצל הפרספקטיבה הזו בוודאי מרגיש ש”כולנו רקמה אחת”, וששום אובייקט אינו נפרד, ועל כן גם אינו נמחק. כל ישות מורכבת מכמות אינסופית של זיקות בתוך רשת שלמה של קשרים. מי שמצליח לשמור על הפוקוס הזה, יכול לשחרר את האחיזה שלו. תגידו שאם כך הוא מפסיק לאהוב, וישיבו לכם שלהפך, זה רק מעיד על כך שהאהבה שלו לא תלויה בנוכחות הפיזית של החפץ.
פרויד, בודהיזם, בכל דבר יש את הכל – נדמה לי שאין סתירה בין התובנות. פרויד עצמו, כשהוא כותב על תהליך בריא של אבל, מדגיש שכאשר אנחנו נפרדים מאובייקט אהוב, הנפש שלנו עוברת תהליך שמאפשר לה, בסופו של דבר, להשקיע מחדש את האנרגיה הרגשית באובייקטים חדשים.
אם „הכל נמצא בכל דבר”, זה אומר שהאהבה שהושקעה בבחירת הספלים במשרד או הצמחים במרפסת או התשוקה והדמיון שהושקעו בספרים שמסרתי לא מתאדה. היא נשארת טבועה בתוכי. היא זו שמאפשרת לי לראות את השלם גם בתוך מה שנותר, וגם בתוך מה שיבוא. אולי אפילו במשהו חדש, אחר, שטרם פגשתי.
