בשיאו של הסרט „החיים יפים” (1997), גווידו (רוברטו בניני) צועד אל מותו במחנה הריכוז הנאצי. רגע לפני שהוא נעלם מעבר לפינה, הוא מבחין בבנו הקטן המסתכל עליו ממחבואו. באותה שניה, גווידו משנה את סגנון הליכתו ומתחיל ללכת באופן המגחיך את צעדיו של חייל במצעד צבאי מגוחך. הוא קורץ לבנו בחיוך רחב. הוא מתחזק את ה”משחק” עד הנשימה האחרונה.

גם הסופר הנפלא אורי אורלב, שכתב את הסיפור המופתי „האי ברחוב הציפורים”, נהג לספר לאחיו אגדות בזמן ששרדו ביחד את מלחמת העולם השנייה. כבר שנתיים וחצי שהרפרנס ל”החיים יפים” הפך לנפוץ באופן מצמרר בשיח הישראלי.

הורים רבים מצאו את עצמם בממ”דים, תחת אש או בנדודים, „עושים” לילדים שלהם „החיים יפים”: מחליפים תחפושות בכל פעם שיש התראה מקדימה ויורדים למקלט בתחפושת אחרת, בוראים עולמות בתוך הממ”ד, מחייכים בכוח במקום לצרוח, הולכים לאט כשמתחשק לרוץ ולמרוט את השערות.

התגלית המפתיעה של רבים היא שבתהליך הזה לא רק הילדים חשים פחות חרדה – אלא הם עצמם. הורים רבים שמתעלים את האנרגיה שלהם להגנה רגשית על ילדיהם, מרגישים בעלי חוסן רב יותר.

התופעה הזו הגיונית לפי גישת הסכמה תרפיה, חיי הנפש שלנו מומשגים למעין תיאטרון של „מודים”, קצת בדומה למבנה המתואר בסרטי „הקול בראש”. מצבים רגשיים זמניים אלה משתלטים על הלך הרוח שלנו בתגובה לטריגרים חיצוניים או פנימיים, וכמו בסרטים המקסימים, אכן גם אצלנו, בעצם מופיעות מעין „דמויות” פנימיות שמתחלפות לפי הסיטואציה.

משחקים אותה חזקים

באופן כוללני ניתן להגיד שאצל רובנו בזמן מצוקה, המאבק המרכזי המתחולל הוא בין מוד הילד הפגיע, החלק שבתוכנו שמרגיש קטן, מפוחד וחסר אונים נוכח סכנה, לבין מוד הבוגר הבריא, שהוא אותו חלק בוגר, זה שיודע „לנהל את האירוע”. אבל לא מנותק רגשית, אלא כזה שיודע לאזן בין הרצון לתת מענה לצרכים לבין הצורך להתחשב במשאבים הקיימים במציאות.

בזמן מלחמה, הילד הפגיע בתוכנו מתעורר כל כך הרבה פעמים עד שלפעמים נדמה ששכחו אותו לבד בבית. הוא חסר אונים, מבועת ומחפש הגנה, או דרינק, בהתאם לגיל. כשאנחנו לבד, המוד הזה עלול להשתלט עלינו ולשתק אותנו.

אבל פעמים רבות, כפי שאנחנו מגלים כשאנחנו עם ילדים קטנים או אפילו עם חיות מחמד, ברגע שנכנס לתמונה מישהו שזקוק לנו, הנזקקות שלהם היא „טריגר” חיובי שמעיר את הבוגר הבריא שבתוכנו, ומאפשר לנו להתחבר ליכולת שלנו לווסת, להרגיע ולפעול.

באופן חווייתי, הורים רבים מסבירים לעצמם את התופעה הזו במונחים כמו: „אין לי פריבילגיה להישבר” או „אני חייבת לשחק אותה חזקה לידם”. אבל אם נסתכל מתחת למכסה המנוע של הנפש, נגלה מנגנון מורכב ועמוק יותר: בפועל, לא מדובר רק העמדת פנים הירואית למען הילדים, אלא במנגנון הישרדותי עבורנו ההורים.

כשאנחנו „משחקים אותה חזקים” הקהל שלנו הוא לא רק הילדים שלנו. זה אולי לא נראה ככה, ואולי זה לא ככה מאה אחוז מהזמן, אבל בפועל, אנחנו לא רק מעמידים פני בוגר בריא כלפי חוץ, אלא אנחנו במידה רבה גם מכניסים את המערכת הרגשית שלנו למוד הזה באמת.

השעמום כטריגר

המילה „אחריות” מכילה בתוכה את המילה „אחר”, והאחריות כלפי האחר היא הטריגר שביכולתו להוציא אותנו ממצב של חולשה ולהעניק לנו את ה”סוכנות”, מושג שבעברית הוא אולי מעיק אבל משמעותו היא תחושה שאנחנו לא רק עלה נידף ברוח השממה, אלא גורם משפיע ופועל על חיינו. התחושה הזו היא הסם שכנגד הישיר לתחושת חוסר האונים שעומדת בבסיס הפוסט טראומה.

התופעה הזו בכללותה קשורה למנגנון פסיכולוגי רחב יותר שאנחנו פוגשים גם במצבים יומיומיים הרבה יותר כמו שעמום. כשאנחנו (או הילדים שלנו) משועממים, האינסטינקט הוא לנסות להקל על המשימה כדי להפוך אותה לנסבלת. אנחנו מוסיפים מוזיקה או ממתקים לאירוע המשמים כדי לשפר אותו.

אלא ששעמום הוא לעיתים קרובות דווקא סימן לכך שאין עלינו מספיק עומס קוגניטיבי. בניגוד לאינטואיציה שלנו, הרבה פעמים הדרך להפוך פעולה משעממת למעניינת היא דווקא להפוך אותה למאתגרת יותר. מי שמנסה למלא מדיח תוך כדי צפייה בחצי עין בפרק של קופה ראשית, עדיין יסבול מהמטלה. אבל מי שיאתגר את עצמו להצליח להכניס את כל הכלים מהכיור למדיח בנגלה אחת – יגלה שהמשימה הפכה למספקת יותר.

שעמום הוא אמנם מצב קל בהרבה מחרדה, אבל העיקרון דומה: המוח זקוק לאתגר אקטיבי כדי לצאת ממצב של מצוקה או קיפאון ולעבור לתפקוד מלא. בדומה למילוי המדיח, הטיפול באחר מעלה את העומס הקוגניטיבי והרגשי שלנו, ומאלץ את המוח להתארגן מחדש, בצורה חיובית יותר.

מקורבן למטפל פעיל

אחת הדוגמאות המרתקות ביותר לכוחה של האחריות הוא המחקר של פרופ’ אבי שדה מאוניברסיטת תל אביב, שהפך לכלי טיפולי מרכזי במצבי חירום בישראל ובעולם. המחקר מתמקד בהתערבות פסיכולוגית פשוטה באמצעות בובת כלבלב בעלת מראה אומלל וחסר אונים, שהחוקרים כינו „חיבוקי”.

במסגרת המחקר, ילדים שנחשפו לטראומות של מלחמה ואסונות טבע קיבלו בובת חיבוקי. אבל חיבוקי לא הוצג להם כחפץ מעבר מרגיע ומנחם. להיפך: החוקרים אמרו לילדים ש”חיבוקי” עצמו מפוחד מאוד וזקוק למישהו שיטפל בו, יחבק אותו וישמור עליו.

המנגנון הפסיכולוגי העומד בבסיס הניסוי הוא מעבר מחוסר אונים לסוכנות. מנקודת מבטה של הסכמה-תרפיה, ניתן לומר שהמחקר הדגים כיצד בזכות נוכחותו של חיבוקי, הילד מפסיק להיות הקורבן הפאסיבי של הסיטואציה והופך למטפל פעיל שמגייס את הבוגר הבריא שבו כדי להרגיע את הכלבלב.

כשהילד לוחש לכלבלב „אל תפחד, האזעקה תכף תיגמר” או „החושך מפחיד אבל אבא ואמא נמצאים בסלון”, הוא בעצם משמיע את המילים האלה לחלק הכי פגיע שבתוכו. במידה רבה, בממ”ד, הילדים הם החיבוקי שלנו.

כמובן שאפשר להפיק מכך מסקנות גם לגבי האופנים שבהם ניתן להמשיך לעזור לילדים להתמודד עם רגשותיהם בתקופה הזו. שכן, לפעמים, הניסיון שלנו להגן על ילדים (או על עצמנו) באמצעות הקטנת השליליות – „הכל בסדר, אין מה לדאוג” – משאיר אותם ואותנו תקועים במוד הילד הפגיע, ובנוסף גם שולל את תוקף החוויה שלהם.

אנחנו נזכרים בסרט „החיים יפים” בשנים האחרונות גם בגלל שאנחנו מוצאים את עצמנו נאלצים להשתמש בהומור ויצירתיות במצבים זוועתיים שלא דמיינו ואין לנו הרבה נקודות התייחסות עבורן. אבל גם בגלל שהסרט שם במרכז שלו את הבחירה האקטיבית של הגיבור להישאר במוד הבוגר הבריא שלו גם כשהעולם מסביב בוער, ובגלל שהדבר מתאפשר לו בדיאלוג עם האחריות הגורלית שלו לבנו.

כשגווידו מצחיק את בנו, הוא לא רק שומר על תמימותו של הילד; הוא שומר על צלם האנוש ועל השפיות של עצמו. ההליכה המגוחכת של גווידו לא הייתה הצגה עבור בנו בלבד, היא גם הדרך שלו להישאר אדם חופשי ובעל משמעות בתוך גיהנום שנועד לשלול ממנו כל בחירה. תקווה היא היכולת שלנו למצוא לפחות היבט אחד של המצב אותו ניתן לשפר בהתאם לערכינו, ולעשות זאת. במובן זה, טיפול באחר הוא גם שער לתקווה.