הפלגיאט, או בשמו העברי „גניבה ספרותית”, עתיק כנראה כימיה של הכתיבה הספרותית והרבה יותר אקטואלי ממנה. לא מזמן, עם פרסום שמות הזוכים בתחרות הסיפור הקצר של „הארץ”, התעורר דיון סוער ברשתות החברתיות בעקבות טענה שאחד הסיפורים הזוכים אינו אלא פלגיאט, ושסיפור כזה ממש פורסם לפני כמה שנים על ידי מחברת אחרת.

טענות כאלה נשמעות מעת לעת. הן עלו, למשל, אחרי שהספר „מחר ניסע ללונה פארק” מאת אילנה ברנשטיין זכה בפרס ספיר לשנת 2019. אז נטען שספר אחר, שעלילתו דומה, פורסם כמה שנים קודם לכן על ידי מחברת אחרת.

על פי ויקיפדיה, „גניבה ספרותית היא שימוש לא ראוי או גניבה של מילים, מחשבות, רעיונות וביטויים של אדם אחד והצגתם כשייכים לאחר”, אבל האמת היא שאם בימי הביניים נהגו מחברים להצפין את שמותיהם בתוך יצירותיהם באמצעות אקרוסטיכונים, היום יש כל כך הרבה פרסומים, שקשה לפעמים לעקוב אחריהם, וגם הרעיונות חוזרים על עצמם שוב ושוב.

אז מה בעצם הופך יצירה ספרותית ליצירה מקורית, שאיש לא כתב קודם? ההתחקות אחרי העלילה או אחרי פרטים מסוימים מתוכה אינה מספיקה. יש המון עלילות דומות: „והיום איננו כלה” מאת צ’ינגיס אייטמטוב, לדוגמה, הוא סיפור מסע המתחולל ביממה אחת שבה משמשים בערבוביה הווה ועבר, מציאות ואגדה. דברים דומים אפשר כמובן לומר גם על „יוליסס” מאת ג’יימס ג’ויס ושניהם אינם בשום פנים ואופן פלגיאט – לא זה לזה וגם לא ליצירה שאליה הם מתייחסים, הלא היא האיליאדה והאודיסיאה של הומרוס, אלא מחווה לאותה יצירה.

ויש לזה דוגמאות נוספות. על יצירתו של ויליאם שייקספיר נטען לא פעם שהיא שואבת באופן מובהק ממקורות אחרים, וייתכן שהדבר נכון: לדוגמה, „היהודי ממלטה” מאת כריסטופר מרלו, שהוצג לראשונה ב־1592, השפיע ללא ספק על „הסוחר מוונציה” שנכתב אחריו.

שייקספיר קרא את „היהודי ממלטה”

בשתי היצירות מוצגים היהודים כמי שפועלים כדי לנקום במי שפגע בהם ושתיהן נחשבות לבעלות תווים אנטישמיים ברורים. ואף על פי כן, דמות היהודי של מרלו נוראה בהרבה מזאת של שייקספיר, ששם בפיו של שיילוק המלווה בריבית היהודי (שדורש את המגיע לו ובצדק, גם אם באכזריות), את אחד המונולוגים המפורסמים ביותר בספרות, והפך אותו באמצעות המילים הללו לאדם שניתן להזדהות איתו ולו לרגע:

„ואין ליהודי עיניים? אין ליהודי ידיים, איברים, צורה, חושים, מאוויים, רגשות? ולא כמו הנוצרי מאותו הלחם הוא אוכל, באותם כלי נשק הוא נפצע, באותן מחלות הוא מתייסר, באותן רפואות הוא מתרפא, באותו קיץ חם לו ובאותו חורף קר לו? אם תדקרו אותנו – לא נזוב דם? אם תדגדגו אותנו – לא נצחק? אם תרעילו אותנו – לא נמות? ואם תתעללו בנו – האם לא נתנקם?” („הסוחר מוונציה”, מערכה שלישית תמונה ראשונה, תרגום: אברהם עוז).

ברור ששייקספיר קרא את „היהודי ממלטה”, וגם יצירות אחרות שמציבות יהודי רשע, תאב בצע ונקמן במרכזן, אבל הנאום הקצר הזה הוא שעושה את ההבדל בין שתי היצירות: ל”יהודי ממלטה” יש רק קריאה אחת, והיא הקריאה האנטישמית. ל”סוחר מוונציה” יש קריאה נוספת, שמציגה את היהודי ככל האדם.

יש נושאים שמעסיקים את הנפש האנושית, והעיסוק החוזר בהם הוא ההוכחה הטובה ביותר לכך. ובכל זאת, אין מדובר בפלגיאט. „סינדרלה”, למשל, הוא אחד הסיפורים העתיקים ביותר בעולם, והוא מופיע כבר במיתולוגיה היוונית במאה השביעית לפני הספירה. מאין בא הרעיון שעל פיו החיבור בין הנעל לבין מי שנועלת אותה מוליד שידוך מוצלח? קשה לדעת, אבל עובדה שהוא חוזר על עצמו שוב ושוב, התגלגל לאגדות האחים גרים ומשם גם לאולפני דיסני. בתוך כל הגלגולים האלה השלד העלילתי לא משתנה: נעל אבודה של נערה יפהפייה מגיעה לידיו של אדם רם מעלה, והוא מחפש את הנערה שהנעל תואמת את מידותיה כדי לשאת אותה לאשה. ברבות השנים צורפה לסיפור הזה תוספת מעניינת: הנערה משמשת משרתת בבית אביה שעליו השתלטו אמה החורגת ושתי בנותיה הרשעיות, המכוערות וגדולות הרגליים. האם העובדה שנשים רבות מתו בלידה היא שהובילה לתוספת הזאת, שמציגה את סינדרלה כיתומה אומללה?

לעג לאריסטוקרטיה הנפוחה

ואם מדברים על נסיכות, אי אפשר בלי להזכיר את שלל הגרסאות לסיפורו של פיגמליון: החל בגרסה המיתולוגית שעל פיה הפסל הקפריסאי פיסל לעצמו פסל יפהפה של אפרודיטה אחרי שנואש ממציאת אשה כלבבו וביקש מהאלים שיפיחו בה רוח חיים, והם נענו לו; עבור דרך פינוקיו, דמות ספרותית של קרלו קולודי האיטלקי, שאביו ג’פטו גילף אותו מעץ והוא חפץ להפוך להיות בשר ודם; וכלה כמובן בלייזה דוליטל, גיבורת „פיגמליון” מאת ג’ורג’ ברנרד שו. הנרי היגינס, פרופסור לבלשנות, מסוגל לומר לאדם את כתובתו על פי חיתוך דיבורו (פעם היה פרופסור בשר ודם כזה במחלקה לאנגלית באוניברסיטה העברית), והוא מחליט לאסוף את דוליטל מרחובות לונדון, ללמד אותה את חיתוך הדיבור האריסטוקרטי ובכך להפוך אותה לגברת שניתן להציג אותה במקומות מכובדים. ברור ששו לועג לאריסטוקרטיה האנגלית הנפוחה ומציג אותה באור מגוחך, שמדגיש את העובדה שרק המבטא הנכון הוא שמבדיל בינה לבין דלת העם. האם „פיגמליון” של שו הוא גניבה ספרותית? חס וחלילה, וכך גם היצירות האחרות שהזכרתי כאן.

אחרי אלפי שנות כתיבה קשה לומר משהו לגמרי חדש. וכן, לפני הכול הסופר צריך להיות קורא נאמן ואדוק. מתברר שהטכנולוגיה התקדמה הרבה יותר מהנפש האנושית, אבל הרעיונות שהעסיקו את הכותבים לפני מאות שנים, ולפעמים אפילו אלפים, עדיין מעסיקים אותנו ככותבים וכקוראים. ייתכן, שרעיונות עוברים חילופי עלילות ודמויות ברבות השנים, ובכל זאת אין זו גניבה ספרותית.

בימי הביניים היה מקובל להשתמש באקרוסטיכון כדי למנוע העתקות של טקסטים, ומכיוון שגם בימינו משתמשים בזה, גם אם למטרות אחרות, אסיים בנימה זו את דברי:

עולמנו מלא בזמר ושיר

לא תמצא בו מלה מחדשת

ידענו כל אות בגיא ובניר

תמהנו, חקרנו ברשת.

קרפיון שהציץ מבריכת דגי זהב,

רקד והניף סנפיר וזנב:

„פרסמו קצת פחות וקראו קצת יותר, וכך כל היתר גם הוא יסתדר”.