אני עומד כאן, ביום העצמאות ה־78 של מדינת ישראל. מודה שאני מאוד מתרגש. אני כאן בשם כולנו, שנבחרנו השנה לפרס הנכבד הזה. באנו מעולמות שונים. אבל יש דבר אחד שמאחד אותנו. כולנו אוהבים את הארץ הזו – יותר מכל פרס שיוכלו להעניק לנו.
פרס ישראל הוא לא רק הכרה. הוא אמירה של מדינה לאזרחיה: ראינו אתכם – ידענו מה עשיתם – לא שכחנו. אתם יודעים… אני רופא! כל חיי עסקתי בהצלת חיים. לא פעם עמדתי מול השבר האנושי. שם למדתי שיש רגע אחד, תבינו… שבריר שנייה אחד, ויש פצוע שאני צריך להציל. וברגע הזה אני צריך להחליט: להמשיך או להרפות, לפעול או לחכות – אני תמיד בחרתי להישאר – להילחם! „אין דבר יותר שלם מלב שבור”, אמר הרבי מנחם מנדל מקוצק – שאני נין לצאצאיו. כאדם שגדל על המשפט הזה – בתוך ביתו, אני יודע שזו לא רק אמירה רוחנית, אלא מציאות אנושית. דווקא מתוך השבר – צומחת הבחירה העמוקה ביותר: הבחירה בחיים.
המסע שלי לא החל בחדר הניתוח, אלא הרבה לפני כן, עם הסיפור המטלטל של הוריי, זכרם לברכה, שאיבדו את כל משפחתם בשואה. מבית הוריי נולדה שליחות חיי, ובחרתי לעסוק ברפואה. הקמתי עם שותפיי במרכז הרפואי הדסה בירושלים את מערך הטראומה הראשון בישראל. עם השנים, מערכי הטראומה בארץ הפכו למעוזות של תקווה. פצועים מגיעים אלינו ברגעים הקשים ביותר – ויוצאים עם תקווה חדשה לחיים. ראיתי את הרע ביותר שיכול לקרות לגוף אנושי, אבל – גם את הטוב ביותר שיכול לקרות ללב אנושי.
גיליתי משהו שאף ספר לא לימד אותי – ישראל, כשהיא בשיאה, היא לא רק מדינה. היא משפחה. בשם כולנו כאן, מכובדיי, אני רוצה להודות לכל מי שלא שואל שאלות – לא שואל „למה אני?!” אלא קם, יוצא ומציל חיים. כוחות הביטחון וההצלה, חיילי צה”ל, אנשי המילואים, המתנדבים ואנשי הרפואה. אתם לא רק עמיתים לדרך. אתם הוכחה שהעם הזה – חפץ חיים. כל אחד מאיתנו, הזוכים כאן, שילם מחיר. ויתורים שקטים, פשרות.
בחירה חוזרת ונשנית בקושי על פני הנוחות. אבל אף אחד מאיתנו לא שילם את המחיר הגדול ביותר. את זה שילמו אחרים. אנחנו יודעים את זה – ולא שוכחים!
הפרס המכובד הזה – מוענק גם לכבודם – לכבוד מי שלא יוכלו לעמוד על שום במה. ולכבוד משפחות לוחמינו הגיבורים, שנושאות את הכאב ובכל זאת ממשיכות – לאהוב את הארץ הזו.
אנחנו עם קטן. ארץ קטנה. ובכל זאת הצלחנו לייצר כאן משהו שהעולם מסתכל עליו בפליאה. לא כי יש לנו יותר משאבים, אלא כי יש לנו יותר סיבות. כשיש לך סיבה – אתה עושה הכל אחרת.
למשפחתי – שחלקה בי עם אלפי פצועים – שלא הכירו ולא יכירו לעולם, תודה. ולמדינת ישראל – שהייתה קיימת כבר לפני שנולדתי, ותהיה קיימת לעד, תודה שנתת לנו את הזכות לתת לך. אני יכול להגיד לכם דבר אחד בוודאות מוחלטת: אין מקום אחר בעולם שהייתי רוצה לחיות בו. אין עם אחר שהייתי רוצה להיות חלק ממנו. יהי זכרם של כל הנופלים ברוך. ותחזקנה ידי הממשיכים. מירושלים, בירתנו הנצחית, אני מאחל לכולנו – חג עצמאות שמח. ושתהיו לי בריאים.
פרופסור ריבקינד הוא זוכה פרס ישראל למפעל חיים. הדברים הם מתוך הנאום בטקס פרס ישראל.
