בכל שנה, סביב ל”ג בעומר, מתעורר גל ביקורת נגד מנהג ההילולה בקברו של רבי שמעון בר יוחאי (רשב”י) במירון. אומנם נראה שהציבור לא מתרשם, מצביע ברגליים ונוהר למירון בהמוניו, אולם יש צורך להתייחס לטענות לגופן – החל בהתנגדות לעצם המנהג של עלייה לקברי צדיקים, עבור בקובלנות על ערבוב גדרי הצניעות במתחם הקבר, וכלה באווירה המיסטית המצויה במקום הרווי קמעות וסגולות, והתעשייה המסחרית סביב המעמד.
עלייה לקברי צדיקים היא מנהג שהתקבל על ידי גדולי ישראל בכל הדורות, כמו כלב בן יפונה שהלך להשתטח על קברי אבות בחברון, וכמו שכתב הר”ן: „אמרו רבותינו ז”ל, שראוי להשתטח על קברי הצדיקים ולהתפלל שם, כי התפילה במקום ההוא תהיה רצויה יותר”.
נכון שהיו מגדולי ישראל שהסתייגו מכך, מחשש שהתפילות יופנו לצדיק עצמו ולא לקדוש ברוך הוא. אולם אם מדגישים כי אין הכוונה להתפלל לצדיק הקבור שם, אלא שהתפילה תתעלה יותר מתוך ההידבקות במידותיו של הצדיק, ולשם כך יש לעיתים עניין גם להגיע למקום קבורתו באופן ממשי וחוויתי, ולא רק ללמוד את תורתו המופשטת – זהו דבר מבורך. במקרה של קבר רשב”י, אבי תורת הסוד, על אחת כמה וכמה שזה נכון.
הכי מעניין
לגבי התקלות בנושא צניעות, סדרי הביטחון, ניצול המעמד לעשיית כספים, לחינגות מנגלים וכדומה – כל אלה הן בעיות לא פשוטות אולם פתירות בארגון נכון, כדי שהמעמד יהיה מכובד ונעים. בין כה וכה, זהו תפקידם של גורמי הביטחון, שצריכים להחליט בכל שנה מהן האפשרויות.
באשר לתרבות הסגולות הנפוצה בכלל, וסביב קברו של רשב”י בפרט: השימוש בקמע או סגולה היה מקובל בעם ישראל בכל הדורות. הרעיון הוא שבמגע עם חפץ המבטא קדושה האדם מתעלה ומשתנה מבחינה מוסרית. ברור שעם הזמן נוספו למנהג תופעות לוואי בלתי נמנעות כזיופים ושיווק מסחרי.
ייתכן שאצל חלק מן הציבור העיסוק בסגולות אף גרם לפיתוח תלות והסרת אחריות אישית מתוך אשליה שהסגולה תספק את הצרכים ללא שינוי מוסרי של האדם. גם פה, הפתרון אינו לבטל זאת, אלא להסביר כיצד הקמע אמור לפעול על האדם, ולמקם את הדברים לפי אמות המידה הנכונות.
כמובן, אנו מדברים באופן כללי. ברמה הפרטית אם אדם מרגיש שהעלייה למירון פוגעת אצלו בדברים מהותיים או מבטלת אותו מתורה, ייתכן שראוי שיימנע מזאת, כדי שלא יצא שכרו בהפסדו. אבל ברמה הציבורית נדמה לי שעוד לא הגענו למצב שבו נסיעה למירון היא ביטול תורה לחברה הישראלית.
לכל מנהג יש תופעות לוואי שליליות. אכילת סופגניות בחנוכה מעלה כולסטרול, צהלות שמחה בהזכרת שמו של המן במגילה יכולה להיתפס כשנאת גויים לשמה, אירוח המשפחה לליל הסדר עלול לגרום למתח בין הכלה לחמות, ומדורות ל”ג בעומר פוגעות באיכות הסביבה וגורמות לחלק מהילדים לגנוב קרשים. אז מה? אלא אם קיום המנהג גורם בהכרח לעבירה או כשהנזק שנגרם ממנו גדול במובהק מן התועלת שבו, לא מבטלים מנהגים בעם ישראל.
מבחינת האווירה הציבורית, למנהגים הללו יש אצל רוב האנשים תועלת העולה לאין ערוך על הנזק שעלול להיגרם בקיומם. יש למנוע ככל האפשר את הנזקים הנלווים על ידי חינוך והסברה, ולא למהר לצאת נגד עצם המנהג.
במנהג העלייה לקברו של רשב”י במירון יש ממד נוסף: גם אם רבים מהמשתתפים בהילולה אינם מבטאים זאת בהכרה ברורה, הם חשים באינטואיציה פנימית כי הקשר עם רשב”י ותורת הסוד מחייה אותם – וזהו דבר נפלא.
כאשר מקלפים את הקליפות מפרטי העלייה למירון נפתח צוהר לאמונה התמימה במובנה החיובי, וגם אם יש אנשים שמגזימים בזאת – כחברה אנו נפתחים לנשגב במובנו החיובי, שעוזר לאזן רציונליות יתר.
מלבד זאת, היכולת של יהודים רבים מגוונים שונים להשתתף במעמד אחד ראויה להערכה אף היא. כאשר רואים עשרות אלפי יהודים עולים לשם מתוך שאיפה כנה ותמימה להתעלות בקדושה, יש לומר את הפיוט: „בר יוחאי, אשרי יולדתך, אשרי העם הם לומדיך, ואשרי העומדים על סודך”.
ייתכן שחלק מן העולים לקבר אינם לומדים עדיין את סודותיו של רבי שמעון בר יוחאי, אבל זו בהחלט התחלה יפה. בהמשך גם זה יגיע.
הרב חגי לונדין הוא ראש ישיבת ההסדר בחולון
