1.
מהחוסן ועד להתרסקות: מי שהינדס בעבר את המותג גנץ, עבר להנדס את המוצר המוצהר הבא
כשאיש נמוך עושה צל גדול זה סימן שהשמש שוקעת. כך אומר הפתגם העממי. אז מה קורה כשאיש גבוה עושה צל עוד יותר גבוה? כנראה שהשקיעה כבר ממש חמורה.
העיסוק התקשורתי השבוע התמקד סביב מפלגת כחול לבן, המפלגה שמצבה בסקרים מדשדש אי שם בין קו אחוז החסימה לקרקעית הים הפוליטי. המפלגה הזאת ניפקה כמות נדיבה מאוד של הודעות לתקשורת שעסקו בשני ח”כים אלמוניים שלא רבים זוכרים את שמם: חילי טרופר והלשעבר איתן גינזבורג.
זה התחיל כשחילי טרופר הודיע לבני גנץ על כוונתו למצוא בית פוליטי חדש. מדובר במכה לגנץ בגלל שטרופר מהווה את הסמן הממלכתי המתון ואפילו את ‘פניה היפות’ של המפלגה, עד כמה שאפשר לכנות זאת כך. אחרי לחץ כבד מצד גנץ הסכים טרופר להישאר במפלגה ולא לפרוש כרגע, כדי לא להעניק עוד קולות לקואליציה.
במקביל, יומיים אחר כך, הודיע חבר המפלגה ח”כ לשעבר איתן גינזבורג שגם הוא רוצה למצוא לו בית פוליטי חדש. בשלב הזה גנץ כבר היה פחות סבלני והוא הציב לגינזבורג אולטימטום, שגרם לו לעצור לרגע ולחשוב, לקחת פסק זמן קצר מקבלת החלטה. גנץ עצמו אמר בשיחות סגורות ש”תוקעים לי סכין בגב”, גם טרופר וגם גינזבורג היו מקורבים אליו, שניהם שימשו בתפקידים בכירים במפלגה ועכשיו דווקא כשמצבו נמוך והם מרגישים שהמפלגה טובעת, הם מחפשים לעצמם קרש הצלה לפני שהמפלגה שוקעת במצולות.
כמובן וכמובן שאסור חלילה להקל ראש במה שעושים טרופר וגינזבורג. הם לא מחפשים לעצמם חלילה אינטרס אישי, ההודעות שהם הוציאו לעיתונות היו מרגשות מאוד ובהן הם פירטו עד כמה הם משתוקקים להמשיך ולהקדיש את חייהם לשרת למען עם ישראל. היה נוגע ללב לראות את הדאגה שלהם לעתידו של העם היהודי ולמצבו של העם היושב בציון, לראות שכל מה שעומד בראש מעייניהם זה רק איפה הם יוכלו לשרת את הציבור בצורה מיטבית יותר ולהביא את היכולות הפנומנליות שלהם למען עם ישראל וגורלו.
ואחרי שסיימנו להתרגש ולמחות דמעה סוררת, בואו וניזכר מעט מי האיש שטוען עכשיו שהם תוקעים לו סכין בגב, איזו הצלה מופלאה הוא עצמו הביא לעם ישראל ועד כמה כואב לו עכשיו שחבריו למפלגה מחפשים דרכים אחרות להקדיש את חייהם למען הציבור ולהצלת הפוליטיקה הישראלית כולה, במקום שהוא זה שיוביל אותם תחתיו לאותו מסע הרואי.
כל מה שאנחנו צריכים בסך הכל זה לחזור כמעט שמונה שנים אחורנית, תקופת זמן שבפוליטיקה הישראלית נחשבת לנצח של ממש ולכן מן הסתם אנחנו כבר לא זוכרים מי הוא בני גנץ ומה היכולות שלו.
התופעה ששמה מפלגת כחול לבן, התחילה למעשה כ”חוסן לישראל-תל”ם”. בתולדות הפוליטיקה לא זכורים מקרים כאלה בהם אדם שמעולם לא היה בפוליטיקה, נכנס למגרש הפוליטי ומכוון מיד לכס ראש הממשלה. גנץ לא יכול היה להיות רמטכ”ל אם הוא לא היה קודם כל חייל, אבל להיות ראש ממשלה בלי לדעת מה זה להיות ח”כ, זה נראה לו אז דווקא טבעי משום מה.
גם הרשימה הראשונה שהציג בשעתו היתה מעניינת לא פחות. גם שם היה קשה למצוא אנשים שיודעים מה זו כנסת למעט בוגי יעלון ואולי עוד איזה שניים שלושה, על טרופר וגינזבורג אף אחד לא שמע אז. למעשה, בשונה מרוב המפלגות, מפלגת חוסן לישראל לא נבנתה בשום מסגרת פוליטית, הרעיון להקמתה לא נולד בראשם של פוליטיקאים ולא היה לה שום קשר לשום גוף או אדם המשתייכים לזירה הפוליטית. המפלגה נולדה ונבנתה במשרד פרסום ע”י יועצי אסטרטגיה, אנשי קריאייטיב ומנהלי יחסי ציבור. המצע שלה נכתב ע”י עובדי משרד העוסק אמנם בין היתר באסטרטגיה אבל גם במיתוג טלפונים סלולריים או טעם חדש של ממרח חומוס. גם מפלגת קדימה נבנתה כך, אבל החברים בה היו לכל הפחות פוליטיקאים ותיקים שעברו ברובם מהליכוד.
גנץ עצמו היה בובה המופעלת ע”י החוטים של אותם אנשי פרסום ואסטרטגיה ובעיקר על ידי מי שמשלם להם. על פי מה שידוע, המימון האדיר הגיע אז מכמה אנשי עסקים שהיו מזוהים באופן מאוד ברור עם מה שהיה מכונה אז תנועת 15V שהפכה בהמשך ל”דרכנו” ומשם נבלעה בבליל הארגונים שהתאגדו תחת הכינוי מחאות קפלן.
בתקופה הראשונה בה הוחל לקרוא בשמו של בני גנץ, הוא ואנשיו שמרו על שתיקה מוחלטת ומוזרה מאוד. הם לא התראיינו ולא ניהלו שיחה רצינית עם אף עיתונאי אמיתי במשך תקופה ארוכה מאוד, מצע המפלגה שפורסם לא היה בנוי על אג’נדה מובהקת מסויימת, לא ימין, לא שמאל, לא כלכלה, לא חברה, אפילו לא דת ומדינה, לא ניתן היה להבין מה באמת מצע המפלגה שהסתתר כולו תחת סלוגן ערפילי בעצמו: „אין יותר ימין או שמאל, ישראל לפני הכל”.
גנץ הונחה לשמור על שתיקה במשך חודשים ארוכים ורק בהמשך התברר מדוע. השתיקה שלו יצרה סביבו הילה שניפחה את מספר המנדטים באופן לא פרופורציונלי. לאחר מכן הוא נדרש ליצוק תוכן אמיתי להילה הזאת אך הוא התקשה לעשות זאת. נאומיו הראשונים היו בנויים כמו ידיעה לעיתונות על מוצר מזון חדש שיצא לשוק. הם לא ענו על שאלות ולא הסבירו מגמות, לא שרטטו את המצע שלו ולא מיקמו אותו בשום מקום על גבי הבמה הפוליטית, הם נבנו בעיקר על דף מסרים מוכתב שאין בו מאומה מלבד רעש וצלצולים. הצגה מושלמת.
צורת הנאומים עצמם, הסבירה מדוע הוא שתק. גנץ חשף ברבים את הבלבול שלו, את חוסר היכולת לעמוד מול קהל, את הקריסה שלו מול מיקרופונים, האיש הפך לבדיחה של עצמו ובכל זאת היו מאחוריו כוחות אדירים שדחפו אותו כמעט בעל כורחו היישר למרכז הזירה, כולנו יודעים מדוע. האיש היה שבוי אומלל בידיהם של אנשים שעשו בו אז שימוש והיום נטשו אותו באכזריות.
כך הוא הגיע למערכת הבחירות הראשונה בחייו, וכבר אז נכתב רבות – בין היתר מעל במה צנועה זו – שאין ספק שהתקווה החדשה והמרעננת של השמאל תוכיח את עצמה דווקא לכיוון השני. וזאת למרות שאנשים האמינו אז בכל מאודם שגם אם גנץ יכשל, הרי מי ששילם על כניסתו לפוליטיקה ומי שמימן אותו והביא אותו למצב הזה, לא יוותר לו וישאיר אותו עדיין כמועמד המרכזי שיעמוד מול נתניהו.
ומה קרה מאז? בדיוק כפי שכולנו צפינו: גנץ היה הראשון שמיהר לזחול לממשלתו של נתניהו. התקווה החדשה של השמאל הפכה להיות התקווה החדשה של נתניהו, ולא, אין הכוונה לתקווה החדשה של סער שהפכה להיות תקווה ישנה בתוך הליכוד. אז לאן הופנו מאז אותם משאבים עצומים המוקדשים עדיין להפלתו של נתניהו בכל מחיר?
נחזור שוב בציר הזמן לאותה מערכת בחירות, והפעם לשעות שאחרי סגירת הקלפי. היה שם אדם אחד תושב רעננה שהיה בהלם לגלות שהוא סולק לשולי הפוליטיקה. הוא הסתובב באותן שעות והתכופף מתחת לכל קופסת קלפי כדי לבדוק אולי נשארו שם בטעות כמה פתקים עם האות נ’.
האיש הבין אז שהוא הולך לחזור לחייו הפרטיים יחד עם אילת שקד שיצאה איתו להרפתקה הזאת. מה שהציל את השניים, היתה ההחלטה של נתניהו לצאת לסבב בחירות נוסף ואז הם ניצלו זאת והמציאו את עצמם מחדש. מסתבר שכבר באותו רגע, בלי שאף אחד ידע ובלי שאיש ציפה, כבר אז גמלה בליבו של בנט ההחלטה לעשות סיבוב פרסה ולהשתלט על הוואקום שבני גנץ ישאיר אחריו, את ההמשך כולנו זוכרים.
והגלגל הפוליטי ממשיך להסתובב, היום דווקא בנט הוא זה שחותר בכל כוחו להיות זה שיוביל את הגוש שממול נתניהו. יש בגוש השמאל לא מעט כוחות חזקים שמפנים הפעם את המשאבים אליו, עכשיו תורו של בנט להיות הבובה על החוט, שהשמאל מהמר עליו.
גנץ יושב בבית ומשפשף את העיניים. פחות משמונה שנים חלפו מאז שהוא הובל בעל כורחו לתוך הפוליטיקה כעגל לבית המטבחיים, והנה אותם מובילים עברו עכשיו לבנט והוא מוצא את עצמו באותו מצב בו היה בנט במוצאי בחירות 2019, כמה אכזרי כוחו של הגלגל הפוליטי. המותג המהונדס ששמות חוסן לישראל התנפץ בחולשה וחוסר אונים על סלעי המציאות, לטובת מותג מהונדס אחר שיצר שיבוט בלתי אפשרי בדמות איחוד בין בנט ללפיד.
ולכן עכשיו, כשטרופר וגינזבורג מייצרים כמות עצומה של רעש כאילו היו מינימום ראשי מפלגות ענק, כשהשניים האלה מפנים לגנץ את הגב ומתחרים ביניהם באצילות מי מוכן יותר ‘למסור נפש’ אך ורק למען עם ישראל כמובן, גנץ מרגיש באמת את עוצמתה של הסכין בגב. לא רק מהם, זה פשוט משקף לו איזו הפניית גב הוא קיבל מהמחנה כולו, מהמחנה שהכתיר אותו בעל כורחו ואז זרק אותו כחפץ שאין בו חפץ.
את הכאב הזה שהוא חש עכשיו, ירגיש בעתיד גם נפתלי בנט. בנט עצמו לא יבין, אין לאף אחד ציפיות ממנו, אבל לפחות אנחנו נבין עם יש לנו עסק. אותם אנשים שהנדסו בעבר את גנץ מנסים עכשיו להנדס את המוטציה ששמה בנט-לפיד, הגוש הוא אותו גוש, האינטרס הוא אותו אינטרס שנשאר זהה כאילו לא השתנה כלום, רק הכוכבים מתחלפים, רק המוצר משתנה. פעם גנץ היה המוצר, היום בנט הוא המוצר המוצהר. בינתיים.
2.
שובו של הגלעד: האם התכנית של ארדן היא חלק ממכלול התכניות של נתניהו
השבוע נאלץ נתניהו לפרסם באופן חריג הבהרה, לפיה אין בכוונתו לעזוב את הליכוד ולא להקים מפלגה חדשה, זאת בעקבות שמועות שנפוצו לפיהן נתניהו דורש רשימת שריונים ארוכה והוא מאיים על מרכז הליכוד שאם לא יקבל את מבוקשו, הוא יפרוש וישתמש בכוח שלו מחוץ לליכוד.
במקביל, השבוע הודיע גלעד ארדן בראיון לחדשות 12 כי הוא שוקל הקמת מפלגת ימין חדשה. ארדן הסביר שלא יתכן שמפלגת הליכוד תהיה תלויה בחסדי הציונות הדתית והמפלגות החרדיות, ויש צורך במפלגת ימין נוספת שתפנה לימין הרך והמתון יותר, שהיא תהיה זו שתאזן את הממשלה.
בראיה פוליטית, ארדן בונה כנראה על כך שגנץ שוקע, בנט מאוס על הציבור, ולכן הוא ינסה להיכנס לוואקום הזה ולהציע אלטרנטיבה שלא תהיה מזוהה עם השמאל. השותפים הפוטנציאלים שלו להרפתקה אפשרית כזאת הם מאוכזבים נוספים מהליכוד כמו אדלשטיין, משה כחלון ועוד.
מבחינה מהותית יותר, מאחורי האמירה עומדת החלטה נוספת של ישראל כץ שלא לקדם את גלעד ארדן בתעשייה האווירית. ומשכך, ארדן קיבל חשק לחזור לפוליטיקה ולהכות את ישראל כץ משם.
אבל למרות האמירות הללו, גם גלעד ארדן יודע שהמושג ימין רך במדינת ישראל כבר לא קיים כל כך אחרי המלחמה. מה שהוא מכנה ‘הוואקום של גנץ’ זהו למעשה מצביעי בנט, זה אותו פלח של 20 עד 25 מנדטים שהיו ביש עתיד ובכחול לבן, ושעכשיו בסקרים של בנט, לפיד ואיזנקוט. אותם אנשים שקידשו את עיקרון רק לא נתניהו, לא יצביעו למפלגה שתצהיר מראש על הליכה עם נתניהו.
בנוסף, ארדן הוא אחד מוותיקי הליכוד, הוא מכיר טוב יותר מכולם מה זה הליכוד, אין מי שיודע יותר טוב ממנו איזו שורה ארוכה של גוויות פוליטיות מוטלות לאורך הדרך, של אנשים מהליכוד שקראו תיגר על נתניהו וכולם יודעים איפה הם נמצאים היום. היחידים ששרדו הם אלה שחזרו כמו גדעון סער.
ואם הוא יודע את כל זה, מה ראה אם כן לשטות זו, להקים מפלגה שתתבסס באופן רשמי על מאוכזבי הליכוד ובכל זאת תלך בהמשך עם נתניהו? לשאלה זו עשויות להיות שתי תשובות אפשריות: התשובה הפשוטה והתשובה הקונספירטיבית.
התשובה הפשוטה אומרת שכמו כל פוליטיקאי, גם הוא מנסה, הוא פשוט מנסה את מזלו. יתכן שהאינטרס האישי של השנאה לישראל כץ גבר על ההיגיון ומתוך הבנה שאין לו מה להפסיד הוא יצא להרפתקה ממנה יחזור או שלא יחזור.
התשובה הקונספירטיבית יותר היא תרחיש שאומר שהמהלך מתואם היטב עם נתניהו עצמו. נתניהו מודע היטב לקולות בתוך הליכוד, הוא יודע לאן פני המפלגה פונות, הוא יודע היטב שגם בתוך הליכוד אין לו איך להעביר חוק גיוס שישאיר את השותפות הטבעיות שלו בממשלה, וגם הוא בונה על תרחיש שאחרי הבחירות הוא יצרף לממשלה את בנט, את לפיד ובעיקר את איזנקוט ועוד. אבל כדי שזה יקרה, הוא צריך להגיע עד הקלפי עם גוש מוצק, עם גוש ימין מובהק ועם אויב מאוד ברור.
אז לצד המאמץ שלו להגדיל את איזנקוט על חשבון בנט כפי שנכתב כאן בשבוע שעבר, הוא מנסה להפריח בלון ניסוי נוסף, מנסה לשלוח זרוע נוספת ולהקים מפלגת קש שתהיה בעצם ניסוי חברתי. אם הם יקבלו אחוזים נמוכים בסקרים, אז אין לו מה להיבהל. אבל אם האנשים האלה יצליחו לצבור כוח, זה אומר שמצבו בליכוד בכי רע ואז הוא יסכל אותם, ישתמש בשריונים שהוא דורש כדי להחזיר אותם לליכוד, ויחשב מסלול מחדש באופי הקמפיין שלו.
לנתניהו יש מספיק זמן עד הבחירות. בזמן שלפיד ובנט כבר חישקו את עצמם והכניסו את עצמם למלכודת הזהב של החיבור ביניהם, נתניהו עדיין לוקח את הזמן ומנסה למשש את הדופק. כך שיתכן שהתוכניות של ארדן הם בעצם חלק מהתוכניות של נתניהו.
3.
„העמקת השיח”: הרבה מילים ואפס תוכן: זו היתה פגישת איזנקוט וליברמן השבוע
לאורך מערכות הבחירות האחרונות, בשלב בו אנו נמצאים היום בו המפלגות מתחילות להתארגן על עצמן ולגבש רשימות ובריתות, נהג אביגדור ליברמן להנפיק הודעה לעיתונות עם תמונה, בה הוא נפגש עם בנט או עם מועמד אחר כלשהו. בהודעה נאמר כי ליברמן בודק היתכנות לחיבורים חדשים שיגבירו את סיכויי הגוש לנצח את נתניהו.
בפועל, ליברמן לא התאחד עם אף מפלגה, פעם אחת הוא עשה זאת עם „הליכוד ביתנו” ומאז זה הספיק לו. הוא לא ממהר להכניס אף אחד להיות מספר 2 תחתיו ובוודאי שלא מנדב את עצמו להיות מספר 2 של מישהו אחר. אבל זה כבר הפך לרוטינה, שבכל ערב בחירות הוא מספר לציבור על פגישות שהוא מקיים עם ראשי מפלגות אחרים.
והשבוע הוא עשה זאת שוב, הפעם בלי תמונה אבל עם הודעה לעיתונות דומה להפליא להודעות קודמות, והפעם על פגישה שקיים עם איזנקוט. בהודעה הופיע ניסוח מעורפל ולא מחייב לפיו „השניים סיכמו על העמקת השיח”, נפלאות השפה העברית שמאפשרות לייצר הרבה מלל בלי להגיד כלום.
לא סביר – עד לא סביר מאוד – שליברמן אכן יתאחד עם מישהו, אבל את ליטרת היח”צ שלו הוא חייב להשיג, רעש הוא חייב לעשות, וזה מה שהוא עשה. גם לו וגם לאיזנקוט אין מה להפסיד, הם לא מתחייבים לכלום, כל מה שהם הרוויחו זה עוד דקות פרסום. ולהתראות בסיבוב הבא.
הטור פורסם במוסף ‘יתד השבוע מבית יתד נאמן, לתגובות: tiko@yated.net
