פרשיית הגינקולוג מיכאל (מיקי) שטטמן היא המחשה לכך שלבכירי מערכת המשפט יש אולי הרבה שכל וניסיון מקצועי, אבל לא תמיד הם מצוידים בתבונת המעשה. הרבה אייקיו סובב בין האוזניים של שוכני הקומה השנייה ברחוב שערי משפט בירושלים, אבל לפעמים קצת פחות רגישות לתחושת הצדק הטבעי, והבנה כיצד החלטות שקשה להולמן פוגעות בלגיטימציה של המערכת.
בהקשרים של מדע המדינה, סוגיית הלגיטימציה היא חלק מההבנה שרשויות השלטון אינן יכולות להסתפק בכוח הפורמלי שניתן להן בחוק, וכי הן חייבות לבסס לגיטימציה לפעילות שלהן. קרי, אמון ציבורי שהפעלת הכח נעשית לטובת הכלל, בגבולות החוק ומתוך רגישות לזכויות אדם. מה פוגע בלגיטימציה? פעולות המונעות משלושת הכ”פים (כוח, כבוד, כסף); אגו מקצועי המקשה להודות בטעות; וגם – בהקשר של שופטים – רמיסת זכויות חשודים ונאשמים וכיפוף החוק כדי להגיע להרשעה בכל מחיר, גם אם השופט משוכנע שזהו הצדק המוחלט.
כדי להבין את פרשת שטטמן חובה להפריד בין האירועים שבהם עוסק כתב האישום, ובין הצל הכבד המוטל על הגינות ההליך המשפטי בעניינו. הטור הזה איננו עוסק בחיווי דעה על עובדות כתב האישום המקורי, אלא רק על מה שהתגלגל ממנו. ייתכן שחלק מן הקוראים היו חושבים אחרת משופטי המחוזי שזיכו את הגינקולוג, ואם הדבר היה תלוי בהם – התיק היה מסתיים בהרשעה. אבל התיק הסתיים בזיכוי, ומה שקרה אחר כך צריך להדיר שינה ממי שזכויות אדם בסיסיות חשובות לו.
הכי מעניין
נפתח בעובדות המקרה: מתלוננת אחת הגיעה אל שטטמן לאחר שנדדה בין רופאים ולא הצליחה לבצע בדיקות גינקולוגיות בשל נוקשות וכיווצים; מתלוננת שנייה לא הצליחה לקיים יחסים עם בעלה. שטטמן העניק להן טיפול הרפיה במגע, בהליך שאיננו מקובל בפרוצדורות המקצועיות.
כמו שאומרים, הטיפול הצליח אבל החולה מת. לפי דיווחי המטופלות, הבעיות קיבלו מענה מסוים, אולם הן נפגעו והגישו תלונה על הדרך שבה נעשה הטיפול. אחת מהן טענה: „הוא עשה דבר שאסור לעשות. הוא רצה לעזור, כן ניסה לראות ולתת מענה שיעזור לבעיה, אבל בדרך הוא פגע. יכול להיות שהכוונה שלו הייתה טובה, אבל הוא עשה זאת בדרכים רעות”. כתב האישום שהוגש נגד שטטמן כלל האשמה באונס „בנסיבות מרמה”, בגין מעשים שנעשו במטופלות.
שופטי המחוזי בירושלים זיכו את שטטמן מהאישומים נגדו. מסקנתם הייתה שהמעשים לא נעשו „לשם גירוי, סיפוק או ביזוי מיני” אלא כדי להיטיב עם המטופלות, והכשל היה בשיקול דעת מקצועי לקוי ובאי־יידוע מלא של המטופלות ביחס לטיב הטיפול שהוא מבקש לבצע בהן, מה שגרם לכך שהן לא ידעו לְמה בדיוק הן מסכימות כשנשכבו על מיטת הטיפולים.
הפרקליטות ערערה לעליון בהתבסס על פלפול משפטי: היסוד הנפשי של „לשם גירוי, סיפוק או ביזוי מיני” מופיע בחוק בהקשר של עבירת מעשה מגונה, לא בהקשר של עבירת האונס. אונס מוגדר כ”החדרת אבר או חפץ לגוף הזולת”, ואין בו פירוט של היסוד הנפשי. לכן, טענה הפרקליטות, ניתן להרשיע נאשם באונס גם כשהמעשה לא נעשה בהקשר מיני.
שופטי העליון שטיין, אלרון וכשר, לא קיבלו את התזה הזו. הם העירו בדיון כי גם אם הדבר לא מפורש בחוק, ברור לכל בר־דעת שאונס הוא פעולה בהקשר מיני. שטיין הציע לפרקליטה לשקול למשוך את הערעור על הזיכוי מאונס, ובמקום זאת לחוות את דעתה בשאלה אם יש מקום להרשיע את שטטמן ב”תקיפה סתם”. עבירת התקיפה אומנם לא הופיעה בכתב האישום, אולם החוק מאפשר לשופטים במקרים חריגים להרשיע בעבירה שאיננה מופיעה בכתב האישום, אם הוכחו העובדות הרלוונטיות.
הפרקליטים התייעצו עם פרקליט המדינה, והודיעו לבית המשפט כי הם מקבלים את הצעתו של שטיין. בהתאם לכך ביקשה הפרקליטות למשוך את הערעור ביחס לעבירת האונס ולהותיר את הזיכוי על כנו, והוסיפה שלדעתה יש מקום לשקול הרשעה בעבירת תקיפה. הסנגורים מצידם הגישו מסמך ובו התנגדו להאשמה בתקיפה.
שני הצדדים כססו ציפורניים והמתינו לראות אם בית המשפט יותיר את הזיכוי המלא על כנו, או ירשיע בתקיפה. אחרי חצי שנה שחרר שטיין פסק דין בן 37 עמודים, ובו הרשיע את שטטמן, למרבה ההפתעה, באונס. פסק הדין פורסם ברשימת פסקי הדין הבולטים של השנה, המתפרסמים באתר בית המשפט העליון, בשל העיסוק התקדימי בשאלה אם ניתן להרשיע באונס על מעשים שלא נעשו בהקשר מיני. הטקסט כולל תיאור מפורט של המעשים המתוארים בתלונות, ודיון בנימוקי הזיכוי של שופטי המחוזי, אבל שני פרטים קטנים אין בו בכלל: התייחסות לדיון בעליון שבו שטיין עצמו הציע לתביעה למשוך את הערעור, והתייחסות להחלטת הפרקליטות לקבל את ההצעה ולמשוך את הערעור.
המשפט הישראלי הוא אדברסרי, ובית המשפט מכריע במחלוקת שבין התביעה להגנה. אם התביעה משכה את הערעור, אז מה שנשאר הוא הזיכוי במחוזי. כיצד ביצע שטיין את הקפיצה מזיכוי מלא להרשעה בסעיף החמור ביותר? גם הפרקליטות לא ממש הבינה מה קרה כאן, אבל היא לא הייתה מוכנה להצטרף לבקשת הסנגורים לבטל את פסק הדין. מבחינתה היא מצאה אפיקומן וקיבלה הרשעה מן ההפקר, אז למה לוותר?
בפני פרופ’ יניב ואקי, שייצג את שטטמן, עמדו כמה חלופות גרועות: להגיש לשטיין בקשה לביטול פסק הדין; להגיש לעליון בקשה לדיון נוסף פלילי (דנ”פ); או להגיש בקשה למשפט חוזר. מי שמכיר את הסטטיסטיקה יודע שהסיכויים במסלולים הקלאסיים הללו קלושים. מאז קום המדינה הוגשו מאות בקשות למשפט חוזר; ב־35 תיקים בלבד התוצאה התהפכה (כפי שקרה בתיקי זדורוב ועמוס ברנס).
עו”ד ואקי הלך על בקשה לביטול ובקשה לדיון נוסף, והוסיף עוד מסלול שלא קיים בשום הליך שאנחנו מכירים: עתירה לבג”ץ נגד בית המשפט העליון. שמעתם פעם על בג”ץ נגד בג”ץ? לא, כי עד היום לא קרה דבר כזה. התיק הגיע לשופט חאלד כבוב, שעמד מול דילמה קשה: האם לקבל עתירה המופנית נגד חבריו מהלשכות הסמוכות, אלה שהוא אוכל איתם צהריים ומשתתף איתם בהרמת כוסית לפני ראש השנה ופסח?
אבל כבוב קיבל את ההחלטה הלא־פופולרית וביקש תגובות לעתירה משופטי העליון ומפרקליט המדינה. בפרקליטות לא ממש ידעו כיצד להגיב. גם שם לא הבינו את השופטים, אבל ביקשו להשאיר את ההרשעה על כנה. זה טוב להם לסטטיסטיקות. כבוב קרא את התגובות והחליט על דיון מקדמי לפני העברה להרכב של בג”ץ.
בדיון עצמו הבהיר כבוב שפסק הדין לא יכול לעמוד על כנו, אבל הסתבך בשאלה כיצד לפרק את הפלונטר: להחזיר לעיון נוסף בהרכב המקורי אי אפשר, משום שהחוק קובע מגבלה של 21 יום להליך כזה; לדון ישירות בבג”ץ אי אפשר, כי החוק דורש „מיצוי הליכים” מול ההרכב הקודם. השופט שלח את הצדדים לדון מול ההרכב המקורי ולהסכים על פרוצדורה.
הצדדים חזרו לאולמו של שטיין, והלה העלה גרסה חדשה ובה גלגל את האשמה על ההגנה: אני הצעתי לכם פשרה שבמסגרתה תמשכו את הערעור על האונס ותסתפקו בהרשעה בתקיפה, טען שטיין. הפרקליטות קיבלה את ההצעה, אולם ההגנה התנגדה להרשעה בתקיפה, ומשמעות ההתנגדות היא דחיית ההצעה כולה. לכן נתתי פסק דין חדש מאפס, טען שטיין. הסנגורים היו בהלם. הם לא חשבו לרגע שבכך שהם מחווים דעתם על סעיף התקיפה הם דוחים את ההצעה של שטיין.
הצדדים חזרו עייפים לכבוב, שהחליט לא להתעצל ולהשקיע זמן. השופט הלך והאזין לדיון המקורי שבו הציע שטיין לפרקליטות למשוך את הערעור, והגיע למסקנה שאין שום אפשרות להבין את ההצעה הזו כפי ששטיין פירש אותה רטרואקטיבית. אליבא דכבוב, פסק הדין של שטיין ניתן בעיוות דין ובעינוי דין (שטטמן נגרר בהליכים כבר 11 שנה). ומאחר שאין תקדים לכך שבג”ץ הופך פסק דין בערעור, דרך המלך היא להגיש בקשה למשפט חוזר בהסכמת המדינה.
עו”ד ואקי הגיש בקשה למשפט חוזר, ובמקביל הקפיץ את תיק הדיון הנוסף. בשלב הזה גם הנשיא עמית התערב, והציע להגנה לפעול במסלול המשפט החוזר שהתווה כבוב. הבקשה של ואקי למשפט חוזר נחתה על שולחנו של השופט סולברג, זה הגיב במהירות וקבע דיון ל־9 ביוני, וחייב את פרקליט המדינה להתייצב בדיון. לפי התקנות, משפט חוזר לא חייב להיות משפט מלא עם שמיעת עדויות. לכן, אם סולברג יקבל את הבקשה למשפט חוזר, הוא יכול להעביר את התיק להרכב של העליון שיכריע בו על בסיס המסמכים הקיימים בלבד.
מה הלקח מכל הסאגה הזו? השופט או הפרקליט חייבים ללמוד לחתוך הפסדים במקרים שבהם ההחלטות שלהם פוגעות בתחושת הצדק ושוחקות את הלגיטימציה. דחיית סיפוקים היא שריר חיוני ליושבים בערכאות: לא להתקרב לקו האדום גם אם הכוח הפורמלי מאפשר זאת, לא להתאבד על „ניצחון מוחלט” בכל תיק, ולהבין שלפעמים יותר זה פחות.
