הכנסת ה-25 פתחה השבוע את כנס הקיץ האחרון שלה, אבל בסוף השבוע הזה כבר ברור: גלגלי הבחירות נעים במרוצה רבה משחשבו ביום ראשון. כלל סיעות הקואליציה הגישו יחד ברביעי הצעת חוק לפיזור הכנסת, במטרה לשלוט בתהליך, שבמרכזו שאלה אחת: מתי אזרחי ישראל יצעדו לקלפיות?

המאבק המרכזי ניטש בין ראש הממשלה נתניהו לשותפו הבכיר, יו”ר ש”ס, אריה דרעי, שעדיין חש מחויב לגוש הימין, בשונה מחבריו הליטאים. דרעי מעוניין בבחירות סביב חודש אלול, חודש הרחמים והסליחות, ועשרת ימי התשובה, בגלל יכולתו להוציא את רבניו לעצרות בחירות המוניות, ולשלהב את הקהל. התאריך המרכזי שכעת בש”ס לוטשים אליו עיניים הוא ד’ תשרי ה’תשפ”ז (15 בספטמבר 2026), יומיים לאחר ראש השנה, כאשר גם מרבית הטסים לאומן כבר שבו ארצה, אבל גם שבועיים קודם – 1 בספטמבר, יום פתיחת שנת הלימודים בימי שגרה – נמצא ברשימות כתאריך אפשרי.

מבחינת נתניהו, עדיף למשוך את התהליך, ולהשאיר את אפשרות קיום הבחירות במועדן, ביום ט”ז חשוון (27 באוקטובר), עדיין באוויר – מכיוון שסדר היום המדיני, הביטחוני והפוליטי עוד יכול לעבור טלטלות רבות, בהן חזרה ללחימה באיראן, סיום הפסקת האש בלבנון ואולי גם חזרה ללחימה בעזה, בשל סירוב חמאס להתפרק מנשקו.

הכי מעניין

עוד כתבות בנושא

נתניהו יודע כי הישג מדיני או צבאי, כמו למשל השתלטות הרואית על האורניום המועשר באיראן או פעולה חריגה אחרת, יכול לשמש כמקפצה בעמודת המנדטים, ומוכן לשאת במחיר של בחירות בחודש אוקטובר, על אף הרפרנס המתבקש לאסון. עם זאת, ראש הממשלה טרם הכריע שזהו המועד המועדף עליו – וייתכן כי יצטרף גם הוא לרצון המפלגות החרדיות להקדים את הבחירות לחודש ספטמבר, למשל בתרחיש בו תיסגר סופית האפשרות לחידוש המלחמה באיראן. אילו נראה את הליכוד מתפשרת בהקדם על תאריך מוקדם לבחירות, ניתן להסיק שחיל האוויר דומם מנועים מטיסה מזרחה.

הסיבה לבהילות, שלא הייתה בתוכניות הקואליציה מלכתחילה, היא החלטת מנהיג הציבור החרדי-ליטאי, הרב דוב לנדו, להורות לנציגיו, חברי דגל התורה, לפעול לפיזור הכנסת „בהקדם”, אחרי שקבע כי „אין לנו אמון בנתניהו”, בעקבות הסחבת בחקיקת חוק הגיוס, ולאחר שראש הממשלה הודה: אין לנו יכולת להעבירו בכנסת הנוכחית.

בקואליציה הייתה ציפייה להעביר חוקים משמעותיים בכנס הקיץ, בהם הקמת ועדת החקירה הלאומית-ממלכתית והחוק לפיצול תפקיד היועץ המשפטי לממשלה, וגם העברת החוק לפיזור הכנסת בקריאה טרומית לא אמורה לסנדל לחלוטין את היכולת לקדם חוקים אלו, אם כי טרם ברור כיצד תנהג דגל התורה. עקרונית, הנציגים החרדים הליטאים חפצים בהמעטת כוחה של גלי בהרב מיארה, וייתכן שיתמכו בחקיקה זריזה, אבל לפי המסרים מהימים האחרונים, בדגל התורה החליטו: אם אין לנו חוק גיוס – לאף אחד לא יהיה חוק שהוא חפץ בו, ברמיזה ישירה לנתניהו, לו שני החוקים הנ”ל חשובים.

במבט פנים חרדי, החלטת הרב לנדו הייתה מפתיעה יחסית, בטח כשבוחנים את השתלשלות האירועים. היהדות החרדית-ליטאית די קטנה מבחינה מספרית גם בתוככי העולם החרדי, בטח מול היהדות החרדית-ספרדית, אך היא קובעת סדר היום – מבחינה תורנית, תרבותית וגם פוליטית.

לאן נעלם הרב הירש?

כיום עולם התורה הליטאי מצוי בהנהגה דו-ראשית: הרב דוב לנדו והרב משה הלל הירש. על אף שהשניים מחזיקים באותו התואר – ראש ישיבת סלבודקא בבני ברק, מישיבות הדגל של עולם התורה החרדי, לפחות מבחינה היסטורית – הרקע שלהם שונה: הרב דוב לנדו גדל בישיבות פוניבז’ וחברון, ורואה בחזון אי”ש, המנהיג הבלתי מעורער של החברה החרדית בימי הקמת המדינה, את רבו המובהק; הרב הירש גדל בארה”ב, והושפע רבות ממנהיג היהדות החרדית באמריקה בימים ההם, הרב אהרן קוטלר.

שני הרבנים קיבלו את כס ההנהגה חודשים ספורים לפני טבח שמחת תורה, לאחר שהרב גרשון אדלשטיין הלך לעולמו, וכבר מהתחלה היה ברור: הרב משה הלל הירש הוא „מנהל האירוע הפוליטי”, בטח מבחינת החוק החשוב ביותר ליהדות החרדית – חוק גיוס בחורי הישיבות.

במהלך כל כהונת הממשלה, חברי דגל התורה סרו למעונו ועדכנו אותו בכל התפתחות, כך שהרב הירש היה מונח בכל סעיפי החוק, בעוד הרב לנדו – פחות. לראייה ניתן להביא את סיפור שיחתו עם ראש הממשלה, שם ניסה נתניהו לשכנעו (באנגלית) שברצונו לקדם את החוק ואף טען כי שר הביטחון גלנט והרמטכ”ל הלוי פוטרו בשל סירובם לעניין. לפני מספר חודשים, הרב הירש היה בעד לקדם את חוק הגיוס בהצעתו האחרונה, כפי שקודם בוועדת החוץ והביטחון תחת היו”ר בועז ביסמוט, אבל ביקש „למצוא פתרונות” לבעיות שונות בחוק. אלא שאז הרב הירש שמע מנציגיו ש”אין חלופה להצעה הנוכחית”, ולאחר החלטת בג”ץ על הטלת עיצומים רבים על בחורי ישיבות ואברכים – החליט לסגת מהעניין, ולהעביר את המושכות לרב לנדו.

עוד כתבות בנושא

על אף שהדברים עברו לידי הרב לנדו, ברור היה לכל המעורים בדבר: תמיכה רבנית מוצהרת בחוק תגיע רק אם הרב הירש יסכים לחוק מאחורי הקלעים. אולם עוד בטרם שאלה זו הפכה למהותית, החליטו מקורבי הרב לנדו לוודא מול לשכת ראש הממשלה שיש רוב ודאי בכנסת לחוק, בטענה שאם כבר הולכים על חוק בעייתי עבורנו – לפחות נלך אליו כשאנו בטוחים שהוא אכן יחוקק. מקורבי נתניהו העבירו את המסר שאין סיכוי – והקלפים נטרפו.

מכתבו של הרב לנדו, לפיו „אין לנו אמון בנתניהו”, הייתה החלטה פנימית בבית הרב. הוא מייצג סנטימנט עמוק בחברה החרדית, בדגש על זו הליטאית בה אין חשש מהותי לנטישת מצביעים לבן גביר או נתניהו (להבדיל מש”ס), המנסה להציב מחדש את המפלגות החרדיות כלשון המאזניים של הפוליטיקה הישראלית. עבור החרדי הליטאי הממוצע, הנושא היחיד שחשוב הוא מעמד בני הישיבות. מבחינתם, אין זה משנה אם לראש הממשלה יקראו נתניהו, בנט או איזנקוט – העיקר „יבנה וחכמיה”. בראייה פוליטית מפוכחת, באקלים הפוליטי של מלחמה ארוכת ימים וכבדת דמים זה נראה ניסיון נואש וחסר סיכוי ממשי.

מחוץ לממ”ד

במסיבת עיתונאים בהולה משהו, הציגו השבוע ראש הממשלה ושרי החינוך והאוצר מתווה חדש לחופש הגדול, בניסיון לכפר על כמעט חודש בו ילדי ישראל היו צמודים למקלטים בעקבות הטילים מאיראן, בשימוש בצמד מילות הקסם „בינה מלאכותית”, כאילו בסוף יולי כל ילד בישראל יידע איך להשתמש בפרומטים ובמחקר מעמיק באמצעות GPT. במבט ראשון קשה היה להבין את הסיבה מדוע היה חשוב לנתניהו להיות נוכח במעמד, אבל מבט חטוף לכנס הפתיחה של מפלגת „ביחד” יום קודם לכן יכול אולי לנפק תשובה. נפתלי בנט, שסוף סוף לא צריך לקרוא לעצמו יו”ר מפלגת „בנט 2026”, נשא שם נאום שהתמקד בדבר הכי חשוב של חיינו שקצת נעלם מאוזנינו בשל רעש תופי המלחמה: חינוך ילדינו. בנט הבטיח שם שממשלתו תפעל למערכת חינוך אחת בלבד – קרי: תשכחו מחמ”ד – בה 60% מהזמן ילמדו את אותם הדברים בכל מוסדות הלימוד בארץ, חרדי מאלעד וחילוני מרמת השרון, ו-40% מהזמן ישאר לבחירת המוסדות. הבטחות הפוליטיקאים רבות הנה, אבל יש באמירה הזו משמעות רבה: בנט מנסה לייצר ישראל חדשה.

הניסיון המרכזי של בנט הוא לייצב את עצמו כמנהל טוב, שיכול להוביל תהליכי עומק במכונה המורכבת שנקראת „מדינת ישראל”. לא ברור אם זה יעבוד, אבל זו הסיבה המרכזית להחלטת „ביחד” ללכת על הראש של נתניהו ולהריץ קמפיין יחודי בערים שנחשבות מעוז ליכוד. הקיפאון היחסי בעמודת המנדטים יישבר אם כמה מנדטים שכרגע מתנדנדים אבל עדיין חונים בליכוד יגידו שזה מספיק דומה מבחינתם ויחליטו לחצות את הכביש. זו גם הסיבה למה המיתוג הוא על בנט בלבד, בטענה שהוא לבדו היו”ר ובידיו ההחלטות.

שמאל-ימין-שמאל

המפלגה שעד כה נראית שבאה הכי מוכנה לבחירות היא ישר! של גדי איזנקוט (אגב, חייב את הקטע הזה של הסימן קריאה? המילה „ישר” לבדה לא מספיקה?), עם שמות בעלי פרופיל ציבורי גבוה כמו יורם כהן ושאול מרידור, שכבר הצטרפו. יש עוד זמן רב לסגירת הרשימות, ובישראל כמו בישראל דברים נסגרים ברגע האחרון, אבל ניכר שאיזנקוט מנסה למצב דרך עצמאית, בטח כשבנט ולפיד הלכו לו לאיחוד מאחורי הגב. הרמטכ”ל לשעבר עדיין לא התלכלך דיו בכתמים פוליטיים עזים, ועלייתו העקבית בעמודת המנדטים מלמדת על כך שגם בישראל שלאחר כישלון צבאי כה מהדהד, דרגת רא”ל במיל’ מרגשת את הציבור.

בשונה מבנט, שמכוון לשולי הליכוד וחושב שמשם תבוא הישועה, איזנקוט מנסה לשחק על כל המגרש הפוליטי – כולל לבני הציונות הדתית. שלושה משבעת חברי מפלגתו הם דתיים, ומבחינתו בין גבעת שמואל לפתח תקווה יש כמה קולות סרוגים צפים שהוא ישמח ללקט. אפילו מול החרדים איזנקוט נזהר בלשונו, וגם כשהוא מדבר על מתווה השירות של מפלגתו – הוא לא מביע עמדה לוחמנית.

שחקן מרכזי נוסף שיקבע לאן נושבת מערכת בחירות ה’תשפ”ז (2026 למניינם) הוא אביגדור ליברמן, שגם הוא – כמו איזנקוט – השיק מטה לציונות הדתית. שני השמות המרכזיים שצירף ליברמן עד כה הם חובשי כיפה: רפי בן שטרית ושרון שרעבי. במבט מרוחק קשה לראות קשר בין יו”ר ישראל ביתנו לדתיים הלאומיים, אבל מקרוב זה לא כ”כ תלוש: ליברמן נושא בנס הדגל של השוויון בנטל כבר שנים רבות, והטרגדיות הרבות שפקדו אותנו במלחמה העצימו תחושה זו גם בקרב חלקים ניכרים מחובשי הכיפה הסרוגה. בהינתן שהשוק הזה הוא כמנדט וחצי, ניתן להבין כמה משקל תופסים במפלגות ביחס לכל מנדט פוטנציאלי, בטח בגוש שבו כל אחד מפנטז על הלשכה אטומת החלונות בקפלן.