הרב מיכאל ברום, נשיא ישיבת שילה ונשיא מדרשת בינת, התארח בפודקאסט של ערוץ 7 והתייחס לנושא האחדות בעם ישראל ולכאב שהוא חש לנוכח השיח המפלג בחברה הישראלית.

הרב ברום הביע דאגה עמוקה מהמצב הפוליטי והחברתי, ואמר, „הנושא הזה של חיבור לעם ישראל הוא מאוד בנפשי. הפילוגים של היום מאוד כואבים לי. הם מדירים שינה מעיניי. אנחנו לא יכולים לחזור לבית ראשון, שהממלכה התפצלה, וגם לא לבית שני של שנאת חינם”.

הוא הוסיף: „אנחנו חיים בתקופה שמצד אחד עם ישראל מחובר, אבל בקצוות, במיוחד הפוליטיקאים, אומרים דברים שלא תורמים לחיבור הזה. כל התבטאות שיוצרת מחנאות מאוד כואבת לי. אני גם שייך לימין, אבל ממקום של אהבה וחיבור, ולא ממקום שמעורר ריחוק”.

„עם ישראל מחובר בתוך עצמו ומחובר למסורת. לא יכול להיות שהפוליטיקה תהרוס לנו את זה”. לקראת הבחירות מציע הרב ברום לפוליטיקאים „שיגידו את אותם דברים, אבל בצורה חיובית ובדרך של אור. כל דיבור כזה עושה נזקים איומים”.

בראשית השיחה סיפר על פעילותו ארוכת השנים בתחום פדיון השבויים ברחבי העולם. הוא תיאר כיצד נכנס לתחום לפני כ-25 שנה בעקבות סיפור ששמע במקרה לאחר תפילה בישיבה, „יצאתי מהתפילה בישיבה ושמעתי ברדיו בחורה בוכה. התברר שילדה תינוקת עכשיו בבית סוהר בהודו. אמרתי לעצמי: אני לא יכול להמשיך ללמוד עד שאני לא נכנס לסוגיה”.

מאז היה מעורב במקרים רבים של צעירים ישראלים שהסתבכו במהלך טיולים ברחבי העולם. הרב ברום סיפר כי פעל מול בתי חב”ד, עורכי דין ושגרירויות שונות כדי לסייע במאמצי החילוץ והשחרור של ישראלים שנקלעו למצוקה.

במהלך השיחה שיתף גם במקרה שאירע לפני כחמש שנים, כאשר נודע לו על משפחה יהודית אחרונה שנותרה בחלב שבסוריה. היה צורך בגיוס כספים כדי לשחד את המורדים שפעלו באזור עוד לפני נפילת השלטון. הרב ברום סיפר כי פנה לקהילה של יוצאי חלב בברזיל בבקשה לסייע למשפחה, אך חלק מחברי הקהילה סירבו בתחילה משום שאחת מבנות המשפחה התחתנה עם גוי לפני עשרות שנים. „אבל הרב שם בברזיל שמע את זה ואמר: אין דבר כזה”, והוסיף כי בסופו של דבר הקהילה התגייסה, גייסה את הכסף והצליחה לחלץ את המשפחה.

בהמשך עבר הרב לעסוק בשליחותו החינוכית בהקמת מדרשת בינת לפני כ-26 שנה. הוא סיפר כי זיהה צורך גובר בלימוד תורה לנשים, אך ביקש לבנות מסגרת שתשלב בין לימוד משמעותי לבין עולם פנימי ורוחני, „ראיתי שנושא של לימוד תורה של נשים נהיה מאוד משמעותי, והיה מאוד חשוב לי שהדרך של הישיבה והניגון של הישיבה יגיעו גם למדרשה”. מטרתו הייתה להקים מקום שבו הבנות ילמדו תורה מתוך חיבור למסורת ולעולם המידות, ולא רק מתוך שאיפה לחקות את סגנון הלימוד של הבחורים בישיבות.

הרב ברום סיפר כי פנה לרב רונן טמיר, ר”מ בישיבה, וביקש ממנו לעמוד בראש המדרשה עוד לפני שהוקם מבנה או צוות מסודר, „הבנות באו להירשם במשרד של הישיבה, לא היה כלום, אבל אמרתי לו שאנחנו יוצאים לדרך”.

לאורך השנים ליווה אותו סיפור ששמע מהרב נריה על הקמת ישיבות בני עקיבא, „הוא אמר שאף פעם לא התחיל עם כסף, תמיד זה בא בהמשך”, והוסיף כי הגישה הזו העניקה לו ביטחון גם בתהליך הקמת המדרשה.

הרב ברום ממשיך ללמד במדרשה שלושה שיעורים בשבוע ומוסר גם שיעור בסעודה שלישית. בהמשך השיחה נשאל הרב כיצד הוא מתמודד עם השינויים שעברו על עולם לימוד התורה לנשים ועם מגמות פמיניסטיות שונות: „צריך ללכת עם הנפש המיוחדת של הבנות של הדור הזה, זה דור מאוד מיוחד, עם המון רצון ללמוד תורה ולהכיר תורה. ללמוד תורה שמתאים לבחורה, לא בחור, לא פלפולים וסוגיות, יותר אמונה ודברים שמתאימים לנפש”.

הרב הסביר כי הלימוד התלמודי במדרשה אינו מתמקד בפלפולים או בסוגיות מורכבות כפי שנהוג בישיבות לבנים, „יש איזשהו לימוד גמרא מסוים, יותר סוגיות ורעיונות, משהו מאוד בסיסי, לא עיקר היום”. הדרך החינוכית של המדרשה ניכרת גם בדמותן של מאות הבוגרות, „יש לנו אינדיקציה לאן זה הולך. מצד אחד בנות עם רמה מאוד גבוהה של למידה, אבל גם הרבה רוחניות, הרבה עולם פנימי והרבה מידות טובות”.

במהלך השיחה סיפר על שיטת הלימוד בישיבת שילה, על החיבור לעולם החסידות ועל תפיסתו המיוחדת בנוגע לרמב”ם.

כאשר הגיע הרב ברום לישיבת שילה לפני 43 שנה היה ברור לו שמרכז הלימוד חייב להיות סביב הגמרא והעמקה בסוגיות, „המרכז זה גמרא. המרכז זה סוגיות, להעמיק בסוגיה, ללון על הסוגיה, ללכת לישון עם הקושיה. אתה חייב לבוא לסוגיה ממקום נקי. אם אתה בא לרמב”ם כשאתה מושפע מראשונים אחרים, הסיכוי שלך להבין איך הוא למד את הסוגיה הוא בעיתי, לכן צריך לשקוע חזק ברמב”ם”.

לצד לימוד הגמרא, סיפר הרב ברום כי כבר בראשית דרכה של הישיבה ניתן מקום משמעותי גם ללימוד חסידות ואמונה. באותן שנים הדבר עדיין לא היה מקובל בעולם הישיבות, ולעיתים אף עורר תמיהה בקרב תלמידים ואורחים, „אני זוכר שבחור אחד שאל אותי אם הישיבה חסידית. אמרתי לו שלא, אבל לומדים חסידות. שבת זה שבת, שבת זה נשמה יתרה, התעלות גדולה, תפילות בשבת, ולומדים גם חסידות”.

עם זאת הדגיש כי עיקר הלימוד בישיבה נותר תמיד הגמרא. „בא מכוח החסידות”. הרב ברום התייחס גם להתפתחות ההיסטורית של תנועת החסידות ולביקורת שנשמעה כלפיה בראשית דרכה. הרב ברום ציין כי הבעל שם טוב עסק בראשית הדרך בעיקר בדבקות ובעבודת ה’, אך בדור שלאחר מכן כבר קמו ישיבות גדולות שמהן צמחו תלמידי חכמים מרכזיים.

החיבור האישי שלו לעולם החסידות לא הגיע מבית הוריו אלא התפתח בהמשך חייו. „הרקע שלי הוא בית של יקים”, והוסיף כי גדל בקיבוץ חפץ חיים ולאחר מכן עבר עם משפחתו לשליחות בשווייץ, שם נחשף לדמויות של תורה עם דרך ארץ.

הרב סיפר כי בתקופת לימודיו בכרם ביבנה נחשף לדברי חסידות דרך ראש הישיבה הרב חיים גולדויכט, אך החיבור העמוק יותר הגיע דרך משפחת אשתו: „אבא של אשתי היה חסיד בלב ובנפש, והוא היה לוקח אותנו לאדמו”ר שלו, האדמו”ר מבאבוב. לאט לאט נחשפתי לעולם הזה ובעצם עשיתי את הסינתזה בין הלמדנות שגדלתי עליה לבין הנשמה החסידית שבתוכי”.

בהמשך נשאל מדוע הרמב”ם תופס מקום מרכזי כל כך בשיטת הלימוד שלו: „ראשי הישיבות נותנים שיעורים ברמב”ם, זה לא חידוש. הרמב”ם מעניק פרשנות ייחודית לסוגיה בזכות היותו תלמיד של הגאונים. המשקל הסגולי שהוא נותן לכל מילה בסוגיה הוא עצום. מכל מילה הוציא הלכה, יש רבבות של מפרשים על הרמב”ם, מידה כנגד מידה מה שעשה לגמרא, עושים לו”.

הרב ברום מספר כי כבר בתחילת הדרך היה ברור לו שהישיבה צריכה להיות מקום שמצמיח בני אדם ולא רק תלמידים מצטיינים, „אני אף פעם לא חיפשתי את הגאונים ואת העילויים. אני חיפשתי בחורים שבאים להיבנות. לקחת בחורים מהמקום הכי בסיסי ולצמוח, הצמיחה היא לא רק בצד הלמדני אלא גם בצד האישיותי, חייב להיות משולב”.

במהלך השיחה אוזכרו שורה של בוגרי הישיבה שהפכו לדמויות מרכזיות בעולם התורה. בין השמות שהוזכרו היו הרב רונן טמיר, הרב ערן טמיר, הרב יחיאל יעיש, הרב אמנון חדרי, הרב אבי ברמן, הרב בן ציון עמר והרב יוסי שוקר, „כל הכיוון של שבות רחל ומזרחה יצא מהישיבה. הרב יוסי שוקר וחבורה של תלמידים במסגרת העשייה והחיבור לארץ ישראל. הדמות של הרב יוסי מאפיינת את הישיבה – המון מסירות וגם לימוד תורה – הוא היה ר”מ במכינה באלישע, תלמיד חכם, מידות טובה, ענווה וצניעות”.

אחד מתלמידיו היה גם הרב שניאור ק”ץ ז”ל, ראש ישיבת מגדל העמק. „למד למעלה מעשר שנים. הייתה לו נשמה מאוד חסידית, אבל הוא היה למדן רציני, צריך לדעת את זה, החיבור היה אך טבעי ומכאן הלך להקים את הישיבה. היה לי את הזכות לבקר ולמסור שיעורים בישיבת נחלת ישראל במגדל העמק”. הוא גם צייין את תלמידיו ברוך שטרן ויהודה אלבז. „נפלו שנה אחרי שנה, בדיוק ביום הזיכרון”.

בשלב מסוים החליט לצמצם את מעורבותו בניהול השוטף של הישיבה ולעבור לתפקיד נשיא, „היה שלב שהתחילה ירידה מסוימת ברישום, ואז אני הבנתי שאני אהיה יותר במקום של נשיא. דווקא כנשיא אני יותר מחובר היום לתלמידים, כי אני נמצא פיזית יותר בישיבה”. הרב הוסיף כי הוא ממשיך למסור שיעורים ושיחות ונמצא שלושה סדרים במהלך כל יום בישיבה.

הרב ברום התייחס לשילוב בין תלמידים ספרדים ואשכנזים בישיבת שילה, וסיפר כי כבר מראשית הדרך ראה בכך ערך מרכזי וחלק בלתי נפרד מרוח הישיבה. „הישיבה מבחינת עדות תמיד הייתה לפחות חצי ספרדים ותמיד זה היה מצוין, זה היה נפלא”.

הרב ברום סיפר כי כבר ביום הכיפורים הראשון שלו בישיבה החליט שלא תתקיים תחושת הפרדה בין תלמידים ספרדים לאשכנזים, „אמרתי, פה לא יהיה דבר כזה”. לדבריו, לצד קיומם של מניינים שונים לפי נוסחי התפילה, האווירה בישיבה הייתה משותפת לחלוטין והוא עצמו היה עובר בין המניינים ומוסר שיחות בשני המקומות.

„תמיד הנושא הזה של ספרדים היה מאוד משמעותי בישיבה. הדבר הזה היה בנפשי, מאוד היה חשוב לי. אמרתי, אנחנו ביחד, אנחנו חוזרים להיות עם אחד”. הרב התייחס גם לכך שכיום יש בישיבה ציבור גדול יותר של תלמידים ספרדים, אך הדגיש כי רוח הישיבה נותרה כפי שהייתה לאורך השנים, „יש בהחלט מקום לאשכנזים. וברוח, זו אותה ישיבה”.

בהמשך התייחס גם לשנות האינתיפאדה ולהשפעתן על התוכניות הבינלאומיות של הישיבה, „היו לנו תוכניות עם בחורים מדרום אפריקה ואוסטרליה. הרבה מהם גם עלו לארץ. כשהתחילה האינתיפאדה בצורה רצינית, הדבר הזה גרם לכך שהם לא המשיכו לבוא”.

במהלך הריאיון סיפר גם על דמויות הרבנים שעיצבו את הישיבה ובהם הרב משה דימנטמן, שלימד במקום במשך שבע שנים, „מנהל הישיבה יהושע גרוסמן היה מסיע את הרב דימנטמן כל שבוע מרחובות לישיבה. השיעורים שלו היו עם הרבה חיות, הרבה שמחה. זה לא היה רק השיעורים. האישיות שלו הייתה עם המון פשטות, המון תמימות, המון ענוה והמון מאור פנים. גם הרב זלמן נחמיה גולדברג מסר שיעורים הרבה שנים בישיבה, בהם השתתפו גם הר”מים, היה לזה משמעות גדולה”.

נקודת המפנה בחייו התרחשה כבר כנער, כאשר השתתף ב”מחנה בני תורה” שהוביל הרב ברוך מרדכי אזרחי, „המחנה הזה עשה עלי רושם גדול. אני זוכר שחזרתי מהמחנה הביתה ובכיתי. אבא שלי שאל אותי, ‘מיכאל, למה אתה בוכה?’, ואמרתי לו, ‘אני מרגיש שגיליתי פה עכשיו את התורה, את לימוד התורה’. ברוך השם גדלתי בבית מצוין בנושא של לימוד התורה ושמחת התורה, אבל הרגשתי שבמחנה הזה פגשתי משהו אחר. אחרי המחנה אמרתי, זהו, אני רוצה ללמוד תורה”.

בהמשך סיפר כיצד בחר בישיבת כרם ביבנה לאחר שביקר בה כמה פעמים והתרשם מהאווירה במקום, „ראש הישיבה הרב גולדוייכט היה מעביר שיחות בערב שבת, שיחות ארוכות של כמעט ארבעים דקות. לא הבנתי כלום, אבל מה שדיבר אליי היה הניגון של השיחות. אמרתי, זה ניגון של שבת. הנשמה שלי נמשכה לניגון הזה”.

כרם ביבנה סימלה עבורו את עולם המסורת והחיבור העמוק ללימוד התורה, „כרם ביבנה זה מסורה. כל מי שעבר שם לא היה יכול שלא להתחבר למסורה. אני זוכר שכשהתארסתי, ראש הישיבה קרא להורים של אשתי ואמר להם, ‘אתם מקבלים חתן שאמור ללמוד הרבה שנים. הוא הולך לכיוון של לימוד תורה'”.

אחד מחבריו בישיבה היה הרב קלמן בר, הרב הראשי לישראל, „האדם המתאים במקום המתאים. אמרתי לו שנבחר שיש לו שליחות גדולה וכל הזמן לחשוב איך לחזק את העם, משמים הטילו עליו את השליחות”. בהמשך מונה לר”מ במשך כ-5 שנים, „הרב גולדויכט הטיל עלי את השליחות בגיל 25. העיקר להעביר את השיעורים בעוצמה גדולה. אחרי 5 שנים הרב משה צבי נריה הזמין אותי אליו בכפר הרא”ה ויצאנו לדרך בישיבת שילה”.

הוא הרחיב בסיפורים ותיאורים על דמותם של רבני הישיבה הרב חיים גולדויכט, הרב משה דימנטמן, הרב עוזי קלכהיים והרב דוד יצחק קב. בהמשך סיפר גם על השנה שבה למד אצל הרב ישראל זאב גוסטמן בירושלים, „זה היה שיעור ברוחב מטורף. אין ראשון שהוא לא הגיע אליו ואין אחרון שהוא לא הזכיר. רואים את זה גם בספרים שלו, כל שיעור מתפרס על שלושים ארבעים עמודים. הוא היה מאוד מחובר לציבור שלנו, היה ציוני בנפשו, במצעדים של הצבא היה הולך עם אשתו שלוב זרוע לראות את המצעד, דמויות שהיום קשה למצוא”.

הרב ברום סיפר על הקשר שהיה לו עם הרבי מחב”ד ועל תשובה שקיבל ממנו רק כעבור 25 שנה. בכל ביקור בארצות הברית נהג להשתתף בהתוועדויות של הרבי, בעיקר בי”ט בכסלו. הוא שלח לרבי מכתב ארוך עם שאלות שונות וביקש גם הכוונה לקראת שבת שבה היה אמור למסור שיעור בישיבה יונברסיטי.

„ציפיתי שהתשובה תגיע לפני שבת, אבל היא לא הגיעה. עברו השנים, והרבי נפטר, ואמרתי לעצמי, כנראה אני לא ראוי”. לפני כחמש שנים קיבל טלפון מארצות הברית ובו נאמר לו שנמצאה התכתבות שלו עם הרבי. „אמרתי להם, איזו התכתבות? אני רק כתבתי והוא לא ענה”. אנשי הוועד השיבו כי הרבי דווקא ענה לו כבר באותו לילה, אך התשובה לא הגיעה אליו. „הם אמרו לי, ‘כנראה הגבאים לא ראו את זה’. הרבי כתב לי ‘לדבר כראות עיניך’. זו הייתה תשובה שהגיעה באיחור של 25 שנה”.

לקראת סיום שיתף בשיחה מיוחדת שקיים עם האדמו”ר בעל „נתיבות שלום” מסלונים, „זכיתי שהייתה לי שיחה של שעה עם הנתיבות שלום. אחת הסיבות המרכזיות שבגללן ביקש להיפגש עמו הייתה הרצון להבין לעומק את ההבדל בין הגישה הליטאית ללימוד תורה לבין דרכה של החסידות.

הרב ברום ציין כי חסידות סלונים משלבת מצד אחד שיטת לימוד ליטאית, אך גם עולם פנימי חסידי עמוק. „רציתי מאוד לחדד את ההבדל בין היחס ללימוד התורה של תלמידי הגר”א לבין הגישה של תלמידי הבעל שם טוב. האדמו”ר אמר לי: ‘אין ויכוח שתלמוד תורה כנגד כולם. זה מעל הכול’. בדרך של הגאון מווילנה, לימוד תורה לשמה הוא לשם התורה אבל בחסידות, לימוד התורה הוא בשביל להגיע דבקות בקדוש ברוך הוא. הוא ניתח לי את זה מאוד חזק וזה השאיר עליי רושם גדול”.