הלכה שבועית: ברכת הגומל לנוסע בלב ים באוניה בטוחה

הלכה שבועית – ברכת הגומל לנוסע בלב ים באוניה בטוחה | הגאון הגדול הרב שבתי לוי, ראש מוסדות הליכות משה ורב שכונת רמת אהרן ב”ב | השיעור נמסר מידי שבת ברחוב רבינוב 7 ב”ב – שעתיים לפני השקיעה

– חיים לוין

– י’ סיון התשפ”ו

ברכת הגומל לנוסע בלב ים באוניה בטוחה

נושאי השיעור

נוסע בלב ים בספינה של ימינו בטוחה האם שייך בברכת הגומל • האם הנוסע במטוס חייב בברכת הגומל • האם תקנות חז”ל שלא משתנות נאמרו גם לגבי ברכת הגומל • מה הדין במקום מדבר שנתיישב • הולך במדבר עם פלוגת חיילים • נסיעה במטוס • לוליין שהולך על חבל דק • הליכה על גבי המזח בים • עיר שכולה על המים • נסיעה בקייקים • ומה הדין באומגה בננות והליכה בנחלים האם בכל אלו חייב בברכת הגומל כיון שיצא בשלום • מהו הזמן לשהייה במקום סכנה כדי להתחייב בברכת הגומל

נוסע בספינה בלב ים

היום נלמד את הדין של הנוסע בספינה בלב ים או הנוסע במטוס, האם מוטלת עליו החובה לברך הגומל כאשר הוא יוצא וחוזר. וכן אדם היוצא לטיול קצר, כגון באגם הכנרת, לוקח ספינה למשך חצי שעה או שעה ולאחר מכן חוזר, וכן באנשים המפליגים מתוך המרינה בחופי הים וחוזרים, האם עליהם לברך הגומל.

כל אדם צריך לברך

חיוב ברכת הגומל הוא מהפסוק בתהילים שכתוב „יורדי הים באוניות… המה ראו מעשי ה'”, ולפיכך כאשר הם עולים מהים עליהם לברך, מלבד שיטת הראב”ד הסובר שדווקא אם הייתה סערה בים מברכים, ואילו אם לא הייתה סערה אין מברכים, אך הלכה אינה כמותו, אלא גם במקום שעלול להיות סערה, אף אם לא עברה עליהם סערה בפועל, צריכים לברך. אם כן, לכאורה כל אדם שירד באונייה צריך לברך.

היום אין סכנה

מצד שני, הברכה נתקנה כנגד הסכנה, והרי כיום ברוך השם כמעט ואין סכנה באוניות, ואף הסכנה בנסיעה במכוניות גדולה יותר מאשר באוניות. האוניות מפליגות וחוזרות וכמעט שאין שום פגיעה, ואם אחוזי הסכנה כה נמוכים, הרי זה מוגדר כמקום שלא שכיח בו היזק וסכנה.

לא שכיח היזק

עוד נלמד בהמשך, שאדם הנוסע בתוך העיר, אף על פי שגם בתוך העיר עלולה להתרחש תאונה קשה, הדבר אינו שכיח, ובמקום שלא שכיח, לכולי עלמא אין מברכים הגומל. אדם שנסע מהצפון לדרום בתוך העיר, או אדם שהלך ברגל בתוך העיר וחזר, אינו מברך הגומל. הרי גם הולך רגל יכול להיפגע, ואין הדבר תלוי דווקא במכוניות, שהרי עצם העובדה שאדם יוצא מביתו מעמידה אותו בסכנה, וכפי ששומעים לצערנו על מכוניות שעלו על המדרכה בטעות ואנשים קיפחו את חייהם. למרות זאת, האם על כל יציאה מהבית צריך לברך, התשובה היא שלא, כיוון שלא שכיח ההיזק.

שלא יברך הגומל על מטוס

לפיכך לכאורה, גם האדם הנוסע כיום בספינה או במטוס לא צריך לברך הגומל, מכיוון שאין זה שכיח שיהיה היזק שיש בו פיקוח נפש, והדבר קורה מעט מאוד, ואם הוא מעט מאוד, אז לא צריך בכלל לברך הגומל.

תקנת חז”ל

בספר ‘אורח משפט’ סימן מה (מובא בספר חזון עובדיה) כותב שאף בימינו אדם הנוסע באוניה צריך לברך הגומל. הוא מסביר זאת בכך שכיוון שתקנת חז”ל המקורית הייתה לברך הגומל לאדם שירד באונייה, וכיוון שחז”ל תיקנו אי אפשר לבטל את התקנה. התקנה אינה תלויה בנסיבות המשתנות, אלא היא הייתה ונשארת קבועה. גם אם יהיו מאה סיבות בעולם, ברגע שחז”ל קבעו את התקנה הזו, היא לא תתבטל.

תקנה לא תתבטל

ובשו”ת שרגא המאיר (ח”ח סי”ג) כותב גם כן מעין זה, שכיוון שחז”ל תיקנו, אי אפשר לבטל את הדבר, ולכן בכל אופן מברכים הגומל ביורדי הים ובמטוס, אף שכיום לא שכיח בו סכנה. בעבר, בזמנם של חז”ל, מי שהיה יוצא מביתו ונוסע בספינה, היה משאיר צוואה בבית, כיוון שמי יודע אם יחזור, עד כדי כך היה הדבר מסוכן. כיום ברוך השם נוסעים וחוזרים והכל על מקומו בשלום, ואם קורה מקרה חריג אז חוקרים ומבררים מה אירע, מפני שבזמננו אין הדבר שכיח. מכל מקום, אף על פי שטענה זו נכונה, כיוון שחז”ל תיקנו, התקנה לא תתבטל לעולם, שהרי הדבר כתוב בגמרא ובפסוק, ולא יועיל שום דבר.

נראה משונה

טעם זה נראה לכאורה משונה, משום שאם נסתמך על כך לבד, הרי אנו יודעים שישנו מושג של גזירת חז”ל. חז”ל גזרו בחכמתם וראו לנכון לגזור גזירות, ואפילו אם המציאות כיום השתנתה ואדם יאמר שהדבר לא יקרה, כיוון שחז”ל גזרו, כך נקבע.

שני ימים טובים של גלויות

כדוגמה לכך ניתן להביא את העניין של ימים טובים בגלויות, שחז”ל גזרו לעשות שני ימים טובים שמא לא ידעו הציבור מתי היה עיבור החודש ולא יגיעו השלוחים לחוץ לארץ. כיום ברוך השם ישנן דרכי תקשורת וטלפונים, והכול מעודכן באופן מיידי, שהרי ישנם לוחות שנה מוכנים לעוד מאה שנה קדימה, ואם כן איזה בלבול יכול להיות, שום בלבול אינו מצוי ואם כן לכאורה נשאלת השאלה מדוע שלא נעשה רק יום אחד, אך התשובה היא שחז”ל גזרו ואין אנו משנים את הגזירה, שמא יחזור הדבר לקלקולו, וחז”ל גזרו על הדבר ואנחנו לא משנים

הגומל על סכנה

אמנם, כל זה נכון כאשר מדובר בגזירה מסוימת שחז”ל ראו צורך לגזור, אך כאן לגבי דין ברכת הגומל אין הדבר נחשב לגזירה. ברכת הגומל נתקנה כאשר קורה לאדם מקרה שבו הוא נמצא במקום סכנה, ואז מוטלת עליו החובה לברך. אך מה הדין אם כיום אין בדבר סכנה, אם אין סכנה, הרי שהדבר צריך להיקבע לפי הזמן, שהרי לא מדובר בגזירה כללית על כל אדם ואדם לברך הגומל בכל מצב. אם היינו הולכים לפי שיטה זו של גזירה קבועה, ודאי שהיה עלינו לומר שכל נוסע, בין אם יש סכנה ובין אם אין סכנה, צריך לברך הגומל שמא ייקלע לסכנה. אך כאן אין כזו גזירה, אלא כיוון שאין המציאות מוגדרת כסכנה ואין זו גזירה חלוטה, אלא הברכה תלויה במאורע האישי של האדם, הדבר תלוי במציאות שבה היית, האם היית במקום סכנה או לא. ואם המקום כיום אינו מקום סכנה, הרי שאינך צריך לברך. משום כך נשאלת השאלה, האם כיום במציאות ימינו צריך לברך הגומל או שמא לא צריך לברך הגומל.

מדבר שהתיישב

הגאון הרב משה פיינשטיין (או”ח ח”ב סימן נט) כותב בעניין זה, ואומר לגבי הולכי מדברות, שהרי כתוב שההולך מעיר לעיר דרך המדבר חייב בברכת הגומל. אלא שכל זה בהולכי מדבר ממש, אבל מה הדין אם המדבר הזה התיישב, כגון שהרחיבו את היישוב והקימו בו אחוזות, והרחיבו ערים רבות על ידי הקצאת שטחים נוספים ובכך הגדילו את שטח העיר. כאשר אדם יוצא כעת מהעיר הזו, הוא אינו רואה עוד את השממה שהייתה קודם לכן, אלא הוא רואה את השטחים החדשים המיושבים לפניו, כיוון שכעת כל השטח הזה נחשב לחלק מהעיר. וכידוע, בתוך העיר כבר אין סכנה, שהרי סכנת ליסטים וחיות רעות קיימת רק במקום פתוח ושומם ולא במקום שיש בו יישוב בני אדם. החיות הרעות עצמן מפחדות מבני האדם, ובמקום מיושב הן אינן נמצאות, ולכן שטח זה אינו נקרא עוד מדבר. כיוון שהפכנו את המדבר הזה ליישוב, שוב אין הנוסע בו מברך הגומל, מפני שהמקום שינה את מעמדו והפך למקום בטוח.

פלוגת חיילים במדבר

דין זה ברור ומובן. אך מה קורה אם אדם עבר במדבר כפי שהוא, כלומר שהשטח לא התיישב ולא נבנה, אלא שהוא עבר את המקום המסוכן כשהוא מלווה בפלוגת חיילים. כיוון שהוא מלווה בפלוגה, הליסטים אינם באים, שכן הם רואים חיילים, משמרות וגדודים, ולא יעזו לתקוף. הוא הדין גם לגבי החיות הרעות, שברגע שהן מבחינות בפלוגה מאורגנת הן בורחות. אילו היה האדם נוסע יחידי, הייתה נשקפת לו סכנה, אך כעת כשהוא מלווה בפלוגה, אין הם באים אליו. האם במצב כזה הוא מברך הגומל או אינו מברך הגומל.

סכנה קיימת

התשובה היא שהוא מברך הגומל. הטעם לכך הוא שהסכנה המהותית של המקום עדיין קיימת. המצב כאן אינו דומה ליישוב שבו פקעה הסכנה לגמרי מפני שהמקום נהפך למיושב ושוב אינו מוגדר כמדבר. בנידון דידן, המדבר נותר שמם והסכנה שבו קיימת, אלא שהאדם נקט באמצעי הגנה שבעזרתו הוא נמלט מן הסכנה ומציל את עצמו, על ידי כך שהתחבר לפלוגת חיילים חמושים. אולם, מצד המציאות העובדתית, הוא נמצא בתוך מקום סכנה, אלא שיש לו אמצעי הצלה בדמות החיילים והנשק.

מקום ששכיח היזק

הדבר דומה למציאות שהייתה בעבר, ונכונה לצערנו גם בימינו. אדם המהלך במקום סכנה, הרי כתוב שאדם העובר בתוך העיר ממקום למקום או מיישוב ליישוב, אף שאין שם מרחק של פרסה, אם שכיח שם ההיזק הרי זה מקום סכנה. כפי שאנו רואים כיום שישנם מחבלים וכדומה, שיורים ומפגעים בדרכים שבין היישובים, כגון באזור צומת תפוח או צומת חווארה, שהם מקומות מסוכנים מאוד. במקומות מעין אלו ישנם חיות רעות בדמות בני אדם, והדבר מסוכן מאוד, שכן הם זורקים בקבוקי תבערה ואבנים, ויש שם סכנה מוחשית.

כניסה לקבר יוסף

בעבר סיפרו, כי כדי להיכנס לקבר יוסף בשכם, נהגו אנשים להיכנס בערב ראש חודש. פעם הציעו לאחד מגדולי ישראל שיקחו אותו לקבר יוסף ברכב משוריין של המשטרה. והוא אכן נסע ברכב משוריין, ולאחר שעשה זאת פעם אחת, אמר שיותר לא יחזור על כך לעולם. הסיבה לכך הייתה שבמהלך הנסיעה נזרקה לעברם לבנה גדולה, וכאשר שמע את חבטת הבום העזה, אף על פי שהיה מוגן בתוך הרכב המשוריין ולא נפגע כלל, עצם הבהלה הגדולה למשמע קול נפץ שכזה גרמה לדופק שלו להחסיר פעימה מרוב פחד. וכל זה כיון שהמקום עצמו נשאר מסוכן כפי שהיה, ואין העובדה שישנו רכב משוריין מבטלת את סכנת המקום. הסכנה קיימת, אלא שהוא השתמש במיגון כאמצעי כדי שלא ייפגע, אך באמת הוא עבר במקום סכנה. ואם האדם עבר במקום סכנה, הרי הוא מחויב לברך הגומל.

האם הספינות מוגדרות כסכנה

ולפי זה, כאשר אדם נוסע כיום בים ויורד באונייה, הרי הספינות בימינו הן מאובטחות, טובות והכול עומד על הצד הטוב ביותר. למרות זאת, יש לשאול האם המקום עצמו מוגדר כמקום סכנה או לא. התשובה היא שהמקום נותר מקום סכנה, שהרי אדם אינו יכול להלך שם ברגליו. הוא זקוק לספינה שלמה בלא שום נקב, וזוהי דרך נסיעתו. חס ושלום אם ייווצר חור בספינה, כולם עלולים לטבוע, שכן אין אדם יכול לעבור לחדר אחר ולהינצל במקומו, הים כובש את הכל, וברגע שישנו חור בספינה כולם טובעים.

הסכנה קיימת

ממילא יוצא, שבעצם יש לאדם אמצעי מיגון המאפשר לו לעבור את המקום, אך אין זה משום שהמקום עצמו נשתנה ונעשה ליבשה. אילו היינו מייבשים את הים, הרי שהיינו הופכים את המקום ליבשה ובטלה הסכנה, אך כל עוד המקום נקרא ים ומוגדר כלב ים, המקום עצמו נותר מסוכן, ומשום כך הנוסע בו מברך הגומל. הסכנה קיימת מפני שכל אופי הנסיעה הזו כרוך בסכנה עצמית.

הכלל

הכלל הוא שכל הולכי דרכים במקום סכנה, ברגע שניצלו ממנה עליהם לברך, וגם הים נחשב למקום סכנה. היות וכך, גם בזמננו אנו נוהגים לברך, ואין מבטלים את התקנה משום שהמקום עצמו נותר מקום סכנה. קיומם של אמצעי המיגון אינו מבטל את עצם הסכנה, והסכנה נותרת תלויה ועומדת מכיוון שהאדם עובר בגופו במקום מסוכן, דהיינו מקום שבלי האמצעי הממגן אי אפשר לעבור אותו כלל. זהו המדד המדויק. כפי שביארנו בעניין פלוגת החיילים, שבלא הפלוגה אי אפשר לעבור שם מחמת הסכנה, כך יש לבחון כל מקום האם הוא מוגדר כמקום סכנה או לא, ועל כן הים נחשב למקום סכנה.

נוסע במטוס

אותו הדין אמור לגבי אדם הטס כיום במטוס. על הטיסה במטוס ניתן להמליץ את הפסוק „והיו חייך תלויים לך מנגד”, שהרי הנוסע נמצא באוויר. האוויר הוא מקום שאינו מאפשר הילוך טבעי, וחס ושלום, אם יתרחש קלקול באוויר או שהמנוע ישבות, האדם עלול למות, שהרי אין קיום לאדם באוויר. אם כן, האוויר מוגדר כמקום סכנה גמור, אלא שכיום ישנם מנועים טובים המגינים על האדם.

מקום סכנה

בעבר, המטוסים הראשונים היו בעלי מנועים פשוטים יותר והיו נפילות רבות, ומי שנמצא שם וניצל ודאי בירך הגומל. מכל מקום, ברור שהמקום עצמו הוא מקום סכנה, אלא שכיום ייצרו מטוסים טובים ומתקדמים, כדוגמת מטוסים צבאיים או אמצעי לחימה שונים, שהם בעצם אמצעי מיגון המאפשרים לטוס בלא להיפגע. אך במהות הפנימית, המקום עצמו נותר מקום סכנה ואין הדבר פשוט כלל.

סכנה בשעת מלחמה

אנו רואים זאת גם במלחמות, כמו במלחמה שהייתה לפני שנה, כאשר מספרים על מה שהיו עושים באזור לבנון וסוריה, שם מנסים האויבים לפגוע במטוסים. מעבר לכך שעצם השהות באוויר היא מקום סכנה, הרי שמנסים לפגוע בהם בטילים ובאמצעים שונים. כדי להתמודד עם כך, בדיוק כמו אדם המפליג באונייה ונתקל במכשולים, המטוסים מותקפים בטילים המכוונים לפגוע בהם, אך הקדוש ברוך הוא מסייע בידם ויש להם אמצעים טכנולוגיים היכולים להטות את הטיל ממסלולו כדי שלא יפגע.

בנס לא נפגע המטוס

בעבר היה מושג כזה שהיו משחררים דבר מסוים או בלון חם, והטיל היה נמשך אליו, משום שהטיל מכוון להגיע אל המקום החם ביותר, שהוא המנוע של המטוס, ואם נפגע המנוע הלך המטוס כולו. כדי למנוע זאת, היו משתמשים בבלונים שהיו חמים יותר מן המנוע, ואז הטיל היה מתפוצץ על הבלון. זהו נס גדול, שכן בכך נפגע רק הבלון ולא נגרם נזק למנוע או למטוס. בכל אופן, ישנם אמצעים שונים ומגוונים, ואף על פי שאיני בקי בכל רזי הצבא, אלו הם האמצעים הקיימים.

המקום מוגדר סכנה

מכל מקום, המקום עצמו נותר מקום סכנה, וזאת עוד ללא קשר לעניין הטילים. עצם העובדה שאדם נמצא במטוס, במקום שאי אפשר להלך בו באופן טבעי, הרי שאם חס ושלום יידום המנוע, האדם עלול לאבד את חייו. ממילא נמצאנו למדים שבעצם המקום עצמו מוגדר כמקום סכנה, ובכל מקום סכנה תיקנו חז”ל לברך ברכת הגומל.

צועד על המזח

בעניין זה, אין אנו הולכים רק אחר בנייה רחבה בים המשתרעת למרחק של קילומטרים רבים, אלא הדין נכון גם במקום הקרוב יחסית אל החוף. כדוגמה לכך ישנם בימינו שוברי גלים או מזח, שאדם יכול להלך עליהם ברגליו. אדם הצועד על המזח ומגיע עד אמצע הים, במרחק של כמאה או מאתיים מטרים מן החוף, רואה את המזח לפניו. ואם המקום אינו מאפשר עמידה, הרי הוא נחשב למקום סכנה.

הופך למקום יבשה

האם נאמר כיוון שהאדם צועד על גבי המזח, שיברך הגומל. התשובה היא שוודאי אינו מברך הגומל. הטעם לכך הוא, שעל ידי המזח הפכת את המקום הזה למקום שאינו מקום סכנה. ברגע שהפכת את שטח הים ליבשה מוצקה, הפקעת ממנו את הגדר המסוכן. אמנם, יש שיטענו שישנה סכנה אחרת, כגון שהגלים עלולים לשטוף את האדם גם כשהוא נמצא על המזח בעת סופה, אך בדרך כלל אין הדבר כן, ובפרט כשאדם הולך שם ביום רגיל ולא בזמן סערה, שאז המקום אינו מסוכן כיוון שהפכנו אותו ליבשה.

אמצעי מיגון או הפיכת המקום לבטוח

לסיכום, ההבדל תלוי בשאלה האם עשיתי אמצעי מיגון בתוך המקום המסוכן, או ששיניתי את מהות המקום, בדומה למה שביארנו לעיל לגבי הפיכת המדבר ליישוב. במדבר שהתיישב, קודם לכן הייתה בו סכנה, אך כעת המקום עצמו כבר אינו מקום סכנה, שכן יש שם יישוב ובנייה ואין שם ליסטים או חיות רעות. הוא הדין באדם הצועד על המזח, שבעצם הליכתו על היבשה שנבנתה בים, הרי הוא מהלך על מקום מיושב ובטוח. במקום מיושב אין צורך לברך הגומל כיוון שאין שם סכנה עצמית, ואין זה משנה אם הלך וחזר או שהה שם שעה או מספר שעות, שכן המקום עצמו אינו מוגדר כמסוכן.

עיר על המים (ונציה)

לפי זה, ישנן כיום ערים בחוץ לארץ הבנויות ממש על המים, כגון העיר ונציה. אם אדם שוהה שם, האם עליו לברך הגומל. התשובה היא שהמקום נחשב כיבשה והרי הוא כשובר גלים גדול. המבנים שם אינם נעים ואינם שטים כבספינה, אלא מדובר בבנייה יציבה בתוך האדמה על ידי תקיעת יתדות ויציקת יסודות, ונמצא שהאדם השוהה שם הרי הוא כנמצא על היבשה, וביבשה אין בעיה ואין מברכים.

הכלל תלוי במציאות

ומה ששאלו לגבי הנהר באוקראינה, בעיר אומן, נהר סירוט, שאומרים שהמים שם עמוקים. אם המקום עמוק עד כדי כך שאי אפשר לאדם להלך בו ברגליו, אדרבא, יש לדון בו. אך הכלל תלוי במציאות: אם אי אפשר להלך שם רגלית מחמת העומק, הרי זה נחשב למקום סכנה. ואם המים אינם עמוקים ובאמת ניתן לעמוד שם על הרגליים, הרי הנוסע שם בספינה אינו נחשב כנמצא במקום סכנה. הדבר תלוי במציאות הקיימת שם, ועל מי שנוסע לשם או מי ששאל את השאלה לברר ולבדוק האם המקום מוגדר כעמוק או לא, ובהתאם לכך ייקבע הדין.

נסיעה בקייקים

יש לדון לפי זה במציאות המצויה בארצנו, כגון אדם הנוסע בקייקים בנהר הירדן או בנחלים דומים, האם המקום נחשב למקום סכנה. המדד לכך הוא עומק המים, וניתן להגדיר זאת כך: אילו היה אדם מהלך שם ברגליו, האם ישנו במקום סחף חזק והשאלה היא אם הוא מסוגל לשרוד אותו. אם ישנו סחף גדול וזרימת מים חזקה מאוד, שאילו אדם היה נקלע לשם בלא סירה או קייק הוא היה עלול לקפח את חייו – הרי שהמקום מוגדר כמקום סכנה, והנוסע בו הרי הוא בכלל יורדי הים שצריכים לברך הגומל. אך אם אין שם סחף כזה והמציאות אינה מסוכנת, אין מברכים.

הליכה בנחלים

כמו כן הנדון שייך בנחלים. כל מקום שיש בו סחף חזק הרי הוא מעורר בעיה, שכן חס ושלום עלול האדם לאבד את עשתונותיו במים. יש לבחון את המציאות הקיימת בנחלים כגון הבניאס או נחל הדן, שמבחינת החוקים והתקנות של הרשויות אסור לרדת אליהם או לשוט בהם באופן חופשי. ראוי לבדוק מהו הטעם לאיסור זה ולמה קבעו כך, כדי לדעת אם נשקפת שם סכנה אמיתית. אם אכן מדובר במסלול מסוכן, אלא שהאנשים שטים שם כשהם מצוידים בחגורות הצלה ובאמצעי בטיחות מסוימים, יש לבחון האם עצם המקום מוגדר כמקום סכנה. אם המציאות היא שאדם שיגיע לשם בלא הציוד המגן עלול לטבוע או למות, הרי שהמקום נותר מקום סכנה והניצול ממנו צריך לברך הגומל.

בננות בים

הדבר דומה לבננות בים ולשאר פעילויות מסוג זה, שאם המקום עמוק מאוד ויש בו סחף, או שאם חס ושלום נתקעים שם נשקפת סכנת חיים, יש לברך הגומל. וכן באומגה, אם יש בה סכנה כזו, צריך לברך הגומל.

עולה לראש המגדל

לעומת זאת, מהו הדין באדם הנמצא בראש מגדל גבוה שגובהו מאתיים מטרים, ונמצא באותו הגובה שבו טס המטוס. התשובה היא שאינו צריך לברך הגומל. הטעם לכך הוא שבמגדל נהפך האוויר למקום יבשה, כיוון שהקמנו מבנה יציב על גבי קרקע שניתן להלך בו בבטחה, וממילא אין האדם נמצא במקום סכנה. מה שאין כן במטוס, שבו אי אפשר להלך באוויר ואין שם מדרגות המובילות לקרקע, ולכן הוא מוגדר כמקום סכנה וחייב בברכה, ואילו השוהה במגדל פטור. זהו החילוק הברור ביניהם, והוא תלוי בשאלה האם מדובר במקום סכנה או במקום שניתן להלך בו כביבשה.

נסיעה ברכבל

אותו הדין נכון גם לגבי אדם הנוסע ברכבל, כפי שישנו בחיפה, בצוק מנרה, בחרמון או במקומות אחרים. הרכבל נע בגובה של עשרים מטרים או יותר מעל פני הקרקע, וחס ושלום אם אדם יפול משם הוא עלול לקפח את חייו, ובפרט במקומות כמו ראש הנקרה שבו הרכבל עובר מעל מים או מעל הר סלעי ומסוכן, אם אדם נסע ברכבל זה, האם עליו לברך הגומל מפני שהוא נמצא באוויר.

מטוס שונה מרכבל

התשובה היא שהדבר אינו דומה למטוס, אלא המציאות ברכבל דומה יותר לאדם השוהה בקומה עשירית. הנוסע ברכבל קבוע ואחוז בתוך הקרון, והקרון עצמו נוסע על ידי כבל ברזל חזק ויציב. הדבר דומה לאדם הצועד על גבי מדרגות או על כביש של ברזל, כעין גשר תלוי. אנו רואים כיום גשרים רבים, כגון הגשרים הבנויים בירושלים, שאף על פי שהם צרים במקצת והולכים עליהם בגובה רב, אין המהלך עליהם מברך הגומל, משום שהמקום אינו מוגדר כ”אוויר” הפתוח והמסוכן אלא הוא נחשב כיבשה מוצקה, וכמוהו כשהות בקומה גבוהה בבניין.

הגובה לא קובע

על כן, בין אם אדם נוסע ברכבל ובין אם הוא נוסע באומגה וכדומה, אין זה משנה מהו הגובה שבו הוא נמצא מעל הקרקע. המדד הוא האם האדם תפוס ואחוז באופן יציב וקבוע לאורך כל הדרך; וכיוון שהוא אחוז וקבוע במבנה הרכבל, אין המקום מוגדר כמקום סכנה, ובמקום שאינו מקום סכנה אין כל חובת ברכה.

עולה במעלית

אותו הדין אמור לגבי אדם היורד או עולה כיום במעלית. נניח שאדם נמצא בתוך מעלית בקומה עשרים, וחס ושלום, אם המעלית תתנתק ממקומה ותיפול כלפי מטה, הרי שהדבר כרוך בסכנת מוות. למרות זאת, בפועל ישנו כבל ברזל חזק המוחזק היטב, והמעלית נעה על ידו לאט לאט כשהיא תפוסה ומאובטחת. נשאלת השאלה, האם הנוסע בה נחשב כשוהה באוויר, והתשובה היא שאינו נחשב באוויר כיוון שהוא אחוז ותפוס לאורך כל הדרך, בין בעלייתו ובין בירידתו.

מוחזק על גבי כבל

אמנם, לכאורה הנוסע שוהה בתוך גוף סגור, ובדומה למה שביארנו לעיל לגבי מטוס, ניתן היה לראות בזה גוף הנע באוויר. אך ישנו הבדל יסודי בין שהות בגוף המצוי במקום סכנה באוויר שבו אי אפשר להלך, לבין תנועה באמצעות כבל המאפשר הילוך בטוח. ברגע שהאדם מוחזק ונע על ידי הכבל, המציאות עומדת על צד הבטיחות והרי זה בסדר גמור. שהרי אין הבדל בין אם התא עומד מתחת הכבל או מעל הכבל, וכמו שאם היה מהלך מעל לכבל היינו אומרים שהכבל נהפך למקום מוצק שאפשר לטייל עליו הוא הדין אם עומד מתחת לכבל תפוס מלמעלה טוב.

הלוליין על חבל דק

הדבר דומה לאדם לוליין הפוסע מצד לצד על גבי חבל דק מתוח בגובה רב. ללא ספק מדובר במעשה מסוכן, אך כיוון שהוא אדם מיומן המאומן בכך, האם הוא מוגדר כמי שמהלך באוויר. התשובה היא שאינו נקרא מהלך באוויר, מפני שהוא אינו נע בחלל פתוח בלא אחיזה, אלא הוא נמצא על גבי חפץ ממשי ומחזיק את עצמו בכוח ובאיזון על החבל. הוא מהלך עליו בזהירות או במהירות, לפי מיומנותו הגבוהה, ואף שלנו הדבר נראה כמקום אווירי ומסוכן מאוד, הרי עבור הלוליין עצמו המקום נחשב כמקום הילוך רגיל.

הליכתו כעין על יבשה

אמנם יש מקום לטעון שהדבר מסוכן עבורו שמא יאבד את שיווי משקלו באוויר, אך המציאות מוכיחה שבשבילו מדובר במקום הליכה קבוע, ובפרט בימינו כאשר הלוליינים קשורים ברגליהם בחבל אבטחה, בשונה מן העבר שלא היו קשורים כלל. מכל מקום, גם כשהוא פוסע על החבל, הרי הוא מהלך על מקום קבוע כעין יבשה. אם כן, אף על פי שהמקום נראה כמקום סכנה, אין הוא מוגדר כשהות באוויר או כהליכה במדבר, ואין בו דין סכנה המחייב ברכה.

עומד על הגג

כיוצא בזה יש לדון באדם העובד על גבי גג או מעקה גבוה שאין בו מחיצה, ומביט כלפי מטה. המקום ודאי נחשב למסוכן, וכפי שאנו רואים כיום בתקנות הבטיחות של טכנאי מזגנים, כאשר אדם נדרש לעמוד בחוץ על גבי תושבת המזגן לצורך התקנה או תיקון, תחת השגחה ואבטחה. אדם רגיל ודאי לא יעמוד שם, משום שהמקום תלוי ומסוכן, אך מצד הגדר ההלכתי, השהות על גבי המזגן אינה נחשבת לשהות באוויר, ואין דינו כנוסע במטוס.

כן הדין במעלית

הוא הדין גם בעניין מעלית, שבה הנוסע מוחזק היטב בזמן הירידה ואין המקום נחשב למקום סכנה. משום כך, אנשים עולים ויורדים יום-יום במעליות בבניינים ובמגדלים גבוהים של שלושים או מאה קומות, והדבר נעשה דרך פלא בלא כל חשש או פגע. המקום עצמו אינו מוגדר כמקום סכנה מכיוון שהאדם אחוז ותפוס לאורך כל הדרך, ואף אם חס ושלום יתרחש מקרה חריג, אין הוא שכיח. על כן, שם המקום נקרא מקום מיושב ובטוח, שכן הפכנו את חלל האוויר למקום מיושב, והעלייה והירידה במעלית הרי הן כעלייה וירדה במדרגות הבניין ממש, שהן שוות להן לכל דבר ועניין.

מתקני האקווה כיף

מתקני מים של אקווה כיף הם מתקנים הנמצאים עמוק בחוף כינרת במקום שאדם לא יכול לעמוד, האם המשתמשים שם יצטרכו לברך הגומל בחזרתם, הדבר תלוי כיצד המתקנים עומדים, אם המתקנים קשורים בכמה צדדים ליתדות בתוך הים, כך שאפילו אם יקרה קלקול במתנפחים בכל זאת לא ישקעו במים והעומד עליהם לא יטבע, הרי שהפכנו את המקום ליבשה וכמו שאמרנו לעיל לגבי עיר ונציה. אולם אם המציאות היא שרק הם תפוסים בקצה כלפי כיוון החוף כדי שלא ילכו לאיבוד בים כנרת אבל באמת אם יקרה קלקול הרי שהכל יטבע, כל השוהים שם נחשבים כיורדי הים באוניות שכבר ביארנו לעיל שצריכים לברך הגומל בעלייתם.

ספינה עוגנת

גם ספינה העוגנת בחוף ים, אם אדם עושה בה ביקור וסיור אף שאינו מפליג, אם נמצאת במקום עמוק ולולי הספינה לא היה שייך לעמוד שם, והספינה נעה ונדה רק אינה מתרחקת משום שתפוסה במקום אחד ליבשה בחבלים חזקים, כיון שאם יהיה חור בספינה הרי שהכל יטבע ולא יעזור אותו חבל שתופס את הספינה בקצה אחד, הרי מי שמבקר שם צריך לברך הגומל בחזרתו, כיון שסוף סוף שהה במקום סכנה בים.

שוחה בימי הכנרת

יש לחקור באדם שירד למי הכנרת או לים התיכון, שחה בהם וחזר אל החוף, האם חלה עליו חובת ברכת הגומל, והאם הדבר תלוי בשהיית שיעור זמן מסוים במים או לא. ומדובר ששחה במקום שאינו יכול לעמוד.

מחלוקת הפוסקים

בסוגיה זו נחלקו הפוסקים: מרן הרב עובדיה יוסף כותב, כי אדם שירד לשחות בים וחזר לחוף מברך הגומל מיד, ואין הדבר תלוי בשהיית זמן כלל. לעומת זאת, אחי הגה”צ רבי משה לוי זצוק”ל בספרו „ברכת השם” כותב שאינו מברך אלא אם כן שהה במים שיעור זמן של שבעים ושתיים דקות, בדומה לדין הולכי דרכים ומדברות שצריכים שיעור של שבעים ושתיים דקות כדי להתחייב בברכה.

דברי הברכת ה’ תמוהים

והנה, לכאורה דברי ה”ברכת השם” תמוהים, שהרי שנינו שארבעה צריכים להודות: יורדי הים, הולכי מדברות, מי שהיה חבוש בבית האסורים, וחולה שנתרפא. והנה לגבי חולה, ההלכה היא שאם עלה למיטה מחמת חוליו וירד ממנה, הרי הוא מחויב לברך, ואף שדעת הרמ”א היא שרק אם חלה שלושה ימים, מכל מקום לדעת השולחן ערוך די בכך שעלה למיטה ונתרפא, ואין אנו שואלים כמה זמן שהה בחוליו, ואפילו היה זה זמן קצר של חצי שעה. הוא הדין לגבי חבוש בבית האסורים, שלא מצינו בפוסקים שיעור זמן קצוב למאסרו. השיעור היחיד שהוזכר בדברי חז”ל ובגמרא הוא לגבי הולכי מדברות, שנתנו שיעור להליכתם עד מרחק של פרסה, אך בשאר השלושה לא הוזכר שיעור זמן כלל.

אין הברכה תלויה בזמן

יסוד זה מפורש בדברי ספר „ארחות חיים” (הלכות שני וחמישי, אות כ”ד), שכתב וזו לשונו: „ארבעה צריכים להודות: יורדי הים, הולכי מדברות כשמגיעים ביישוב – ויש שנותנים שיעור הליכתם עד פרסה… והיוצא מבית האסורים, והחולה שנתרפא”. מדבריו למדנו חילוק ברור ומפורש, שכן את שיעור המרחק של פרסה הזכיר אך ורק לגבי הולכי מדברות ודרכים, ואילו לגבי יורדי הים, חבוש וחולה, לא הזכיר שום שיעור זמן או מרחק, ומכאן שבכל אלו אין הברכה תלויה בזמן.

סברת הברכת ה’

אמנם, הברכת ה’ הוכיח מתוך דברי ה”ארחות חיים” עצמו בהלכות תפילת הדרך, שם כתב (באות סב) שאם אדם רוצה ללכת בספינה מרחק של ארבעה מילין, עליו להתפלל תפילת הדרך, ואם המרחק קצר מכאן לא יתפלל. ומכיוון שמצינו דין ארבעה מילין בספינה לעניין תפילת הדרך, סבר ה”ברכת השם” ללמוד מכך שזהו הדין גם לעניין ברכת הגומל ביורדי הים, שהרי ברכת הגומל חמורה יותר מתפילת הדרך, ואם בתפילת הדרך הצריכו מרחק של ארבעה מילין, ודאי שגם בברכת הגומל יש להצריך שיעור זה.

דברי האורחות חיים

ברם, המעיין בדברי ה”ארחות חיים” בהלכות ברכת הגומל יראה כי הוא עצמו חילק ביניהם באופן ברור, ולא הזכיר את שיעור הפרסה אלא בהולכי דרכים בלבד, ואילו ביורדי הים, בחבוש ובחולה לא קצב זמן כלל. ואף לגבי חבוש בבית האסורים לא מצינו שיצטרך לשהות שם חודש או שנה, אלא עצם היותו במאסר מגדירה אותו כמי שמצוי במקום סכנה. המסקנה העולה מכך היא שישנו חילוק יסודי בין הולכי דרכים לבין יורדי הים. בהולכי דרכים בעינן שיעור של פרסה, מה שאין כן ביורדי הים, שבכל מקום שיש בו חזקת סכנה לא נאמר דין זמן כלל, וכמוהו בחבוש ובחולה שמי ששכב אפילו שעה קלה במיטתו מחמת סכנה ועמד, מברך.

בשכיח סכנה אין שיעור

יסוד זה נכון ותקף גם לגבי הנוסעים במטוס, והדבר מעורר פלא עצום, שכן יש מן הפוסקים שרצו להקל ולהצריך בטיסה שיעור של ארבעה מילין, משום שדימו את הדבר להולכי דרכים. אך באמת, הולכי דרכים צריכים שיעור זמן משום שאין הסכנה מצויה אצלם בכל רגע, מה שאין כן במי שנמצא במקום ששכיח בו סכנה והוא מקום סכנה גמורה, שבו אין להצריך שיעור זמן כלל ואפילו בפחות מארבעה מילין עליו להודות. ממילא, הנוסע במטוס נמצא במקום סכנה גדולה ביותר מעצם שהותו באוויר, ועל כן אין הבדל כמה זמן נמשכת הטיסה, ובכל גוונא עליו לברך הגומל. דין הטיסה שווה לחלוטין לדין גולשי ויורדי הים, שאינם זקוקים לשיעור זמן כיוון שהם מצויים במקום סכנה עצמית.

ספינת טורנדו

אלא שראו זה פלא בברכת ה’ דימה דין מטוס לדין יורדי הים ומה שהצריך שיעור זמן כי סבר שגם בים צריך זמן. לעומת זאת בחון עובדיה (בהלכות ברכות) דימה דין מטוס לדין הולכי דרכים ולכן הצריך שיעור זמן בטיסה. שהרי ביורדי הים לא הצריך שיעור זמן, ובאמת מסברא נראה שהמטוס דומה ליורדי הים מקום שלא שייך להלך בו כלל. וכיון שמילתנו אמורה לעיל שיורדי הים לא צריך בהם שיעור זמן הוא הדין בטיסה.

מציאות של סכנה

נמצאנו למדים, כי במטוס ובמקומות הדומים לו שבהם המציאות עצמה מוגדרת כסכנה, ברור שהמקום מחייב בברכה ואין להצריך בו שיעור זמן של הולכי דרכים. בשיעור הבא נראה שיש לדון ולחלק עוד לגבי מי שנוסע בדרכים, וכן לגבי מי שעושה פעילויות קיצון כגון קפיצת באנג’י וכדומה, האם המציאות בהם מוגדרת כמקום סכנה המחייב ברכה.

להורדת העלונים ‘הלכה שבועית’ לחצו >>

להצטרפות לקבלת העלונים במייל מידי שבוע שלחו הודעה ל[email protected]