חובת המכרזים והנוהל לבחירת גוף מפעיל למוסד חינוך על-יסודי הם מעוותים מיסודם, לכלליהם ולפרטיהם. הם מזיקים למערכת החינוך כולה, ויש לשנותם ולהחליפם.
אנו עוסקים בכך מול שר החינוך והנהלת המשרד, מול יו”ר ועדות החינוך והפנים של הכנסת ומול מנכ”ל משרד הפנים. על הנוהל המעוות הזה מתווספת גם קומת החמ”ד.
בנוהל הקיים אין שום משמעות למינהל החמ”ד ולעמדתו, אין שום משקל לחזון החמ”ד ולערכיו, ואין שום מבחן להתאמתו של גוף מפעיל למוסדות חינוך של החמ”ד. נמצא שהחמ”ד, המינהל עצמו, החזון, הרוח והחינוך הערכי, כמאן דליתא.
פרשת סילוקה של אולפנת צביה חפץ חיים היא פרשה כואבת וקשה. היא אולי חוקית, גם בסדום היו חוקים, אבל בכל מקרה היא כפיות טובה, אינה צודקת, אינה מקצועית, אינה מוסרית, אינה הלכתית ואינה הגונה.
אותם המנסים להרגיענו באמרם: „זה לא כל כך נורא לוותר על מוסד אחד מתוך…” מעידים על עצמם באמירה זו שאינם מבינים כלל מהי המשמעות העמוקה והפנימית של יחסי רשת, כשלנו, עם מוסדותיה.
אצלנו, ברשת בני עקיבא וברשת נֹעם צביה, מדובר במשפחה! מדובר ביחסי הורים וילדים ממש. „מולידים” (מקימים), מגדלים, משקיעים, דואגים, מטפחים, מתקדמים, עולים (ולפעמים יורדים), מחברים, מחזקים, מעודדים, תומכים ושותפים בכל, בשמחות ובשמחות. משפחה! וכשקורעים חלק מהמשפחה, זה בהחלט נורא.
כרשת צביה, ייתכן שהיינו מוצאים, או לפחות מחפשים, דרכים אחרות לכאוב את כאבנו ולהציל את האולפנה. ואולם, פרשת אולפנת צביה חפץ חיים היא הפרט שיצא מן הכלל, שביציאתו בא ללמד על הכלל כולו. מכאן זעקתנו וקריאתנו לתיקון.
גם באופן אישי וגם „בשם” הרשת היקרה שאני משרת בה, רשת נֹעם צביה, אני מתריע וזועק כבר שנים רבות על ההשלכות הקשות של הנוהל הלקוי הזה, בעיקר על מוסדות החמ”ד, ובעיקר על האולפנות והישיבות.
בעיקר בעקבות פרשת חפץ חיים, אני שב, מתריע ומזהיר בקול גדול ובזעקה גדולה מפני שינוי עומק, ולא לטובה, המתרחש בימים אלה בחינוך הדתי-ציוני בישראל בעקבות „חובת המכרזים”.
קריאה לתיקון: על כל מי שבידיו לעשות, שרים, חברי כנסת, אנשי ציבור, חברי מועצת החמ”ד, הנהלת החמ”ד, בעלי תפקידים בכירים במשרד החינוך ועוד, להבין זאת היטב ולפעול לפתרון הבעיה, שהפכה לבעיה גדולה, בעיה שבכל יום ויום הולכת ומתרחבת, הולכת ומעמיקה והולכת ומזיקה. יש לעשות זאת היום! מחר כבר יהיה מאוחר מדי.
זה מתחיל, רק מתחיל, בכניסת רשתות זרות לחמ”ד. אסור להתבייש מלומר את המילה הזאת כשישנם גופים „זרים”, מבחינת השקפת עולמם ודרכם החינוכית, שנכנסים לחמ”ד. אסור להכניס לחמ”ד, לתוך מוסדותיו, לאף מוסד חינוכי ציוני-דתי, חדש או ישן, גדול או קטן, מעולה או מצוין, גופים הזרים לחזון החמ”ד, זרים לערכיו, ליעדיו ולמטרותיו.
על אחת כמה וכמה שאין לסלק רשת חינוך תורנית ולהכניס במקומה רשת חילונית, אפילו אם היא רק רשת כזו „שאין לה אג’נדה”, ואין זה משנה כלל אם מקימים בה „מחלקה דתית” או ממנים משגיח כשרות.
אי אפשר בשום פנים ואופן להשוות בין רשת חינוכית תורנית-ציונית, שיונקת את דרכה מבית המדרש, שהתורה שלה חיה, נושמת, קיימת ומקימה דורות רבים של חלוצים, נאמני ה’, אוהבי שמו והפועלים עימו למען תורתו, ארצו ועמו, לבין כל גורם או „מפעיל” טכני אחר.
גם אם „אורט”, „עמל” או „עתיד” רוצות מאוד לקחת מוסדות חמ”ד, אסור להסכים לכך!
האם מישהו מעלה בדעתו שמדינת ישראל או עירייה כלשהי יעבירו מוסד ממוסדות „גור” או סמינר „בית יעקב” לחברת עתיד בע”מ, וגפני וגולדקנופף ימשיכו להיות חברים בקואליציה?! האם מישהו בעולם יעז להציע להוציא מוסד של „בני יוסף, מעיין החינוך התורני” למכרז?! הרי ברור שהם, ובצדק, יהפכו כל שולחן ועולם ולא יתנו לזה לקרות בשום מחיר! ואיפה אנחנו?! ומדוע נגרע?! וכי החינוך בחמ”ד, חלילה, טהור וקדוש פחות?!
המכרזים הפכו את הרשתות ל”גורם מפעיל”, בדיוק כמו „קבלן” שמתמודד בעירייה על מכרז לפינוי אשפה או גינון ותאורה, אבל אנחנו לא!
רשת נֹעם צביה ורשת בני עקיבא אינן „קבלנים”! אינן „גורם מפעיל”! אנחנו נותנים תורה! אנחנו מחנכים לחיי תורה! אנחנו מגדלים דורות לתורה, לאהבה ולאמונה!
מאחורינו, מאחורי רשת נֹעם צביה ורשת בני עקיבא, יש תורה גדולה, יש בית מדרש עתיק, ענק ושלם, שמאז מתן תורה, דרך וולוז’ין ו”מרכז הרב”, כל היום וכל הזמן לומד, מתחדש, מתעסק בתורה המתחדשת ושקוע בתורת ארץ ישראל ובתורת עם ישראל. זהו בית מדרש שמבין שתפקידו הוא לבנות ולגדל את הדור הבא לתורה וליראה, לאמונה ולאהבה, וזה בדיוק מה שהוא עושה כל ימיו ולילותיו. כך במרכז ישיבות ואולפנות בני עקיבא וכך ברשת נֹעם צביה.
התורה הזו אינה נמצאת אצל שום „מפעיל”, מקצועי ומתקדם ככל שיהיה, שאינו יונק מבית המדרש ואינו בא ממקום תורה. הדוגמאות וההסברים של כל מיני „מבינים”, שכבר יש רשתות כאלה שפועלות במוסדות, כמו באלקנה, „והן עושות עבודה לא רעה”, הם רדודים, לא מהותיים, שטחיים ואינם מונחים כלל בסוגיה.
וכי מישהו דיבר פעם לעומק עם המנהלים של אותם מוסדות באופן אישי? מישהו שאל אותם האם יש להם ליווי או גיבוי רוחני, הלכתי ותורני? מישהו התעניין בחידושי בית המדרש שלהם?! בפעולות לחיזוק האמונה והאהבה, התורה והיראה, של תלמידיהם או של אנשי הצוות שלהם? בדאגה לבוגריהם?
כל אלה ועוד אינם „משהו” שאפשר „למכור” או להשיג „בקבלנות”. אלה חיים! זו תורת חיים! ואולם, לדאבון לבנו, כולנו ילדים טובים, שותקים, מבליגים, מקווים לנס, והמערכת ממשיכה לבחור קבלני ביצוע.
שלשום זה קרה באלקנה, אתמול בחפץ חיים, מחר חלילה בבני ברק, מחרתיים בירושלים ובבית אל, ובשבוע הבא רשת טומשין „תפעיל” את אור עציון ואת כפר הרא”ה (היל”ת). שמעתם, הרב נריה זצ”ל והרב דרוקמן זצ”ל?! לשם אנחנו רוצים להגיע? זו „תורה גואלת” ובונה? כך בונים דור של תקומה?
גם אם יש ראש ישיבה אחד באיזשהו מקום בארץ שאינו מבין זאת, גם אם יו”ר ועד ההורים של יהופיץ אינו מבין, וגם אם ראש המועצה הצליח לערבב את ועד המורים, אין ספק שכל קוראי איגרת זו מבינים זאת וכואבים זאת עד מאוד. לכן אני זועק בפניכם: לא עת להחשות!
אם אפשר לנהל חינוך דתי, ישיבות או אולפנות באמצעות חברה בע”מ, בלי גב של תורה, של תלמידי חכמים, אנשי חינוך תורני ושל רשת חינוך דתית-תורנית, שעיסוקה הטבעי הוא במוסדות החינוך של הציבור שלנו, אם הכול אדמיניסטרציה, אם אין קודש, אם אין ערכים, אם אין תורה, אם הכול אותו דבר, אז גם לא צריך מינהל לחינוך דתי, גם לא צריך מועצת חמ”ד וגם לא צריך עוד כמה גופים ציוניים-דתיים, שלפי זה הופכים למיותרים.
חברים יקרים ונכבדים, רבנים ואנשי מעשה, זו אינה גזירה משמים! זהו נוהל שהתקבל על ידי פקידים, אולי אפילו שלא בכוונה, ויש לתקנו. זה באחריותנו! זה באחריות מועצת החמ”ד ומינהל החינוך הדתי! וזה, כאמור, באחריות „כל מי שבידו לעשות”.
אסור בשום אופן לנקוט ב”שב ואל תעשה”! אסור „להעז” שלא לעשות דבר, כי „לא לעשות” פירושו להזיק, להסיג ולהרוס! אסור להיות אדישים לדבר הרע הזה! אסור להשלים עם התופעה! אי אפשר לומר „זה לא באחריותי”.
ישנם, רבותינו, „פתרונות” עוקפים. אפשר לחשב מסלול מחדש, וממחר לומר: חדל חמ”ד. חדל ממלכתיות. חדל מעורבות עם הבריות. נחבור לחינוך הממ”ח או ל”פטור” או ל”מוכר שאינו רשמי”, כפי שעשינו לפני 50 שנה, כפי ש”דרכי נֹעם” ו”למרחב” בפתח תקווה, למשל, עושים היום, וכפי שמוסדות חינוך תורניים-ציוניים רבים מאוד, שקמים, עולים ומתקדמים, „לא סופרים” את משרד החינוך.
אפשר להכריז „ישיבות נקים בכל מקום”. נצמיח בתי ספר, ישיבות ואולפנות שאינם תלויים בגופים זרים, שאין להם מחויבויות אזוריות או ציבוריות, אך הם לכשעצמם מוסדות חינוך מצוינים ומוצלחים, המתנהלים על פי התורה שאותה למדנו בבית המדרש שבו צמחנו כולנו.
אפשר! אבל דומני, יודעני, שלא לשם מבקשים ומתכוונים כותבי איגרת זו ומעגליהם להגיע. החמ”ד יקר מאוד בעינינו, והוא, החינוך הדתי-ציוני, נמצא בסכנה. שנים רבות צעקנו את המשפט הזה על חוסר בתקציב.
היום איננו עוסקים בקמח. היום אנחנו זועקים רק על תורה! זוהי משימה קדושה להצלת תורת בית המדרש של הציונות הדתית, לשמירה על מעמדו של החינוך הציוני-דתי ולדאגה לעתידה ולדורותיה הבאים של הציונות הדתית. זוהי משימה שחייבים להצליח בה, ולא בשמים היא.
באהבה ובדאגה גדולה.
