בסביבות שמונה בבוקר של יום חמישי, 23 באפריל, צילצל הטלפון של רפ”ק אוהד גולדברג. השיחה הייתה קצרה: התיק של ימנו זלקה עובר אליך, בהצלחה.
בהתחלה גולדברג לא הבין כל כך למה. הוא מפקד היל”פ – היחידה לפשיעה חמורה – של מרחב השרון. הוא כמובן, כמו רוב המדינה, כבר שמע על המקרה המזעזע של זלקה, עובד הפיצרייה בפתח-תקווה שהותקף קשות יום וחצי קודם, בערב יום העצמאות, ובאותה עת עדיין נאבק על חייו בבית החולים. אבל ביל”פ חוקרים ארגוני פשיעה, טרור, ריגול. מה להם ולאלימות נוער?
אלא שבמחוז מרכז של המשטרה כנראה הבינו שזה הולך להיות תיק תקשורתי מאוד, מה גם שהדי הביקורת הראשונים כבר החלו להישמע נגד ההתנהלות בחקירה. אז הוחלט להוציא את התיק מתחנת פתח-תקווה, ולהעביר אותו ליל”פ. „ומטילים עלינו את החקירה”, משחזר רפ”ק גולדברג. „שאלתי: ‘למה? הרי הקורבן לא מת?’ אנחנו מתעסקים בשגרה בתיקי רצח, ארגוני פשיעה, אירועי פח”ע, מרגלים איראנים – ואני לא מרוצה מזה, כי יש לנו עומס ביחידה: שלושה צוותי חקירה, שמטפלים במקביל במקרי רצח שונים. ואז אמרו לי שזלקה במצב אנוש”.
גולדברג מבין שזה לא תיק שגרתי, ולמרות שזה לא העיסוק הרגיל של היחידה שלו – מקים צוות חקירה. הוא מציב בראשו את אחד מבכירי היחידה, רנ”ג אוסקר קירגיז, ומורה לחוקרים להתחיל הכל מחדש, למרות שחלפו כבר 30 שעות מאז הרצח. „ואני אומר להם: סעו לתחנת פתח-תקווה, קחו מהם סרטונים של מצלמות האבטחה, תחקרו עדים ותכירו את הזירה”.
כל לא נעשה כבר קודם?
„כיחידה לחקירת פשעים, כשאנחנו מגיעים, עושים הכל מההחלה”.
מה זה אומר להגיע לזירת רצח בפער של 30 שעות?
„כשאנחנו מגיעים לזירת רצח בלייב, יש לנו את כל הכלים ואנחנו מתחילים להשתלט על האירוע. מגיעים אנשי המז”פ ואנשי הזירה הטכנולוגית שאוספים מצלמות אבטחה, ויש איסוף ראיות סיגינט (מודיעין אותות, הכולל שיחות והודעות סלולריות – ש”מ) ומודיעין וצוות חקירה – אנשים שחיים את זה. מתחילים לחקור כשהדם עוד מטפטף, העשן עוד עולה ואם היה ירי, עוד מריחים את אבק השריפה. אם אתה לא מגיע מהר, אנשים נוספים נכנסים לזירה והיא מזדהמת, יש שיבוש של החקירה על ידי החשודים, תיאום גרסאות והעלמת ראיות”.
אילו ראיות נעלמו כאן, למשל?
„לא מצאנו את הסכין, אבל החלטנו שלא מבזבזים עוד זמן”.
זו הייתה תחילתו של מסע אינטנסיבי ומטלטל שיעבור על גולדברג ועל אנשי הצוות שלו. הם צללו לתוך עולם אפל של נערים בגיל החטיבה והתיכון שחלקם, לדברי החוקרים, נהגו ממש כעבריינים עם ניסיון, בחרו לשתוק בחקירה, לשבש ולהעלים ראיות, והיו מודעים לחלק מתרגילי החקירה המשטרתיים. עכשיו, בראיון ראשון, מספרים חוקרי הצוות ל”7 ימים” מה קרה מאחורי הקלעים של תיק הרצח שזיעזע מדינה שלמה, וגם לא מסתירים את חילוקי הדעות שיש להם עם הפרקליטות על התוצאה: מבחינתם לא היה כאן רוצח אחד לכאורה, כפי שנטען בכתב האישום שהוגש בסופו של דבר לבית המשפט – אלא כמה רוצחים.
× × ×
30 שעות קודם, מחוץ לסניף של „פיצה האט” ברחוב העצמאות, שכונת כפר גנים בפתח-תקווה.
בכוחותיו האחרונים ובעודו מתבוסס בדמו כתוצאה מהדקירה, ניסה בנימין (יֵמָנוּ) זלקה, 21, להגן על ראשו באמצעות ידיו, אך לא הצליח להתרומם מהקרקע. הדוקר כבר לא היה שם, אבל המעורבים האחרים בלינץ’ האכזרי המשיכו לחבוט בו ללא רחמים. אחד מעובדי הפיצרייה שנחלץ לעזרתו החליק בשלולית דמו של זלקה, אך קם והדף ממנו בבעיטה את אחרון התוקפים. אלה התפזרו לכל עבר, מבלי להזעיק לו עזרה.
על פי כתב האישום, כדור השלג החל להתגלגל בסביבות 23:20. במהלך חגיגות ערב יום העצמאות פגשו כמה נערים שתי נערות, והחלו להתיז לעברן ספריי שלג. אחת מהנערות ניסתה להימלט, נכנסה לתוך סניף הפיצרייה ונעמדה ליד הדלפק, אבל שלושה מהנערים נכנסו אחריה, והמשיכו להתיז עליה ועל הסביבה את השלג. עובדי הסניף ובתוכם זלקה העירו לחבורה, ביקשו שייצאו, וזלקה ליווה אותם החוצה. שם הוא ספג מהם קללות, וחזר לסניף.
אבל האירוע היה רחוק מלהסתיים. הנערים, בצירוף כמה מחבריהם, המתינו לזלקה מחוץ לפיצרייה. בשעה 01:08, כשסיים את המשמרת ויצא, הם ניגשו לזלקה ופרץ ביניהם עימות מילולי חריף, שהסלים בתוך שניות לאלימות.
זלקה נדקר להערכת החוקרים בשעה 01:15, הניידת הראשונה הגיעה אחרי כחמש דקות, אבל האירוע סווג כקטטה ולא כניסיון רצח. זלקה פונה במצב אנוש לבית החולים כשהוא מורדם ומונשם. משטרת פתח-תקווה פתחה בחקירה.
אבל השעות הראשונות והקריטיות של החקירה התמסמסו. הדוקר נמלט לדירת מסתור והעלים את הסכין, החשודים המעורבים התפזרו, חלקם כיבו את המכשירים הסלולריים, השליכו את מכלי ספריי השלג ותיאמו ביניהם גרסאות. שניים מהם גם פתחו במסע שיבוש ראיות, שכלל החלפת בגדים והיפטרות מהבגדים שהוכתמו בדמו של זלקה.
בינתיים קרה עוד משהו: סיפור המקרה החל להתפשט ברשתות החברתיות. הצירוף של פניו של הצעיר הזה, שעבד למחייתו וכדי לסייע למשפחתו, יחד עם הזעם על תחושת אובדן המשילות הכללית והאלימות הגואה ברחובות, הפך לצונאמי תקשורתי. בנקודת השפל הזו, כשהזירה כבר לא סטרילית, הראיות הולכות ומושמדות והפיקוד המקומי נמצא תחת מתקפה – הוחלט להפקיע את התיק מהתחנה המקומית, ולהעברו ליל”פ.
רפ”ק אוסקר קירגיז, ראש צוות החקירה, החל מיד לעבוד: „אני לוקח איתי ארבעה חוקרים, לכל אחד יש תפקיד מוגדר. מתעדכנים במצבו של הפצוע. הוא מורדם ומונשם, כלומר אי-אפשר לתקשר איתו ולגבות עדות. אני שולח לזירה את רס”ר קרין שצגלוב ואת רס”מ דניס צ’רנומוריץ, שהוא תושב העיר ומכיר את הזירה טוב ממני. ואני ורס”ר גיל מייזנר נוסעים לתחנה ומושכים משם את התיק. הוא כלל עדויות שנגבו מעדי ראייה ומספר מוצגים: סרטון ממצלמת אבטחה, ותשעה מכלי ספריי שלג מוכתמים בדם, שזרקו לפחי אשפה. לא היו להם עצורים. חוזרים לתחנה ומתחילים לעבוד”.
מאיפה מתחילים?
„אין מודיעין. אלו ילדים. זה לא ארגון פשע, ומבינים מהסרטון שיש כ-20 מעורבים, שמכים את זלקה עד שמישהו דוקר אותו”.
רס”מ צ’רנומוריץ: „אנחנו מגיעים לזירה ומנסים להבין מה קרה, בודקים לפי סרטון האבטחה מאיזה בית עסק האירוע צולם ומאיזו זווית, ומבינים שהקניון מרושת במצלמות על כל האזור. אני שולח את אנשי הטכנולוגיה להוריד את כולן (כלומר לאסוף את הסרטונים מכל מצלמות האבטחה הרלוונטיות – ש”מ). היו לנו 150 שעות סרטונים, שהפקנו מהם קובץ אחד גדול. הקטע הוא שהם איימו על זלקה (כשליווה את הנערים אל מחוץ לפיצרייה – ש”מ) ‘תהיה גבר, תבוא למקום שאין בו מצלמות’ – ובסוף רצחו אותו במקום שהכל בו מצולם”.
רס”ר שצגלוב: „גביתי עדויות מהעובדים בסניף ומלקוחה שהייתה שם. המנהל סיפר כי זלקה עידכן אותו בטלפון על הוויכוח המקדים, ‘אמר שנכנסו כמה ילדים ואיימו עליו’, וביקש מהמנהל שיגיע לסניף”.
אז איפה המנהל היה ברגע הדקירה?
„בתוך הסניף. הוא לא ראה”.
רס”ר מייזנר: „אני התחלתי מבדיקת כל הדיווחים למוקד 100, כדי למצוא עדים ניטרליים. קראתי את כל הדוחות שכתבו השוטרים שהיו בזירה, כולל עדויות שגבו. אנחנו לא מסתמכים על עדויות בשטח, כי הן לא נגבות בתנאים נוחים, אז איתרתי את כל האנשים כדי שיוכלו למסור עדות חדשה”.
אחת העדויות האלו הייתה של עובד הפיצרייה. „הוא היה בסניף כשזלקה העיר לחשודים לצאת”, מספר רס”ר מייזנר. „כעבור שעתיים, ב-23:00 בלילה, כשהם עדיין המתינו לזלקה המאוים מחוץ לפיצרייה, העובד יצא, לדבריו, כדי להרגיע אותם”.
מתוך חקירת המשטרה:
העובד: „אמרתי לאחד הילדים שזה לא בסדר שהם ריססו בסניף. הוא ניסה להתגונן וכעס שהעובדים של הפיצרייה דיברו אליו לא יפה. הרימו עליו את הקול ופגעו בכבודו ליד החברים שלו. הוא גם אמר ‘אני אזיין אותו’, והתכוון לימנו.
„כששאלתי אותו ‘מה יש לך לזיין אותו? מה ייצא לך מזה? מה, תשב כל החיים שלך בכלא?’ הוא ענה: ‘כן, אני רוצה לשבת בבית סוהר’. בסופו של דבר הצלחתי להרגיע אותם, אותו ילד לחץ לי את היד והם עזבו את המקום”.
אבל האירוע לא באמת נרגע. לפי עדות העובד, „בסוף המשמרת, בשעה אחת בלילה, כשיצאנו מהסניף, הילדים באו לשם בטפטופים. לא כולם יחד. אחד מהם (הנער שלחץ קודם את ידו של העובד – ש”מ) קרא לימנו לצד, ושאר הילדים הצטרפו אליהם בהמשך. הם הלכו הצידה ואני הצטרפתי, כי רציתי להגן עליו אם יקרה משהו. הילדים דיברו עם ימנו על זה שנפגע להם הכבוד בגלל איך שהוא העיר להם. ימנו ניסה להסביר שהם הפריעו לו בסגירה”.
רס”ר מייזנר: אז מה הצית את האירוע?
העובד: „אני לא יודע מה הצית את האירוע, אבל זה התחיל מדחיפה. משם זה התלהט. היו כמה ילדים שהתקרבו אליו ונתנו לו אגרופים. ניסיתי להרחיק ילדים, ואז בשלב מסוים קפצתי עליהם גם אני, כדי להגן על ימנו. כשהייתי עם הגב אליו – הוא חטף דקירה”.
רס”ר מייזנר: ראית מי דקר אותו?
העובד: „לא”.
רס”ר מייזנר: האם ראית שמישהו מחזיק בסכין, או בחפץ חד?
העובד: „לא”.
רס”ר מייזנר: ראית מי התחיל את המכות? מי דחף?
העובד: „לא”.
החוקרים מתחילים להבין שזה כבר לא יהיה תיק כל כך פשוט, „ואז בשעה 18:15 מעדכנים אותנו שזלקה נפטר”, משחזר רפ”ק גולדברג, „וזה הופך מתיק ניסיון רצח – לרצח. אנחנו מבינים שהקורבן זלקה, בן 21, נורמטיבי. חייל משוחרר, שעבד בפיצרייה מגיל 16. במהלך שירותו הצבאי קיבל אישור מיוחד להמשיך לעבוד, כדי לסייע בפרנסת הוריו וחמשת אחיו. היה מדריך בבני-עקיבא ועמוד התווך של הבית. התיק הזה נגע לכולנו פה. מאז, לקחתי על עצמי משימה: להגיע בכל בוקר לפני העבודה לבית המשפחה, ולעדכן אותם בהתפתחויות. השמועות שנרקמו סביב התיק הזה והדיס-אינפורמציה שרצה ברשתות ובתקשורת – כולל הדלפות מחקירות ותמלילים שלא היו ולא נבראו – גרמו נזק ותרעומת, והיה לי חשוב שהמשפחה תדע מפינו את האמת”.
× × ×
ההודעה על מותו של זלקה ז”ל הגבירה את הזעם הציבורי שהופנה כלפי המשטרה, ובצוות הוחלט להוריד פרופיל ולהוציא צו איסור פרסום על החקירה. „בשישי בבוקר התחלנו לקבל שביבי מידע ממודיעין פתח-תקווה על ‘חבורת ילדים שהייתה שם ואולי זה הם'”, מספר רפ”ק גולדברג. „אנחנו לא קופצים מיד על כל מידע שמגיע, כי מבינים שיש פה אירוע יותר מורכב. עשינו כמה פעולות חקירה מהירות, כולל פעילות סיגינטית ואימות מודיעיני, ובשעה 15:30 הגענו לשישה שמות של חשודים, כולל הדוקר”.
כולם קטינים?
„כן. ומאחר שטיפול בקטינים אינו חלק מליבת העשייה המקצועית שלנו, תיגברנו את הצוות בחוקרי נוער והוצאנו מיד צווי מעצר וצווי חיפוש, כי לא רצינו לבזבז זמן. החלטנו לעצור אותם בשבת, כי הפושעים חושבים שהשוטרים נחים ביום הזה”.
זה היה מעצר שונה מאוד מאלו שאנשי הצוות מבצעים בדרך כלל. „אני רגיל לבצע מעצרים עם אזיקים על הידיים ופלנלית על העיניים, ופה אסור לי לאזוק קטינים או לכסות להם את העיניים”, אומר רפ”ק גולדברג. „מצד שני, התנדבו הרבה שוטרים, כי היינו זקוקים לאבטחה. שבת, שבע בבוקר, אני לא רוצה לסכן את הצוות שלי, כי אנחנו לא מכירים את כל החשודים ולא יודעים למי יש אמל”ח בבית. כל מעצר לווה עם בלש נוער, ועם כוח של 70 שוטרי יס”מ ומג”ב, סגרנו את השכונה”.
עצרתם את כולם?
„עצרנו חמישה מתוך ששת החשודים שהיו לנו לגביהם צווי מעצר וחיפוש. החשוד המרכזי, דולב (שם בדוי) בן ה-15 שחשוד בדקירה, לא היה בבית. הוא הבין מהר מאוד את גודל האירוע, כיבה את הנייד שלו ונמלט לדירת מסתור”.
ואיך הוא נתפס בסוף?
רס”ר מייזנר: „הוריו גרושים. הבן גר עם האמא. ואנחנו עוצרים אותה ומביאים ליחידה. אני לא אומר לה במה מדובר, רק שהיה אירוע גדול שמעורבים בו הרבה נערים, ואני מחפש את דולב כי אני רוצה להבין מה היה שם. אז אני שואל אותה: ‘איפה הוא?’ והיא טוענת: ‘לא יודעת’.
„אני מסביר לה שהוא לא היה שם לבד, כשהמטרה שלי בעצם זה שהיא תזהה לי אותו באירוע. אז אני עושה לה תרגיל חקירה: מראה לה סרטונים בכמה זירות במתחם הקניון. היא לא יודעת מה אני מחפש. היא מסתכלת על סרטון ממצלמת אבטחה של פיצוצייה סמוכה. דולב עמד שם לפני הרצח עם כובע מצחייה וקפוצ’ון שחור, והיא פשוט הצביעה עליו ואישרה שזה הוא. ביקשתי שתחתום על טופס הסכמה מדעת, והיא מסרה לי את הטלפון הנייד שלה. הצוות פירק את הטלפון ומצאנו בו התכתבות חריגה”.
מה היה שם?
„היא מתכתבת בווטסאפ עם הגרוש שלה, שכותב לה: ‘הוא רעב, ואין לי אוכל לתת לו’. והיא משיבה: ‘אני כבר באה’. אני מבקש שתגיד לי איפה הגרוש שלה גר, והיא לא יודעת להסביר. אני מתרשם שהיא לא יודעת את שם הרחוב, אז אני מראה לה במפה את הבית שלה, ואומר לה: ‘תראי לי במפה איך את הולכת ברגל לשם’. במקביל, הצוות איתר מיד את המקום וקפץ לשם. דולב סירב לפתוח להם את הדלת, והם נאלצו לפרוץ לדירה ולעצור אותו”.
איך הוא הגיב?
„שמר על זכות השתיקה”.
כשהחשוד המרכזי שומר על שתיקה, החוקרים מנסים לקבל עדויות על מעשיו מחבריו.
רנ”ג קירגיז: „בתרגיל חקירה שביצענו הראינו לאחד החשודים סרטון בו רואים את דולב דוקר, וביקשנו שיזהה לנו אותו. הוא שתק. בשלב מסוים הכנסנו אותו לחדר עם דולב, והוא אמר לו: דע לך שהראו לי סרטונים, ואני ראיתי אותך במצלמות. ואתה חייב לי את החיים שלך (כלומר, לא הלשנתי עליך – ש”מ)”.
ואיך דולב הגיב?
„‘עזוב, עזוב, אני איתם לא מדבר'”.
אחרי שדולב וחמשת חבריו – חלקם, כך התברר, קרובי משפחה – נעצרו, היה צריך לאתר את יתר המעורבים באירוע. החוקרים ניתחו במשך שעות את סרטוני האבטחה שנלקחו מהזירה, בניסיון להבין מי הם ומה היה חלקו של כל אחד מהמעורבים.
פקד אלי רייכמן, סגן מפקד היל”פ: „היו חשודים שעצרנו וזיהינו אותם, אבל זה לא מספיק, כי צריך עדים שיזהו אותם. אז אנחנו מגיעים לבתי הספר שלהם, ואף אחד שם לא רוצה לסייע לנו. לא המנהלים, לא המורים ולא התלמידים. קשר שתיקה. ניהלנו מצוד טכנולוגי ומודיעיני מורכב אחרי החשודים לאורך עשרה ימים, עד שהיה לנו את כל החשודים במעורבות”.
× × ×
בינתיים, בחדר החקירות מתברר שלמרות גילם הצעיר, חלק מהחשודים מתנהגים כמו עבריינים ותיקים. פקד רייכמן: „אלו ילדים בני 14 עד 17, שרואים אדם שוכב, מדמם, גוסס על הרצפה, ואף אחד מהם לא עוזר לו”.
רנ”ג קירגיז: „הם גם לא הביעו חרטה. אף אחד מהם. לא עניין אותם שנלקחו חיים”.
מה קרה אחרי שהחשודים נמלטו מהזירה?
„יש לנו תיעוד של חמישה מהחשודים שהיו מעורבים בתקיפה, שהתכנסו בחדר מדרגות בבניין של בנות גילן. הם דיברו על הקטטה וניסו לתאם גרסאות. לפי העדויות שגבינו מהקטינות, החשודים ישבו שם במשך שלוש שעות, מ-01:30 בלילה עד 4:30 לפנות בוקר, כי לדבריהן הם לא ידעו מה לעשות ולאן ללכת”.
מתוך חקירת המשטרה:
רנ”ג קירגיז: כשהייתם בחדר המדרגות ביחד, על מה הם דיברו?
העדה: „הם היו לחוצים, דיברו על הקטטה וחשבו לאן כדאי ללכת. ואחד מהם אמר ‘שכל אחד ילך הביתה'”.
רנ”ג קירגיז: הבנת שהייתה שם גם דקירה?
העדה: „באותו זמן לא הבנתי שהייתה דקירה, אבל הבנים אמרו משהו בסגנון של ‘מה נעשה אם הוא ימות?’”.
רנ”ג קירגיז מנסה להבין אם החשודים דיברו ביניהם על דולב, ושואל עדה נוספת: בזמן שישבתם בבניין אחרי האירוע והבנים היו לחוצים, הם דיברו על מי דקר אותו?
עדה שנייה: „בהתחלה אני בכלל לא ידעתי שהייתה דקירה, ואני לא בטוחה אם הם ידעו שהייתה דקירה. שמעתי מישהו מהחבורה שזרק שאלה לאוויר, ‘מי עשה את זה?’. ואחד הבנים זרק לו שני שמות, בהם את השם של דולב, בקטע כאילו, שזה מתאים להם לעשות. אבל אני הבנתי שהייתה דקירה רק אחרי זה. באותו הרגע לא ידעתי. אם הייתי יודעת, הייתי רצה מיד הביתה”.
רנ”ג קירגיז: ואותה עדה זיהתה לכם אותו בסרטונים?
העדה השנייה: „כן. היא הצביעה עליו, אף שבדקירה חבש על ראשו את כובע הקפוצ’ון”.
חוקר (מציג לחשוד סרטון): מה הוא (זלקה) עושה בזמן שאתה מרביץ לו? החשוד: „הוא מגן על עצמו בידיים”. חוקר: אז למה המשכת להרביץ לו? הוא שרוע על הרצפה ואפילו לא מרביץ לך, הוא רק מגן על עצמו. החשוד: „מה, אני אלך הביתה באמצע?”
אבל מתוך כל החשודים – שרובם בחרו לשתוק – היו שניים שכן דיברו, ולדברי החוקרת רס”ר קרין שצגלוב, הודו שהם תקפו את זלקה.
מתוך חקירת המשטרה:
רס”ר שצגלוב (מראה לחשוד סרטון): בשניות האלה רואים אותך, ואתה בועט בו (בזלקה). למה? אל תשקר לי ואל תספר לי סיפור שהוא נפל לך על הרגל, כי כל מי שיראה את הסרטון הזה יגיד שבעטת בו.
החשוד: „אני מסביר לך. הרגשתי מותקף, כי רגע לפני כן הותקפתי (זלקה הצליח לקום בשלב מסוים ולהתגונן – ש”מ) והייתי בהלם ממה שקרה שם, בבלבלות, ורציתי למנוע שיתקפו אותי שוב. לא היה לי מושג בשום שלב שהוא דקור ולא ראיתי שום דבר, ואם הייתי יודע מזה, הייתי מנסה לעזור לו”.
רס”ר שצגלוב: אבל ראית אחרי זה שלולית דם ולא ניסית לעזור לו.
החשוד: „ראיתי כמות גדולה של דם, שהייתי בהלם. אני לא רגיל לראות את זה”.
רס”ר שצגלוב: ומה עשית?
החשוד: „הלכתי משם”.
רס”ר שצגלוב: והשארת את ימנו שם? בלי להזעיק עזרה, למרות שראית שיש דם?
החשוד: „כן”.
רס”ר שצגלוב: למה?
החשוד: „לא חשבתי על זה באותו רגע”.
רס”ר שצגלוב: מי דקר את ימנו?
החשוד: „לא יודע”.
רס”ר שצגלוב: למי שם הייתה סכין?
החשוד: „אין לי מושג”.
החשוד האחרון כבר הסגיר את עצמו לחוקרים. „הוא הבין שאנחנו בדרך אליו”, אומר רנ”ג קירגיז. „עדים ניטרליים זיהו אותו בסרטונים, והוצאנו נגדו צווי חיפוש וצווי מעצר. הוא חשוד שתקף נמרצות את המנוח. אמנם כולם תקפו את זלקה באגרופים, בעיטות ועם מכלי ספריי השלג, אבל בסוף האירוע, כשהייתה סיטואציה שבה זלקה כבר שוכב על הברכיים, כולם ברחו ממנו, כבר לא תקפו, הוא מלא בשלוליות של דם, והחשוד הזה זרק לו על הראש בקבוק ספריי”.
מתוך חקירת המשטרה:
רנ”ג קירגיז: אתה עומד ומסתכל. זלקה כפוף ומדמם ויושב לבד, אז אתה פשוט מרים ספריי שלג וזורק לכיוונו. למה? למה אתה עושה את זה?
החשוד: „יש לך הוכחה שאני זרקתי עליו? אולי זרקתי ליד?”
רנ”ג קירגיז: אתה עונה לי ממש כמו עבריין. אתה עונה לי האם יש לי הוכחה שזה עליו? לא הספיק לך המצב שלו?
החשוד: „לא זרקתי עליו”.
רנ”ג קירגיז: אז על מי זרקת?
החשוד: „סתם, זרקתי”.
רנ”ג קירגיז: אתה שם לב לתשובות שלך?
החשוד: שותק.
רנ”ג קירגיז: אני מציג לך תיעוד של האירוע, בו הותקף ונרצח ימנו ז”ל. תגובתך?
החשוד: „זה מקום שקרה האירוע הנ”ל ואני מזהה את עצמי בתיעוד”.
רנ”ג קירגיז: עכשיו כשראיתי איתך ביחד את התיעוד, ראינו ביחד כי אתה לא בדיוק זורק את הספריי שלג, אלא ממש מתקרב למנוח בזמן שכולכם תוקפים אותו, ולא זורק ספריי לאוויר, אלא ממש דופק בו את הספריי שלך שהחזקת בידך. ואז אתה הולך אחורה, ולאחר זמן קצר שוב חוזר לכיוון המנוח, בזמן שאחרים ממשיכים לתקוף אותו והוא כבר נמצא על הרצפה ומדמם, ורק אז אתה בורח. מה תגובתך?
החשוד: „אין לי מה להגיד”.
רנ”ג קירגיז: מה הוא (זלקה) עושה בזמן שאתה מרביץ לו?
החשוד: „הוא מגן על עצמו בידיים”.
רנ”ג קירגיז: אז למה המשכת להרביץ לו? הוא שרוע על הרצפה ואפילו לא מרביץ לך, הוא רק מגן על עצמו.
החשוד: „מה, אני אלך הביתה באמצע?”
רנ”ג קירגיז: אז מה אתה רוצה? להמשיך להרביץ לו עד שהוא ימות? כי זה מה שקרה לו. אתה ממשיך להרביץ לו בתוך שלולית דם.
החשוד: „בסדר, בסדר”.
× × ×
בינתיים, בעוד חבריו משלימים את התיקים, לסגן ראש צוות החקירה, רס”ב יורי דוברינסקי, היה קרב אחר: כטוען המשטרתי בתיק, הוא הגיע לכל הארכות המעצרים ויצא לקרב ראש בראש מול הפרקליטים שמשפחות החשודים שכרו עבורם. „חלק טענו דרך עורכי דינם שמדובר בטעות בזיהוי, וחלק ניסו להקטין את חלקו של הלקוח שלהם”, מספר דוברינסקי. „אחד הפרקליטים אמר לי: ‘הלקוח שלי שיתף פעולה’. עניתי לו: ‘באופן חלקי. שיתוף פעולה זה למסור לחוקרים על כל ההתנהלות. הוא דיבר רק עד הרגע שתקף את המנוח ומשם שתק”.
רנ”ג קירגיז: „בתרגיל חקירה שביצענו הראינו לאחד החשודים סרטון שבו רואים את דולב (שם בדוי) דוקר, וביקשנו שיזהה לנו אותו. הוא שתק. בשלב מסוים הכנסנו אותו לחדר עם דולב, והוא אמר לו: דע לך שהראו לי סרטונים, ואני ראיתי אותך במצלמות. ואתה חייב לי את החיים שלך (כלומר, לא הלשנתי עליך)”
חלק מהסנגורים ניסו להציג את הסרטון החלקי שרץ ברשת כהוכחה לכך שהלקוח שלהם לא היה מעורב, „אבל אני החזקתי קובץ מלא, תיעוד מעשרות מצלמות אבטחה וממצלמות גוף של שוטרים, שערכנו לקובץ אחד באיכות גבוהה. חומר חסוי. כל פעם שסנגור חשב שיש בידו ראיה מזכה, הפרכתי אותה ברגע שהראיתי לשופט את מעורבות הלקוח שלו בסרטון”.
כשצוות החוקרים העריך שהתיק מגובש מספיק, הפרקליטות נכנסה לתמונה. כאן התגלעו חילוקי דעות. הפרקליטות החליטה להגיש רק כתב אישום אחד בגין רצח באדישות, כנגד דולב. בצוות חשבו אחרת. רפ”ק גולדברג: „לפי חומר הראיות שבידנו, חשבנו שצריך להיות כתב אישום נגד דולב בעבירה של רצח בנסיבות מחמירות, ונגד שלושה נוספים בעבירה של רצח בצוותא. אבל בסוף הפרקליטות היא זאת שמחליטה”.
מהפרקליטות נמסר כי „ההחלטות בתיק התקבלו על בסיס חומר הראיות הקיים בלבד, שאספה המשטרה בחקירה. חלק מהפרסומים והטענות המופצים בתקשורת אינם מופיעים כלל בחומר החקירה וחלקם חסרי בסיס. כך למשל, לא נמצאה כל ראיה לתכנון מוקדם או להתארגנות משותפת לביצוע רצח, ולכן יוחסה לנאשם המרכזי עבירת רצח בסיסית, שדינה עד מאסר עולם. „יתר המעורבים הועמדו לדין בגין עבירת האלימות החמורה ביותר בספר החוקים, חבלה בכוונה מחמירה, שעונשה עד 20 שנות מאסר. זאת, לצד בקשות למעצר עד תום ההליכים של כלל הנאשמים, ובכללם שלושה ששוחררו במהלך החקירה”.
מפקד מחוז מרכז, ניצב אמיר כהן, דוחה את הביקורת שהוטחה במשטרה על התנהלותה באירוע. „כשאני קיבלתי ביום רביעי בבוקר דיווח מבצעי כרגיל, ועודכנתי שמצבו של הפצוע הקשה החמיר, נתתי ישר הוראה להתייחס לזה כאל ניסיון רצח. העיקרון אצלי שכשמדובר באירוע חמור שיש בו מאפיינים של פגיעה חמורה, אני מגדיר את זה מיד כניסיון רצח. ביום חמישי בבוקר עשינו הערכת מצב, וגם שם הסממ”ז (סגן מפקד המחוז – ש”מ) הנחה שהתיק יעבור לטיפול היל”פ.
„בערב נודע לנו שזלקה נפטר וזה הפך לתיק רצח. היל”פ עשו פה עבודה יפהפייה. עצרו בתוך פחות משבועיים את הדוקר ואת כל מי שנטל חלק באירוע. והכל בעבודת מודיעין, חקירות, סיגינט ואמצעים טכנולוגיים ומתקדמים אחרים”.
למרות שקיבלו את הזירה באיחור של 30 שעות.
„אני רוצה להגיד לך את האמת ולא מה שסיפרו: תחנת פתח-תקווה טיפלה באירוע בצורה טובה והגיבה מהר ונתנה מענה ראשוני. יל”פ עשתה עבודת פיצוח מדהימה. גם הפרקליטות הייתה מעורבות פה, והגישה כתב אישום נגד כל מי שהיה נוכח או סייע לקטטה”.
בדיעבד רק הדוקר נאשם ברצח, באדישות ולא בנסיבות מחמירות, וכל היתר בתקיפה חמורה.
„מבחינתנו כמשטרה עשינו עבודה ממש טובה ויעילה. היו בדרך הרבה גורמים עוינים, שניסו לעשות פרובוקציות על חשבון המשפחה הטובה הזאת של זלקה, ולגרום להם לצאת במחאה. ניסו לקחת את האירוע הזה למקום של הפרות סדר ואלימות, מכל מיני אינטרסים, גם בגלל הבחירות המתקרבות, ולנגן על השד העדתי. לשמחתי, הצלחתי לרסן את הניסיון לייצר פה אירועי אלימות וסדר ציבורי. המפכ”ל ואני ביקרנו בבית המשפחה מהרגע הראשון, דיברנו איתם בגובה העיניים, והמפכ”ל הבטיח להם שלא נשקוט עד שנעצור את כל המעורבים ונביא אותם לדין”.
בסופו של דבר, מלבד דולב שכאמור הואשם ברצח באדישות, 15 המעורבים הנוספים הואשמו בכתב אישום נפרד, בחבלה בכוונה מחמירה בצוותא, וכנגד חלקם יש אישומים נוספים: איומים, תקיפה בנסיבות מחמירות ושיבוש.
רפ”ק גולדברג, איך מסכמים תיק כזה?
„בגלל הציבוריות של האירוע, חומרת הלינץ’, הרגישות והגיל הצעיר של המעורבים – אנחנו מקווים שגם בית המשפט ייתן לכך ביטוי בגזר הדין. שלא רק יבטא את חומרת המעשה, ולא רק את ההרתעה – אלא גם יביא צדק ונחמה למשפחתו של בנימין זלקה ז”ל”.
תגובות
רפ”ק גולדברג: „לפי חומר הראיות שבידינו, חשבנו שצריך להיות כתב אישום נגד דולב בעבירה של רצח בנסיבות מחמירות, ונגד שלושה נוספים בעבירה של רצח בצוותא. אבל בסוף הפרקליטות היא זאת שמחליטה”. מהפרקליטות נמסר כי „ההחלטות בתיק התקבלו על בסיס חומר הראיות הקיים בלבד”
• עו”ד אבי כהן, פרקליטו של דולב (שם בדוי), הנאשם ברצח באדישות: „מרשי, הקטין, מואשם בביצוע עבירה של רצח באדישות. דהיינו, התביעה עצמה טוענת שלא הייתה כל כוונה לגרום למותו של המנוח. לטענתנו, מדובר בדקירה בודדת במפשעה אשר לא גרמה למוות – דא עקא שהיא עצמה טוענת בכתב האישום המקביל, כי הנאשם עזב את המקום מיד לאחר הדקירה, כאשר המנוח היה פצוע, ואז אחרים הם אלה שתקפו אותו באלימות קשה ביותר בכל גופו, שאלמלא כן, המנוח היה נותר בחיים. דהיינו, ספק רב אם קיים קשר סיבתי בין הדקירה לבין מותו של המנוח – לא קשר עובדתי ובטח לא קשר סיבתי-משפטי. בכוונתי לבחון ביסודיות את חוות הדעת הפתולוגית של המדינה, ולהתייעץ עם מומחה מטעמי. כל הנאשמים שמרו על זכות השתיקה בחקירותיהם, בעצת סנגוריהם. יודגש כי על פי מספר עדויות נמצאו כתמי דם על נאשמים אחרים ולא על מרשי. בעניין הסרטונים, הייתה אנדרלמוסיה ותגרה רבת משתתפים, וכמובן שנצפה בהם ביסודיות, כיוון שנראה שזו הראיה המרכזית עליה מתבססת הפרקליטות בכתב האישום”.
• עו”ד שי מודל, פרקליטו של אחד הקטינים הנאשם בחבלה בכוונה מחמירה בצוותא ובאישומים נוספים: „טרם קיבלנו את כל חומר הראיות בתיק, ולאחר שנקבל נגיב בבית המשפט”.
• עורכי הדין משה יוחאי ועמיחי ימין, המייצגים שניים מהקטינים הנאשמים בחבלה בכוונה מחמירה בצוותא ובאישומים נוספים: „כבר בשלב הראשון של החקירה המשטרתית, טענו נציגי המשטרה בפני בית המשפט כי הנאשמים שאנו מייצגים לא תיכננו, לא צפו ובוודאי שלא היו אדישים למותו של המנוח. מסקנת הפרקליטות מניתוח הראיות בתיק הובילה אותם למסקנה ברורה לפיה אין שום קשר ישיר בין הנאשמים לדקירתו של המנוח ז”ל. נבהיר, כי אף לא אחד מכלל הנאשמים ידע כי הדוקר אוחז בסכין ומתכוון לדקור את המנוח. ליבנו עם המשפחה”.
• עו”ד אייל אוחיון, המייצג כמה מהקטינים הנאשמים בחבלה בכוונה מחמירה בצוותא ובאישומים נוספים: „כתב אישום הוא תחילתו של אירוע ולא סופו, וטוב נעשה כולנו באם נתאזר בסבלנות וניתן למערכת המשפט לעשות את עבודתה נאמנה. הפער בין האירוע המשפטי לבין האירוע הציבורי הוא עצום וגם מובן. בסופו של יום הזירה היא משפטית”.
• עו”ד מידד אילתי, המייצג את שני הקטינים הנאשמים בחבלה בכוונה מחמירה בצוותא ובנוסף גם בשיבוש ראיות: „ראשית, יש להצטער על התוצאה הטרגית והקשה של האירוע. בהתאם לחומר הראיות, נדרשת אבחנה ברורה בין חלקם של המעורבים השונים, וזאת בניגוד לאופן שבו הדברים הוצגו בכתב האישום. חומר הראיות אינו מלמד כי אירוע הדקירה תוכנן מראש על ידי כלל המעורבים, ובהתאמה קיים שוני מהותי ברמת המעורבות ובחלק היחסי של כל אחד מהקטינים באירוע. חרף זאת, יוחסו למרבית המעורבים עבירות מן המדרג החמור ביותר, אף כאשר ביחס לחלקם אין טענה כי נטלו חלק ישיר בתקיפת הקורבן”.
• עו”ד אלון קריטי, המייצג קטין הנאשם בחבלה מחמירה בצוותא ובאישומים נוספים: „אנו נמסור את תגובתנו בבית המשפט ולא על גבי העיתון”.
