בקורס על נשים בזנות, פגשתי את צ’ילה. צ’ילה עזרא היא שורדת זנות וסחר בנשים בולטת בישראל, ככה AI מגדיר אותה. אבל אני פגשתי בעיקר אדם רהוט עם סיפור כמעט הוליוודי על אזרחית הונגרית שנחטפת מביתה ונהפכת להיות מדפסת כסף של מישהו אחר. אני יושב בקצה הכיתה ומקשיב לסיפור שלה, כשבשלב מסוים אני בעיקר מרגיש בושה עמוקה שזו ישראל שהיא פגשה. עבור האישה הזאת, ישראל במשך שנים הייתה הגיהינום. יום יום היא חוותה את הדברים הקשים ביותר שניתן לדמיין, ואף אחד לא הושיט יד. מחשבה נוספת שלי לא הייתה על צ’ילה, אלא על ה”לקוחות” שלה — לא היו אנשי שוליים או גנגסטרים מהסרטים אלא אנשים מכל המעמדות. אבות שבאו עם ילדיהם. עורכי דין. אנשי עסקים. מורים. מה זה אומר עלינו כחברה?
העיסוק בנשים בזנות לרוב נוטה להתרכז בנשים עצמן, בסיפורן. בשאלת הבחירה שקיימת או לא קיימת ובטיפול שהן צריכות לקבל. כל אלה חשובים. אבל חשוב אף יותר מכך — העיסוק בזנאות. שם, לצערי, לא נמצא רק סיפורי קצה. כילד וכצעיר וכעובד רחוב ועובד סוציאלי פגשתי שוב ושוב את הנרמול המוחלט של הזנאות. במציאות שבה אנשים רואים ברכישת גופה של אישה בילוי לגיטימי.
לפני כמה שנים הייתי קצין מבחן צעיר שהתקבל לעבודת חלומותיו בבית המשפט הקהילתי. את סוף הסיפור אתם כבר יודעים, אבל אז הייתי על גג העולם והלכתי עם הילה, המנהלת שלי, לשני כנסים. הראשון היה בדרום, עם תחילת יישום חוק הזנאים. באותו הכנס, סיפרו שהשיח שעורר החוק גרם לצעירים רבים לשאול את עצמם את השאלה הקריטית — מהי בעצם מיניות טובה? סביב השיח הזה עלתה טראומה. פתאום צעיר בן 20 עם התנהגות פרועה והתמכרות לסמים משתף שכשהיה בתחילת חטיבת הביניים הזמין יחד עם חבריו זונה. החוויה המינית הראשונה שלו הייתה בחדר יחד עם חבריו ומולם אישה שהייתה יכולה להיות אמו. כשזה המסגור, איך אפשר שלא לראות בזה טראומה?
הכנס השני עסק במחקר המלווה של בית המשפט הקהילתי, הפרויקט הלאומי להפחתת הרציבידיזם (פשיעה סדרתית). החוקרות ניסו לבדוק אילו התערבויות מסייעות באופן המשמעותי ביותר לעוברי חוק לצאת ממעגל הפשיעה. למרבה ההפתעה, בראש הרשימה עמד טיפול בטראומה. כן, דווקא טיפול בטראומה. בית המשפט הקהילתי, למי שתהה, הוא גם פרויקט השיקום המוצלח בהיסטוריה הישראלית, קודם כל במונחים כלכליים — כי לרדוף שוב ושוב אחרי עבריין ולכלוא אותו עולה הון. אם הוא משתקם לא רק שההון הזה נחסך, אלא שאותו אדם משתלב בקהילה.
אנחנו חיים בתקופה אלימה. לא רק בתעשיית המין אלא ברחובות. סיפורים נוראיים על רציחות בכל פינה. חולשת המשטרה וסוגיות אחרות קשורות לזה, אבל הסוגיה הלא מדוברת היא הטראומה הגברית. שנים של גבריות רעילה, מיעוט בואכה היעדר שיח על מיניות בריאה ותרבות פופ שמנרמלת אלימות מינית, מיסדה אצל רבים מדי נרמול של אלימות. האלימות יכולה להיות השימוש בסכין כדרך לסיים ויכוח, או מחשבה ש-200 שקל קונים להם זכות על גופו של אדם אחר.
והדיון הזה, כך מלמד אותנו המחקר המלווה של בית המשפט הקהילתי, הוא לא רק מוסרי. טראומה לא מטופלת, בוודאי בהיקפים נרחבים, פוגעת ביכולת התפקוד ופוגשת אותנו באינספור דרכים בלתי צפויות. גם באלימות. כשהטיפול באלימות עוסק רק בתסמינים הוא יקר ולא יעיל. השאלה היא לא מה התסמין — אלא מה המקור.
בחזרה לצ’ילה. יש, לצערנו, עוד רבות כמוה. לאו דווקא הונגריות. לאו דווקא עם סיפור חיים הוליוודי כשלה. נשים שנמצאות בחצר האחורית של החברה הישראלית, שנתונות שוב ושוב לאלימות נוראית שכולנו מאפשרים, במחדל ובמעשה.
הפתרון הוא לא להתמקד בהן או להפוך אותן לבעיה, אלא להתמקד בנו. בחינוך. בשיקום של זנאים. בהצבת גבול מוסרי וחוקי נגד הרעיון המעוות של שימוש בגופו של אדם אחר כמו חפץ. לא רק כדי להיות חברה טובה יותר, אלא כי חברה אלימה היא חברה לא יעילה. חברה שדורשת משאבי עתק רק כדי להחזיק אותה שלמה איכשהו. יש נקודה שגם את זה אי־אפשר לעשות — ואנחנו מאוד קרובים לשם. נדרשת תוכנית התערבות לאומית.
דורון שבתאי, עו”ס, תושב שדרות
