כמובן שהפוליטיקאי הטוב ביותר של ישראל בכל ימיה, נשיא בית המשפט העליון בדימוס, אהרן ברק, לא שכח את הלקח שלימד הפילוסוף האיטלקי מקיאוולי: לעולם לא לפספס משבר טוב.
העניין הכה ייחודי עם הפוליטיקאי המחונן ברק, היא שמדובר באדם בעל חיבה עזה לעסוק בנושאים השנויים ביותר במחלוקת, לדחוף אצבעות לעיניים ולחתוך בבשר החיי, לקבוע הכרעות גרנדיוזיות, יש מאין, פעמים רבות בתמיכה בעמדות מיעוט מובהקות בציבור הישראלי, וכפייתן בכוח הדין.
אך בניגוד לפוליטיקאים אחרים, ברק לא רואה את עצמו או את עמיתיו לכס כנושא לביקורת או שיח ציבורי, הרי הם הסמכות האחרונה, והוא הסמכות האחרונה של הסמכות האחרונה, מי אנחנו שנבקר אותו?
למטרה זו, בנה ברק פרסונה כפולה, מדובר באדם שכאשר הוא חפץ בכך, הוא סבאלה קשיש ומבולבל בלי שום קשר להחלטות שלטוניות או התנהלות מנגנוני האכיפה, ורגע אחר כך קובעי דיני נפשות במערכות האכיפה והמשפט, כאשר הוא מקדם (על פי הודאתו שלו) מגעים לעסקת טיעון עם ראש הממשלה (שרק במקרה חייבת לסיר אותו מהשלטון), ועל פי דיווחים אחרים מסרב לפרסם קריאות לפשרות בזמן שהמדינה בוערת כי ‘עדיף ליפול על החרב’ מאשר לקבל הגבלות על כוחו העליון של בג”ץ או מינוי בטעות של מי שתיאר ברק כמי שאינו ‘חלק מהמשפחה’.
אבל עכשיו, בעין סערת ההתפרעות בבית סולברג, מצא ברק פתרון פשוט ואלגנטי, הוא פשוט קבע שמחאות נגד שופטים הן לא חוקיות מיסודן, בראיון שנתן על רקע המחאה האלימה של חרדים קיצוניים בבית השופט סולברג הסביר ברק: „מחאה רגילה היא בהחלט חוקית, ולכל אדם יש זכות להפגין. אבל פה זאת לא מחאה רגילה. זאת מחאה שהיא עבירה פלילית. היא מכוונת לביתו של שופט בישראל, ולא סתם לביתו, אלא לפסיקתו – היא נועדה להשפיע על הפסיקה שלו”.
המממ, מוזר, הרי האם אי אפשר לומר את אותו דבר לגבי מחאות קפלן אותן דחף וחימם ברק מאחורי ומלפני הקלעים? האם כאשר עשרות פעילים אלימים תקפו וחסמו את דרכם של שרים, שרות, וחברי כנסת, שיבשו את חיי משפחותיהם, טלטלו מכוניות, הציתו פחים, חסמו כבישים, שיבשו את וועדות הכנסת, שיגרו פצצות תאורה אל בתים וגררו את ישראל לאנרכיה, האם פעולות אלה לא כוונו כלפי הצבעותיהם כמחוקקים? האם פעולות אלימות אלה לא נועדו להשפיע על הכרעתם כפרלמנטרים ולהלך איימים?
אבל כמובן שברק כמו ברקת, כמו בפסיקה כך גם בחיים, לא עוצר בקטן, לא מספיק לו להכריע כי קיימים מעמדות ותפקידים שמוגנים מביקורת מחאתית, אחרי ששתק במשך שנים של חסימות כבישים ואנשים, ברק מתייחס לחסימות שעבר , וכמובן שבשונה מחוסמי השרים יפי התואר והבלורית אשר בקשר אליהם, קולו נדם, הוא בהחלט מצא את המילים לתאר את חוסמיו שלו, וכמובן שההשוואה המתבקשת למי שהעז לחסום את ראש המעמד השולט הוא אחד ולא אחר: היטלר.
ברק התייחס גם לחסימתו הקצרה והסוערת על ידי מרדכי דוד, וברק, שקשה לומר שאיננו יודע לבחור מילים, בחר לתאר את המקרה כך: „כל צרה מתרגלים, כמו שאמי הייתה אומרת: ‘אם עברנו את היטלר, נעבור גם את זה'”.
וכמובן, ברק עיוור לחלוטין לכל מה שלא נוגע אליו, אחרי שנים בהם מיליונים נחסמו בכבישים, סבלו ימי שיבושים ודגלים שחורים, תיאר ברק את בעיית הבריונות בהפגנות כך: „זה לא מתחיל עם החרדים וזה לא נגמר עם החרדים. זה מתחיל באיש שחסם לי את הנסיעה ברכב, וממשיך באלה שבאולם בית המשפט מתפרעים”.
כל מי שקורא את דבריו של ברק עם גרם של חשיבה ביקורתית מבין מיד כיצד הגענו להיכן שהגענו, האדם שפירשן את החוק בישראל במשך עשורים משורת תפקידים והיה לאבי חוקת ה’יש מאין’ של ישראל באמת ובתמים מאמין כי הוא ואנשיו הם חבריי מעמד אחר, הציבור הנאור כפי שתיאר בעבר.
הרי מוחים נגד מה שרע, מה שמכוער, מה שלא נכון וטוב, וברק ואנשיו, בין אם בכס השיפוט, בפרקליטות, או בהתפרעויות ברחובות, הם הטוב בהתגשמותו, אז למה בכלל צריך שיהיה חופש מחאה נגדם?
בפילוסופיית האדם הנאור המגלומנית של ברק, מחאה הוא נשקם של הנאורים כנגד החשוכים, לא להפך, כמו שהסמכות לחוקק חוק או לכונן חוקה, היא סמכותם של הנאורים להגבלת החשוכים, ומעבר לזה, מה זה משנה אם גם הנאורים היו אלימים, אם הם חסמו כבישים או פרעו באנשים? הם עשו את זה למען מה שנכון וטוב, ובסוף זה מה שחשוב.
