בשעה טובה ומוצלחת סיימנו השבוע 72 שנות לימוד. כן, 72. שישה ילדים, שלוש ושלושה, תעשו אתם את החשבון. אכן, הייתה חפיפה מסוימת בשנים, ובכל זאת מדובר ברצף נטול רחמים של 72 רשימות ספרים, וכמות סנדוויצ’ים בלתי ניתנת להכלה; 24 אספות הורים לכל ילדה וילד, וגם הפעלות הורים אינטנסיביות – מלמצוא בבית חפץ שמתחיל באות ד’, ועד השתתפות בערב התחזקות לקראת ימים נוראים שיבואו עלינו לטובה.

והיו בחינות, והיו הצלחות והיו משברים. היו חברים טובים וחברים רעים, ומחנכים שנזכור כל החיים ומחנכים שכל החיים ננסה לשכוח. והייתה ציפייה לשובן של מורות מעולות מחופשת לידה ולשובם בשלום של מורים נפלאים מהמילואים. והיו גם שיעורי בית. המון־המון שיעורי בית, כשהילדים נקרעים בין תפיסת אבא, שעיקרה „אני את שיעורי הבית שלי כבר עשיתי, למה אני צריך לעשות את שלכם?”, ובין מורשת אמא שעניינה: „את שיעורי הבית שלי לא עשיתי, אז שאני אעשה את שלכם?”

וכך, כמעט בלי שנרגיש צלחו ששת ילדינו, כל אחד בדרכו, את תריסר השנים המפרידות בין בועת ארגז החול נטולת הדאגות ובין מבחני הבגרות בדרך לחיים ולַמדים. ואילו מבחני בגרות הם עברו בדרך, שיהיו בריאים. קחו לדוגמה את ילידי 2008, אלה שסיימו זה עתה 12 שנות לימוד טבות ותקילות. המחזור הזה נפרד מחבריו ליסודי כבר בפורים בכיתה ו’, עם בוא הקורונה לאוויר העולם, ואת החברים לחטיבת הביניים הכיר דרך הזום באדיבות הסגר השני. הם חגגו – אם חגגו – בת מצווה ובר מצווה תחת מגבלות. את הראיונות לבית הספר התיכון עשו ילדי 08′ במרחק שני מטרים זה מזה, וסיימו אותו צפופים במרחב מוגן, בנספח החד־יומי של מלחמת שאגת הארי.

הכי מעניין

הילדים האלה גדלו לתוך עולם שהשיבוש בו הוא השגרה. האדם קובע אירוע ביומן, וא־לוקים צוחק ואומר לו: „עוד נראה”. הילד מושך בכתפיו באדישות, מפנה את היומן השמיימה, „הכול טוב, קבענו טנטטיבית”. הכתרה טנטטיבית, מסיבת סיום טנטטיבית, שבת הורים טנטטיבית, שברוך השם קמה והייתה.

חינוכי זה הכי אחי

את המסע הזה התחלנו באלף הקודם, עם שלום כיתה א’ ראשון. ארבעה ימים לפני שבכורתנו נכנסה בשערי מערכת החינוך – ושנים רבות לפני שהפכה בעצמה לחלק מצוות ההוראה בה – קבענו את ביתנו ביישוב עם אולפנה צמודת גדר. בנים עוד לא היו לנו אז, אבל היה ברור שיבוא היום והנ”ל יידרשו לבחור מוסד חינוכי הולם מתוך המגוון האינסופי המצוי ברחבי הארץ, אז שלפחות הבנות יישארו קרוב אלינו. היינו אז זוג הורים צעירים שמבקשים להקל עליהן ולאפשר רצף חברתי לכל אורך שנות הלימודים – בלי מעברי דירות, בלי ניתוק מחברים.

מאז נהנינו ממערכת החינוך של עפרה ומהחטיבה לבנים בבית־אל, ולקראת לימודי התיכון פתחנו שערים למגוון אפשרויות. חנוך לנער על פי דרכו, והם הרי שונים כל כך. ואכן, רשימת מוסדות החינוך התיכוניים של ילדינו המגוונים מסתכמת בשלוש בנות באולפנת עפרה ושלושה בנים בישיבה התיכונית נווה־שמואל שבאפרת. כי עם הצלחה לא מתווכחים, וגם לא עם אחים גדולים.

וכך מצאנו את עצמנו שוב ושוב בבית שני שהוא גם קצת בית קבע שלהם, ובלי ששמנו לב, מוסדות החינוך שרשמנו אליהם את הילדים הפכו למוסדות החינוך שלנו. אלה שעיצבו אותנו, ההורים. את הבית שלנו. את הנשמה.

אנו מבריזים בזאת

כבר שבוע ששירי השבת שעברה מתנגנים לי בראש. בהתרגשות, בדמעות. „שורו, הביטו וראו” שזכה לתחייה מחודשת ומרגשת. „י־ה אכסוף” האלמותי, ובעיקר „שערי שמיים פתח ואוצרך הטוב לנו תפתח”, שמלווה אותי יום אחרי יום בעוצמת שירת הנוער של שבת ישיבה אחרונה עם ההורים. את האוצרות שלנו הפקדנו, לא פעם בחשש, אצל מגוון אנשי חינוך. ראינו אותם נלהבים ועייפים, מסורים וזועפים. ראינו אותם חיים. 12 שנות לכל ילד, בתוכן שש שנים של רכבת הרים לאומית, של דאגות פרטיות, של שכול ואתגרים אישיים. והם היו שם, המורים והמנהלים. בהתמדה, במסירות, בסבלנות. בכל המוסדות, בכל השיעורים.

הם למדו ללמד באמצעים אלקטרוניים. הם עברו מעידן הכבוד למורים לעידן הפרעות הקשב, בעיות המשמעת וחוצפת הוואטסאפ של הילדים וההורים. הם נדרשו לשרת את האומה ולתפקד כשהצוות חסר וחסר גם הבית. ובכל זאת הם היו שם, כל השנים. מייצרים יש מאין מסגרת חינוכית. דוחפים קדימה להישגים ולא מוותרים על הרוח והתוכן והיחס האישי. שלא תטעו, אני בכלל מההורים שאוהבים את החופש הגדול, ומנצלים כל הזדמנות להבריז עם הילדים מבית הספר לטובת יום כנרת או סיור פריחה ומורשת במגידו או בציפורי. כי למי יש כוח לציונים ולאספות הורים ולהערות מבאסות מהמורים. ואיך קמים בכל פעם מחדש לסיזיפיות הזאת של הישגים שעוברים דרך שיעורי בית משמימים ומבחנים, וכל זאת בגיל הכי לא מותאם סיטואציה, כשהנשמה מבקשת להמריא בשדות הפתוחים. אבל איכשהו בדיוק שם, במסדרונות של המסגרת שפרצנו בנימוס מדי פעם, התמלאנו וגדלנו. הילדים וההורים.

ואולי זו בכלל פרדה מהפוזיציה הזאת, של נותני החסות לילדים צעירים. הרי יש לנו ניסיון בהורות של בוגרים. הרי היינו ביותר מטקס אחד או שניים של סיום שלב בצבא ושל סיום לימודים גבוהים. אנחנו כבר יודעים שמעכשיו זה אחרת. מעכשיו, בכל הטקסים שיבואו אנחנו לא ממש נושאי האחריות. מעכשיו אנחנו קצת אורחים. וכך, לעת סיום, גילינו שהלב קצת נסדק, וקשה עלינו הפרדה ממוסדות שגידלו אותנו דרך הילדים. ומתוך גודש של הכרת הטוב, אנחנו נאלצים להיפרד ממערכת החינוך שלנו. וכמה מדהים לגלות שאנחנו, חובבי ההברזות, לא ממהרים ללכת, ולא ממש בא לנו להיפרד. בכל זאת, 72 שנים.