כשאני נתקל בפוסט אלים ובוטה שמצייץ אחד מארגוני הרבנים הלוחמניים של המגזר, עולה בדעתי פסקה אחת של הרב קוק. עכשיו תראו, אני כותב טורים מזה שנים רבות. ידוע לי היטב הטריק הספרותי שבו אתה כותב „נזכרתי בפסקה של הרב קוק” כשהאמת היא שהדבר היחיד שנזכרת בו זה שיש לך דדליין מתקרב ומתחשק לך לקשור למשהו את הפִּסקה של הרב קוק. אבל ספציפית במקרה הזה אני מתחייב בהן צדקי שפעמים רבות מאוד כשאני נתקל במי מבריוני הרשת שמטביעים חותם על פיד־ימין, עולות בדעתי מילותיו של הרב קוק, ובצירוף מקרים נדיר הן מתייחסות לפרשת חוקת.

„סוד חטא הכאת הסלע”, כותב שם הרב קוק, הוא „הנטייה אשר נולדה בנשמה היותר מאירה ושוקקה להשלים את הכל, להוציא את ההשלמה אל הפועל בכח של התגברות”. הם באמת חושקים בטוב, מי שמכים בסלע. חשוב להם במידה כמעט בלתי נסבלת לתקן את העולם. זו פשוט המציאות, שפעם אחר פעם לא נענית לדיבורים. אני מציע לכם לקרוא את הריאיון של הרב יהושע שפירא ב”רליגיה”, שבו הוא מספר שתמיד חשב שהשליחות שלו תהיה להבעיר אש של אהבה בלבבות עם ישראל; אבל עם הזמן הבין בצער שאהבה ואמונה כרוכה בהכרח בהרבה מאוד מאבקי כוחות. ממש כמו בהורות.

ובשלב ראשון, נראה שזה עובד. המים יוצאים מהסלע, הילד מכין שיעורי בית והולך למיטה בשמונה. אבל משהו נוסף קרה שם, ברגע שהרמנו את הקול: „בזה מתערבת קצת העצמיות הפרטית, שאי אפשר להיות כל נוצר נקי ממנה לגמרי”. הכוונה הייתה אומנם טובה, ברובה, אבל היה בה גם משהו מן האגו שלנו. מן התשוקה האנושית לנצח, להראות לו מה זה, לא להתקפל. מובן שזה לא העיקר. העיקר הוא כמובן טובת העם. אך עמוק בלב חבויה גם נטייה קטנה כזו. „והנטיה הקטנה הזאת, מוכרחת היא לשלוח פֹּארות”. ובלי ששמנו לב, משהו בשיח שלנו נעכר.

הכי מעניין

„במקום דיבור נולדת הכאה, לשם התעלות הרוחניות וטובת הכלל”. אנחנו עוברים לשיח של מאבקי כוח, שנעשים כולם לשם שמיים. לפחות בשלב ראשון. אבל זו מורכבות שקשה להחזיק לאורך זמן. שיח כוחני גלוי שניזון מאהבה מסותרה. ובנקודה הזו של הפסקה מגיעות המילים שחולפות בי שוב ושוב בראש, כמו קללה: „והמכים הולכים ופוחתים בערכם. בכל ירידה, הפרטיות מתגברת והכלליות מתחלשת, עד שבאה היא לידי הירידה היותר איומה, שאין בה כי אם רעת לב, חפץ התגברות לבד, הכאה אילמת זועמת בלא שום תכונת דיבור”.

בלי שום קשר יצא שהמתבגרת מסיימת השבוע 12 שנים במערכת החינוך. איני יודע אם אספיק להגיע מהמילואים לטקס הסיום, אבל לו ביקשו שאומר לה בו מילות סיכום הייתי מספר על מבחן סיום הלימודים בבית הספר לקוסמים של גד, גיבור הספר „הקוסם מארץ ים”, שבו המציאה אורסולה לה־גווין את הז’אנר שהוליד בהמשך את הארי פוטר.

בדומה להארי, גד נשלח בגיל צעיר לשנות לימוד ארוכות בבית הספר. שנים שבהן הוא לומד אצל אמני הכישוף את אמנות הלחשים ושינויי הצורה ושאר סוגי ההשבעות. אך כשהוא מבקש לצאת את שער הטירה, בפתח המוביל החוצה, עומד שם איש זקן, השוער, והוא אומר לגד: „אתה זכאי לחופש שלך על ידי כך שתאמר את שמי”.

גד נוכח כי אין בכל מלאכת הכשפים שלמד כשף שיוכל לאלץ את השוער לגלות לו את סודו. הוא יושב חסר אונים מול השער, יום ועוד לילה ויום. עד שלבסוף הוא ניגש אליו מובס. „אדוני המורה”, אמר גד, „אינני יכול לגזול ממך את שמך. אינני חזק די הצורך. לכן אני מוכן להישאר פה ככל שתרצה – אלא אם כן במקרה תענה לשאלה שברצוני לשאול”. „שאל אותה”, אמר השוער. „מה שמך?”. השוער חייך, אמר את שמו, וגד חזר על השם ויצא בפעם האחרונה את שער בית הספר.

יש גבול למה שאפשר להשיג עם כישורים ויכולות. גם המקל החזק ביותר ייתקל בסלע שלא ייענה למכותיו. מי שמבקש לבוא בשעריו של העולם, להיכנס לארץ המובטחת, צריך ללמוד את סודה של הרכנת הראש. את אמנות הראייה של מישהו אחר. רק אדם כזה ימצא בכל מקום אשר יפנה מקור מים חיים.