ביוני 1944 הכריזה איסלנד על עצמאות מדנמרק, ולראשונה בהיסטוריה שלה כוננה רפובליקה עצמאית לחלוטין (באותם הימים התעסק העולם בפלישה לנורמנדי, מניח שאיסלנד קיבלה איזה כותרת קטנה בסוף העיתון).

ב-1901 חתמה בריטניה הגדולה על הסכם דיג לחופי האי האיסלנדי למשך 50 שנה (עם ממשלת דנמרק, ב-1918 קיבלה איסלנד עצמאות חלקית וכאמור ב-1944 עצמאות מלאה) שקבע גבול כלכלי ימי של 3 מייל בלבד (כ-6 ק”מ).

כ-90 אחוזים מכלכלת איסלנד היו תלויים בייצוא דגים ופירות ים, ומזה מאות שנים נהנו הבריטים מהדגה העשירה של צפון האוקיינוס האטלנטי.

רבים מדגי הפיש אנד צ’יפס ושאר מנות המטבח המקומי הבריטי הגיעו מאזור האי הצפוני, אבל כעת משהיו חופשיים, החליטו האיסלנדים נחושים להפר אותו.

במלאות 50 שנות ההסכם, הכריזה ממשלת איסלנד באופן חד צדדי על הרחבת הגבול הימי שלה מ-3 ל-4 מייל. הבריטים זעמו והכריזו סנקציות קשות על הסחורה האיסלנדית, אבל הם לא מצמצו. ביודעם את הכח הגאופוליטי האדיר שלהם כחברת נאט”ו בתחילת המלחמה הקרה, פנו האיסלנדים לברה”מ והציעו להם את הסחורה.

החבר’ה הסובייטים כמובן קפצו על הסירה בחפץ לב והחלו לקנות את הסחורה הימית בתקווה שתביא להם דריסת רגל אסטרטגית בצפון האוקיינוס האטלנטי, אבל ארה”ב הבינה את המשבר מהר מאוד ונכנסה לשוק הדגים האיסלנדיים, למרות שלא היה לה צורך תזונתי בו.

האיסלנדים הבינו את הקלף שיש להם ביד, ובשנת 1958 הכריזו על הרחבת אזור הדיג פי 3 מ-4 מייל ל-12. הבריטים זעמו, אבל הפעם הם לא היו לבד.

מדינות נאט”ו הבינו שהמשחק שמתחיל כאן מסוכן מאוד, אבל בעוד הם הסתפקו בגינויים בלבד, שיגרו הבריטים לאזור האי לא פחות מ-20 ספינות (חלקן ספינות מלחמה), בעוד לאיסלנדים היו 7 ספינות קטנות, חלקן ספינות סוחר שהוסבו לספינות מלחמה באמצעות התקנת נשקים קלים עליהן.

הפגנות פרצו מול בית השגריר ברייקיאוויק בירת איסלנד, אך הדיפלומט בעל ההומור הבריטי ניגן להם בתגובה מוזיקת חמת חלילים רועשת. עם הזמן החלו הצדדים לפלרטט עם הפעלת אש מוגבלת, אבל למעט כמה פגזי אזהרה למים לא נרשמה אסקלציה צבאית רצינית.

אחרי 3 שנים של משחקי חתול ועכבר, יצאו האיסלנדים כשידם על העליונה אחרי שאיימו לפרוש מנאט”ו והגבול נקבע על 12 מייל. אבל האיסלנדים הם הכל חוץ מפראיירים. הם זיהו את התרנגולת שמטילה ביצי זהב, וכעבור 10 שנים בשנת 1972 הכריזו על הרחבת הגבול ל-50 (!) מייל.

מלחמת הבקלה השנייה יצאה לדרך, כשהפעם לא בחלו האיסלנדים באמצעים וחתכו בעזרת סירות דייג קטנות את הרשתות של סירות הדיג הבריטיות הגדולות, במה שהוביל לאובדן ציוד ודגה בשווי של מיליוני ליש”ט. בסוף 1973 שוב נכנעה בריטניה בלית ברירה, והוסכם כי התחום יורחב ל-50 מייל אך יינתנו מספר רישיונות לספינות דיג בריטיות (בתנאי שלא ידוגו מעל 130,000 טון בשנה).

ומה קרה אחרי שנתיים כשתוקף ההסכם פג? נכון מאוד, מלחמת הבקלה השלישית החלה. הפעם דרשו האיסלנדים להסיג את קו הגבול הימי ל-200 מייל, והבריטים שיגרו עוד ועוד ספינות. המלחמה השלישית הייתה האגרסיבית ביותר מכולן, וטקטיקה חדשה של ניגוח ספינות נרשמה.

הספינות הבריטיות היו גדולות וחזקות יותר, אבל לפעמים דווקא התמרון של הסירות האיסלנדיות הקטנות הצליח לפגוע בנקודות תורפה ב”צי” הבריטי. במהלך הסבב הזה נרשמה האבידה היחידה בנפש בכל 3 המלחמות, כשטכנאי איסלנדי נהרג מהתחשמלות על הסירה אחרי שהתמלאה במים.

בפברואר 1976 ניתקה איסלנד את יחסיה הדיפלומטיים עם בריטניה והעבירה מסר לארה”ב כי היא מאיימת ברצינות לסגור את בסיס נאט”ו בקפלאוויק, מה שכמובן גרר את התערבותה המיידית והשלמת 33 התקפלויות בריטיות מרשימות.

ביוני 1976 נחתם ההסכם האחרון שמרחיב את הגבול הימי ל200 מייל ומותיר לבריטים לדוג בתוך 30,000 טון בשנה, אבל מי יודע? אולי אחרי שעסקת גרינלנד תצא לפועל תפתח תיבת הפנדורה הבריטית-איסלנדית, 50 שנה בדיוק אחרי ההסכם הראשון שהצית את 3 הסבבים הראשונים.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו