1. ספרד היא אלופת העולם. 16 שנים אחרי שעשתה זאת ביוהאנסבורג, דרום אפריקה, עם שער ניצחון של אנדרס אינייסטה הגדול בדקה ה-116 שנתן לה 0:1 על הולנד, אתמול (ראשון) בניו יורק היה זה פראן טורס בדקה ה-106, שנתן לה 0:1 על ארגנטינה ואת גביע העולם השני שלה.
אבל אם הגמר ההוא היה יכול ללכת לכל כיוון – איך אפשר לשכוח את האחד-על-אחד של אריין רובן מול איקר קסיאס? – כל תוצאה אחרת אמש באיצטדיון מטלייף היתה הרסנית לכדורגל, ואפילו לחוש הצדק הפשוט – לא פחות. כמובן שבכדורגל יכולה לנצח הקבוצה הפחות טובה, זה קורה לא מעט וזה חלק מגדולתו של המשחק היפה. אבל זה לא שארגנטינה היתה פחות טובה מספרד. היא פשוט לא הגיעה למשחק.
אלופת העולם היוצאת התחילה לשחק רק כשהיא נקלעה לפיגור. היא אפילו לא בעטה לשער עד לדקות האחרונות של ההארכה, כשהייאוש הגיע למקסימום. אותה בעיטה ראשונה בכלל נחסמה. זה לא שספרד נתנה משחק עצום, אבל היא תקפה יותר וניסתה הרבה יותר. זה נגמר במאזן של 2:20 בבעיטות לשער, 0:12 במסגרת. מספרים כאלה לא שייכים למשחק גמר.
ארגנטינה קרסה מול האתגר הגדול ביותר שהיא פגשה בטורניר. אנגליה אמנם די טובה, אבל היא גם עשתה טעות קריטית בניהול המשחק והציגה אופי פריך במיוחד. ספרד לא היתה כזו. היא יודעת להגן, יודעת להניע כדור והיא סבלנית ויש לה אורך רוח. לארגנטינה לא היו תשובות חוץ מלשחק מלוכלך ולעשות עבירות. אפילו ליאו מסי הגדול נעלם כלא היה, והזכיר ימים טובים הרבה פחות במדי הנבחרת.
זה קצת הזכיר את הפעם הקודמת שבה ארגנטינה שיחקה בשני גמרים רצופים, בתקופת דייגו מראדונה. ב-1986 הוא לקח את הנבחרת עד הסוף בצורה מרגשת, וב-1990 הוא הביא אותה עד לגמר, שבו היא נעלמה והתחילה להרביץ.
2. לפני תחילת הטורניר מרבית התחזיות – כולל זו על דפים אלה – היו שספרד תזכה. משהו נסדק בתחושת הביטחון הזו כשהטורניר התחיל, כשספרד סיימה בתיקו נגד כף ורדה, ובמקביל צרפת וארגנטינה הדהימו והיו בכושר מצוין. אבל לואיס דה לה פואנטה ונבחרתו לא נרתעו אפילו לרגע.
המאמן הספרדי הפך לשלישי בהיסטוריה שמחזיק בו זמנית בתואר אלוף אירופה ואלוף העולם במקביל, אחרי בן ארצו ויסנטה דל בוסקה והגרמני הלמוט שן. הוא הבטיח שהנבחרת תתגבש ותשתפר ככל שהטורניר יתקדם, וזה בדיוק מה שקרה. הכדורגל שלה אמנם תיסכל לפרקים לא קצרים, אבל היא שיחקה בצורה קבוצתית ויעילה, ועשתה בית ספר טקטי, טכני ומנטלי לכל עולם הכדורגל – וכך עברה את אחד המסלול הקשים ביותר בדרך לזכייה.
נבחרת ספרד היא פשוט קבוצה. לאמין ימאל הפך לכוכב על, אולי בצדק, אבל לא היה מבריק בטורניר בלשון המעטה. ניקו וויליאמס שב לכושר רק כמחליף בגמר. וכל זה לא שינה. מספרד 2026 יזכרו פחות שחקן כזה או אחר, אלא את הנבחרת כולה כיחידה אחת, שהיא עתה אלופת אירופה ואלופת העולם. נבחרת היסטורית, שקבעה שיא אחרי הניצחון בגמר — 38 משחקים ברצף בלי הפסד.
ההגנה שלה מדהימה, וזה לא רק בגלל השוער אונאי סימון, אלא בזכות הקבוצה הנהדרת שלפניו. גם בגמר, הרביעייה האחורית והקישור האחורי היו טובים מאוד. רודרי, שזכה להיות הקפטן שמניף את גביע העולם, זכה בצדק בפרס שחקן הטורניר.
אפילו השיפוט בגמר נטה נגדה. פסילת השער של ניקו וויליאמס בתחילת ההארכה היתה שערורייתית, אבל עוד לפני כן, השופט איחר מאוד להגיב למשחק המלוכלך של ארגנטינה, שהיתה צריכה לקבל הרבה יותר כרטיסים ולהישאר בחיסון מספרי הרבה לפני שזה באמת קרה לה. אבל גם את זה ספרד ניצחה לבסוף.
3. שאלת מסי וכריסטיאנו רונאלדו נענתה ככל הנראה כבר מזמן, אבל לטעמי הוויכוח על זהות השחקן הגדול בכל הזמנים חי וקיים. פלה, מראדונה, יוהאן קרויף, מסי, לכולם יש קייס אמיתי. אני מכיר עיתונאים ותיקים מאוד, בני שמונים ויותר, שראו את כולם ויישבעו בנקיטת חפץ על אלפרדו די סטפאנו או פרנץ פושקש.
מנגד, יש לא מעטים שכבר לפני עשור קבעו שמסי הגדול מכולם, למרות כישלונות גדולים בנבחרת כולל במונדיאלים. זו היתה ונשארה דעה לגיטימית; הם אמרו, ולא בלי צדק, שכדורגל הקבוצות הוא היום ברמה גבוהה בהרבה מהנבחרות, להבדיל מבעבר. שמה שמסי השיג בברצלונה הוא יוצא דופן ובלתי נתפס, ושהמונדיאלים הרבה פחות מכריעים בסוגייה, כי הם כבר לא הצמרת האיכותית של הכדורגל. גם זה נכון ולגיטימי.
הבעיה התחילה כשבדצמבר 2022, המונדיאל פתאום כן נהיה משמעותי לאנשים האלה. פתאום, כשמסי זכה בו, המונדיאל הוא לא משני לכדורגל המועדונים אלא ההוכחה שהוא באמת הכי גדול מכולם. אז בואו נחליט אם המונדיאל באמת חשוב או לא. אחרת, יהיה קשה לקחת את הדעות האלה ברצינות.
