הציווי „לא תתאווה בית רעך” חותם את עשרת הדיברות בפרשת השבוע „ואתחנן”, ומוסיף נדבך לציווי „לא תחמוד” המוכר יותר ומופיע כבר בעשרת הדברות שבפרשת „יתרו”. הרמב”ם מונה ב”ספר המצוות” שלו את שני האיסורים הללו כמצוות נפרדות ומציב אותן כחוליות בשרשרת. תחילה עלול אדם להתאוות למה ששייך לחברו, להתבונן במבט מנכס על חפץ יפה, לחשוב לעצמו מה טוב אילו היה שלי ולא שלו. אחר־כך הוא עלול לטכס עצה כיצד לשדל את הבעלים למכור לו את הדבר (או, לפי כמה מפוסקי ההלכה, לתיתו במתנה), וכשהלה אינו מתרצה עלול המתאווה החמדן לגזול את החפץ.
טוען…
