בפרויקט „עצים מעוקמים” עצי הגבעה הצרפתית הם נקודת מוצא לעיסוק בטראומה, באלימות ובשינויים בלתי הפיכים – אישיים, חברתיים ועירוניים. שכונת הגבעה הצרפתית הוקמה בירושלים בשנות השבעים. באדמתה הגירית הקשה ניטעו עצים, שלמרות הרוחות החזקות הנושבות באזור לא נשברו. הם גדלו בתוך כוח שפעל עליהם לאורך זמן, עד שצורתם הפכה למשהו אחר: רישום של לחץ ושל אירועים מקומיים שעברו עליהם.
אני בונה עולמות.
במבט ראשון רואים סיטואציה נסבלת, כמעט יפה. במבט שני חפץ קטן, מנח גוף או דינמיקה בין שני אנשים מערערים במעט את ההבנה הראשונה – ואז במעט יותר. כל רובד נוסף משנה את היחסים בדימוי, עד כדי הסטה או סתירה של הרובד שקדם לו.
בכל רובד יש מטען רגשי. ככל שמשתהים בתוך העולם וככל שמתגלים בו עוד רבדים המטען הרגשי מצטבר, גם כאשר המשמעות של רובד אחד מוסטת או נסתרת באמצעות רובד אחר. בסופו של דבר, כשהרבדים מפסיקים להתגלות, העולם מתרוקן ממשמעות ברורה. ברגע הזה, כשאין יותר משמעות שתחזיק אותם בנפרד, כל מטעני הרגש מתחברים זה לזה דווקא מתוך אובדן המשמעות, ונשאר משהו שאי אפשר לבטא במילים אלא רק בהרגשה.
אני בוחר להתמודד עם טראומה בכל יום מחדש. בתהליך היצירה בחרתי לא להתחיל באירוע או בטריגר, אלא דווקא במה שהייתי רוצה להיות, בדבר שמפחיד אותי, במה שאני כבר לא יכול להיות. העולמות שיצרתי עוברים מהלך דומה: ממשהו כמעט יפה אל סדק לא צפוי, אל רובד בלתי הפיך שממנו אי אפשר לחזור. חוויה ראשונה הופכת לאירוע אלים, משחק הופך לפגיעה, השתייכות הופכת לאובדן, נסיעה חסרת פחד מסתיימת באסון וטיול בטבע מסתיים בהתקפה של קבוצה על יחיד.
„עצים מעוקמים” הוא גוף עבודה הכולל חמישה דימויי מפתח ושלושה דימויים אטמוספריים הנעים בין העולמות האלה. הדימויים צולמו בלילה ובגשם, באור מפוסל, והודפסו בפלטינה־פלדיום בקנה מידה גדול על נייר עשוי ביד.
גדלתי בשכונה הזאת, שמלאה בגנים ציבוריים. אני מכיר את העצים האלה שנים רבות, עוד לפני שהבנתי למה אני מזהה בהם משהו. בקרוב יתחיל בשכונה שינוי מקיף. המרקם ייפרם, המרחב יהפוך לצפוף יותר, ללא קו שמים. אחד העצים שצילמתי כבר סומן לעקירה. במקומו ייבנו מגדלים.
שחף גליל הוא בוגר המחלקה לצילום בבצלאל. הפרויקט מוצג בתערוכת הבוגרים של בצלאל, שמוצגת בקמפוס האקדמיה בירושלים. התערוכה נפתחה ב־24 ביולי ותינעל ב־6 באוגוסט
