עשן דק עדיין מיתמר מבין קורות הברזל המעוקמות. תשעה ימים חלפו מאז כבו הלהבות, אבל מתחת להריסות הבית הן ממשיכות לבעור בשקט. מדי כמה דקות הרוח מרימה דף חרוך נוסף, קרע של גמרא, פיסת כריכה, שריד מספר שהיה פעם חלק מספרייה עצומה. עו”ד יהודה אריה שמעון מתכופף, מרים בזהירות את אחד הקרעים ומביט בו רגע ארוך.
„יש פה אלפי ספרים שעדיין בוערים בפנים”, הוא אומר בשקט. „אי אפשר לכבות את זה. היו פה כבר שלוש־ארבע כבאיות שניסו, אבל הם קבורים מתחת להריסות. כל פעם שיש רוח יוצאים עוד ספרים החוצה. אנשים אספו, אספו, אספו… אבל כל הזמן יוצאים עוד. לא היה חדר אחד בבית שלא היה מלא ספרים. כולם היו צוחקים עליי שהספריות מחזיקות את הבית”.
הבית כבר איננו. גם המשרד נשרף. הרכב, הרהיטים, כלי הכסף, המזכרות המשפחתיות, הכול הפך לערימות אפר ומתכת מותכת. אבל דווקא מול המראה הזה, קשה למצוא על פניו של יהודה ייאוש. הכאב הגדול שלו אינו על הקירות שנפלו, אלא על אלפי ספרי הקודש, בהם כתבי יד נדירים שעברו במשפחתו ועלו איתה לארץ ישראל מתימן.
חלק א’:
מאחורי גבו משתרע עמק שחור וחרוך. פה ושם נראים עצים ששרדו בדרך נס, וביניהם בתי היישוב שנאבקו על חייהם. חלקם ניצלו ברגע האחרון, אחרים נבלעו כליל באש.
ביום השריפה פעלו במקום עשרות צוותי כיבוי מכל רחבי הארץ, עשרה מטוסי כיבוי, מסוק משטרתי, כוחות צה”ל ומתנדבים רבים. 24 בתים נפגעו, מתוכם 13 נשרפו כליל. עוצמת האש הייתה כה חריגה, עד שלדברי מפקד מחוז יהודה ושומרון בכבאות והצלה, היא התקדמה „בקצב בלתי רגיל” והותירה אחריה חורבן חסר תקדים באזור.
אבל עבור יהודה, הכול התחיל אחרת לגמרי.
„היינו באמצע סעודת שבת”
שבת פרשת דברים. השולחן ערוך לכבוד היום הקדוש, בני המשפחה מסובים סביבו, האורחים נהנים מהסעודה והזמירות ממלאות את הבית. שום דבר אינו מרמז על מה שעומד להתחולל בעוד דקות ספורות.
„האמת שלא הבנו שמתחילה שרפה”, הוא משחזר. „ישבנו בשולחן שבת. בערך בשלוש אחר הצהריים אני פתאום מריח משהו. הצצתי מהחלון וראיתי אש בכלל באזור היישוב מצפה ישי”.
המרחק מהמקום שבו נראתה האש לחוות גלעד עומד על כשני קילומטרים. הסכנה נראתה רחוקה.
לבתו של יהודה, המנהלת את מוקד הביטחון של השומרון, היה ברור שאם מדובר באירוע משמעותי, היא כבר תקבל קריאה. „היא אמרה לי: ‘אבא, אם לא הקפיצו אותי, הכול בסדר’. שתי דקות אחר כך באמת הקפיצו אותה. היא אמרה: ‘יש שרפה במצפה ישי. נתנו שם הוראת פינוי. לכם אין מה לדאוג’. היא עלתה מיד למוקד”, מספר יהודה אריה.
באותם רגעים יצאו תושבים לסייע בכיבוי השריפה במוקד הראשון, מתוך הבנה שהאש מסכנת את בתי מצפה ישי ואת חיי התושבים שם. אלא שאז השתנה הכול.
„הרוח תפסה פתאום סיבוב של מאה ושמונים מעלות”, הוא מספר. „תוך עשרים דקות האש כבר אחזה בבתים הראשונים כאן. אפילו כבאית נשרפה בתוך הוואדי”.
„כולם יצאו לראות את מטוסי הכיבוי”
בינתיים זרמו עוד ועוד כוחות כיבוי אל האזור. מטוסי כיבוי החלו לחוג מעל היישוב ולהטיל חומר מעכב בעירה. הכבאיות כבר עמדו סמוך לבתים. איש לא שיער שהקרב כמעט אבוד.
„אני רואה את האש רחוקה”, מספר יהודה. „אני אומר לעצמי, יש פה שלוש ארבע כבאיות, יש מטוסי כיבוי… הכול בטיפול”.
הילדים והאורחים נעמדו בחצר והביטו בהתפעלות במטוסים שחלפו בגובה נמוך. „כולם יצאו לראות את המטוסים. זה היה מעניין. אמרתי להם: ‘בואו, נעשה זימון’. הם היו בלחץ ובהתרגשות מהמטוסים, אז הבנתי שאני כבר אברך לבד”.
הוא מתיישב לברך ברכת המזון, באיטיות וביישוב הדעת, כפי שהוא רגיל תמיד. „אני באמצע ברכת המזון, ופתאום מגיע לכאן כבאי”.
גם היום, כשיהודה משחזר את הרגע, קולו משתנה.
„הוא צעק: ‘חברים, תוך חמש דקות כל היישוב נשרף. כולם לברוח. לפנות את הבתים מיד!'”
„חיפשתי ספר עם לחש נגד שריפות”
עד אותו רגע איש בבית לא באמת האמין שהלהבות יגיעו אליו. „האמת היא שלא הבנתי שצריך להתפנות”, הוא מודה. „לא התארגנו לזה בכלל”. אבל כשהכבאי הכריז שהיישוב כולו עומד לעלות באש, כבר לא נותר זמן לחשוב.
דווקא באותם רגעים, כשהאש דוהרת לעבר הבית, יהודה נזכר בספר מסוים. „היה לי ספר עם לחש נגד שריפות”, הוא מספר בפשטות. „חיפשתי אותו. לא מצאתי אותו. גם לא זכרתי את הלחש בעל פה”.
שניות יקרות חלפו בין המדפים העמוסים. הספר לא נמצא.
בסופו של דבר הוא נאלץ לעזוב הכול מאחור.
„בשנייה האחרונה עלינו לרכב ונסענו לכיוון הכניסה ליישוב”.
את ילדיהם ואת האורחים שלחו אל המנהלת בגב ההר, הרחק ממוקד הסכנה. הם עצמם בחרו שלא להתרחק.
„נשארתי עם אשתי בכניסה ליישוב”, הוא אומר. „עמדנו שם וחילקנו מים לכל מי שנכנס ויצא מהשרפה. הגיעו מאות מתנדבים מכל יישובי האזור. חמישים כבאיות מכל הארץ. אחר כך הגיעו גם עוד מטוסי כיבוי”.
בזמן שהוא מגיש בקבוקי מים ללוחמי האש, הבית שבנה במשך שנים כבר נבלע בתוך חומת האש. רק שעות לאחר מכן, כשיותר לא ניתן היה לעשות דבר, התברר גודל האסון.
מתוך הבית רחב הידיים, שהכיל לא רק את משפחתו אלא גם ספרייה של כאלף וחמש מאות ספרים, כתבי יד נדירים ואוסף שנבנה במשך שנים, לא נותר דבר. הקירות קרסו, הגג התמוטט, ומתחת לערימות הברזל המשיכו הספרים לבעור, ימים ארוכים לאחר שהלהבות שככו.
„גווילין נשרפין, ואותיות פורחות באוויר”
אנחנו צועדים בעקבות יהודה בין שרידי הבית. קשה להאמין שלפני פחות משבועיים עמד כאן בית רחב ידיים, מלא חיים. היום נותרו רק שלדי מתכת, קירות מפויחים וערימות אפר. פה ושם מבצבץ חפץ שלא נכנע לחלוטין ללהבות, אך רובו המוחלט של הרכוש איננו.
יהודה עוצר ליד מה שהיה פעם הסלון. „זה היה בית גדול, כמעט מאה וחמישים מטר”, הוא אומר. „אבל הבית… זה לא הסיפור.”
הוא מצביע אל ערימת ההריסות שבמרכז הבית. „הספרים נמצאים שם.” רק עכשיו מבינים למה הוא מתכוון כשאמר שהשריפה עדיין לא הסתיימה.
מתחת לקורות הפלדה ולשכבות העץ השרוף, האש ממשיכה לעבוד. מדי פעם עולה עשן דק. משב רוח קל מרים דפים מפוחמים ומפזר אותם בחצר. לוחמי האש כבר עזבו מזמן, אבל בתוך ההריסות אלפי הספרים עדיין בוערים.
„היו פה כבר שלוש או ארבע כבאיות שניסו לכבות”, הוא מספר. „לא הצליחו. הכול קבור בפנים. חיפשו את הספרים בהריסות, אבל אי אפשר להגיע אליהם.”
הוא מתכופף ומרים בזהירות קרע של דף ‘שפת אמת’. „יש פה קרעים של כל הספרים שאתה רוצה. אנשים באו, אספו, אספו, אספו… אבל כל פעם שיש רוח יוצאים עוד שמונים ספרים. כאילו הבית עוד ממשיך להוציא אותם החוצה.”
לרגע הוא שותק.
„לא נשאר כבר כוח לאסוף.”
הספרים החזיקו את הבית
לא צריך להכיר את יהודה זמן רב כדי להבין שהספרים לא היו עבורו תחביב. הם היו חלק מהבית. חלק ממנו.
חלק ב’:
„לא היה חדר אחד שלא היה מלא ספרים”, הוא מספר בכאב. „כולם היו צוחקים עליי שהבית בכלל מוחזק על ידי הספריות. שהספריות מחזיקות את הבית.”
כאלף וחמש מאות ספרים היו שם. ספרי הלכה, שו”ת, מחשבה, חסידות ועוד. אבל לא רק הכמות. „בין הספרים היו גם כתבי יד מתימן.”
מה מרגישים אחרי שהבית הולך?
„הגמרא אומרת בברכות, שמי שרואה בתי ישראל בחורבנם ומברך ‘ברוך דיין האמת’ בלי שם מלכות. אז בירכתי קודם כל עם אשתי, אמרתי לה, הנה הבית שלנו, ברוך דיין האמת”.
עם חיוך?
„עם חיוך. תראה, אין רע יורד מלמעלה, ואם הקדוש ברוך הוא בחר להביא את זה ככה, אז זה מה שקורה”.
„כל אחד ידע – אצלי ימצא את הספר שהוא מחפש”
ביישוב הכירו היטב את הספרייה של יהודה. כל מי שחיפש ספר נדיר, פירוש ישן או מקור שקשה להשיג, ידע לאן להגיע. „אנשים ידעו שאפשר לבוא אליי ולבקש כל ספר שרוצים. בדרך כלל היה לי אותו. אפשר היה לקחת, להשאיל, ללמוד”.
יהודה מספר: „הדבר היחיד שכאב לי הלב זה על הספרים. כי הבית, יאללה, שילך, תן לי הנפש וירכוש כך לך. הספרים זה קצת כאב לי הלב, במחשבה הפנימית שלי שאולי לא פתחתי אותה מספיק. כן השתדלתי ללמוד בספרים האלה, הייתי מאוד קשור אליהם, גם הייתי פותח אותם, יושב, לומד”.
גושי הכסף שהיו פעם חנוכייה
לא רק הספרים נעלמו. על הקרקע מונחים גושי כסף מעוותים. קשה לזהות מה היו בעבר.
„כאן היו הפמוטים.” הוא אומר. „גם הם הגיעו מסבתא.”
לידם מונחת יציקת כסף נוספת. „אתה יודע איזו חנוכייה הייתה לי?” הוא מחייך לרגע. „חנוכיה יפה וגדולה. כל היישוב היה רואה אותה. אני מדליק טפח מחוץ לבית. וכל הילדים שלי גם מדליקים. והכול נשרף.”
הקדוש ברוך הוא אמר לי: „בוא נתחיל מחדש”
„אתה יודע מה הרגשתי?” הוא שואל.
„הרגשתי כאילו הקדוש ברוך הוא אומר לי, תשמע, בוא נתחיל, ננקה הכל לקראת עלייה חדשה. אני עד עכשיו מרגיש את זה. זה שהקדוש ברוך הוא מצרף אותך. עזוב כל התמונות האלה, הכל היום שטויות. כל היום אנשים הולכים, מצלמים, מצלמים, מצלמים. לא עושים עם זה כלום”.
הוא אומר את הדברים בפשטות. בלי דרמטיות. בלי ניסיון להרשים.
„עד עכשיו אני מרגיש את זה. שהקדוש ברוך הוא מצרף אותך”. הוא מרים שוב את אחד מגושי הכסף. „כמו כסף שמכניסים לאש כדי לטהר אותו.”
אנחנו שואלים אם כבר הספיק לעכל את מה שאירע. הוא מניד בראש. „לא היה לי הלם.”
מה באמת נשאר לאדם?
השיחה נודדת אל הילדים. עשרה ילדים יש ליהודה ורעייתו. ועוד נערים רבים שעברו בביתם במשך השנים ומצאו בו מקום חם. אנחנו שואלים אותו מה יישאר להם מכל האסון הזה.
התשובה של יהודה ברורה ונחרצת: „קודם כל, איך להתמודד עם אובדן ועם חוסר, שבן אדם צריך להיות באמונה שלמה, ואני עובד על עצמי, זו עבודה. אבל להיות באמונה שלמה שכל דעביד רחמנא לטב עביד. אני לא ברמה של רבי עקיבא, אבל צריך להבין שבאמת אין רע יורד מלמעלה. הקדוש ברוך הוא מוריד רק טוב, הוא מוריד שפע, ואם הוא בחר להוריד שפע ליישוב בכלל דרך זה, מה טוב”.
הבית החדש כבר בשלבי תכנון
בסיום הסיור אנחנו שואלים אותו איך ייראה הבית החדש. הוא לא מדבר על גודל. לא על עיצוב. לא על רהיטים. גם לא על הספרייה.
„זה לא מה שחשוב.” הוא אומר. „מה שחשוב הוא שתהיה קדושה בבית. שלא תהיה ליצנות. שלא תהיה קלות ראש. שזה יהיה בית של תורה.”
הספרייה תיבנה מחדש. למעשה, היא כבר התחילה. „כבר התחלתי לאסוף ספרים. יש לי כבר בערך מאתיים”.
אבל הספרים, הוא מבהיר, אינם המטרה. הם רק האמצעי.
„יש לי עשרה ילדים, ברוך השם. ועוד הרבה שאימצנו במהלך השנים. אני מודה לקדוש ברוך הוא שכל הילדים שלי הולכים בדרך התורה, גם אלה שאימצנו”.
הוא מביט שוב אל המקום שבו עמד ביתו. ואז מסכם במשפט שנדמה כי הוא תמצית כל השקפת עולמו. „הכל שטויות, באמת. אני אומר לך הכל, שטויות לגמרי. אנחנו פה זמניים בעולם הזה, בשעת פטירתו של האדם, לא מלווים אותו לעולם הבא, לא אבנים טובות, לא מרגליות, לא כל כסף וזהב שבעולם, אלא מצוות ומעשים טובים. זה הכל. תורה ומעשים טובים, זה הדבר היחיד שעולה איתך. קח תורה ומעשים טובים, תשכח את כל השאר, לא צריך שום דבר”.
המכה השנייה שספגה ‘חוות גלעד’
כשעוזבים לרגע את שרידי הבית של משפחת שמעון ומביטים אל הרחובות השקטים של חוות גלעד, קשה להתעלם מהעובדה שהשריפה הגדולה אינה האירוע היחיד שמלווה את תושבי היישוב בימים האחרונים. העשן עוד לא הספיק להתפזר מהגבעות החרוכות, וכבר ניחתה על הקהילה מכה קשה נוספת.
פחות משבוע לאחר השריפה, נרצח בפיגוע הטרור סמוך ליישוב בניהו מלט הי”ד, חבר כיתת הכוננות, איש אדמה ואחד הדמויות המוכרות והאהובות בחוות גלעד. עבור רבים מתושבי המקום, השבוע ההוא נצרב כרצף בלתי נתפס של אסונות. גם יהודה מתקשה לנתק בין שני האירועים.
„השריפה הייתה בשבת”, הוא אומר. „וביום שישי האחרון, כשאנחנו עוד בתוך כל הסיפור הזה של השריפה, נרצח בניהו מלט הי”ד. פחות משבוע אחרי.” בפעם הראשונה לאורך השיחה נדמה שהמילים נאמרות לאט יותר.
„פה מתחילים יותר הרהורים”, הוא מודה. „אתה אומר לעצמך, אם השריפה הייתה כדי לנקות אותנו, אם זו הייתה כפרת עוונות, אז זה לא כיפר. אבל מיד אחר כך אני עוצר את עצמי. אנחנו לא יודעים חשבונות שמיים. אנחנו יכולים רק לנסות להבין”.
בניהו היה כלב בן יפונה של הדור שלנו
כשיהודה מדבר על בניהו הי”ד, הוא כמעט אינו מספר על הפיגוע עצמו. הוא מעדיף לדבר על האיש. „בניהו היה אחד מבני החבורה. איש צדיק. לוחם של ארץ ישראל בכל רמ”ח אבריו. אני תמיד חושב עליו כמו על כלב בן יפונה”.
„תמיד שאלתי את עצמי איך כלב בן יפונה ידע להגיע דווקא למערת המכפלה. כתוב שהוא הלך להשתטח על קברי האבות. מאיפה הוא ידע? כנראה שהוא פשוט הכיר את הארץ. הוא חי אותה. זה היה גם בניהו. הוא הכיר כל שביל וכל גבעה. הוא חי את הארץ”.
המחלוקת על סיבת השריפה
לצד העיסוק בשיקום, יש נושא נוסף שמעסיק את תושבי חוות גלעד – שאלת מקור השריפה.
חלק ג’:
בכבאות והצלה הודיעו עם סיום החקירה כי מוקד האש החל לאחר שבדל סיגריה הושלך בצד הדרך, ומשם התפשטה האש במהירות בחסות הרוחות העזות לעבר בתי היישוב. יהודה, כמו רבים מתושבי המקום, מתקשה לקבל את הקביעה הזו.
„באותו שבוע היו שמונה או תשע הצתות בגזרה,” הוא אומר. „בכולן קבעו שמדובר בהצתות. אצלנו זו הייתה הראשונה.”
לדבריו, כבר בימים הראשונים נאמר לתושבים כי יש מי שמעדיפים שלא למהר ולהגדיר את האירוע כהצתה. „הסבירו לנו שלא רוצים להבעיר את השטח כי חוששים מאירועי תג מחיר”.
מבחינתו, לשאלה הזו יש גם משמעות מעשית. אם האירוע לא יוכר כפעולת איבה או כהצתה, המשפחות שאיבדו את בתיהן לא יהיו זכאיות לפיצוי ממס רכוש. „המשמעות היא שלא נקבל פיצוי על כל מה שנשרף.”
יהודה אינו מסתיר את ביקורתו כלפי הרשויות, אך גם כשהוא מדבר על כך, הוא אינו נשאר שם זמן רב.
„אני, לכל מי ששאל אותי, אמרתי, אין עשן בלי אש ואין אש בלי ערבי. זה המציאות פה בשטח. עוד לא ראיתי פה איזושהי שריפה שאירעה כתוצאה מיהודי, או שאירעה מעצמה. אין דבר כזה שריפה שמתחילה לבד. זה היה בשבת. יהודים פה לא נוסעים בשבת, גם לא מדליקים אש. ברור שמדובר בערבי, שהצית את זה, אין פה שאלה בכלל”.
„המדינה לא סגורה על עצמה, מה לעשות? זה, אם הייתה מדינה אמיתית, והיו אנשים רציניים, שהיה אכפת להם גם מהתושבים היהודים שלה, אז היו כבר מזמן קובעים שזו הצתה. אבל תקשיב, אין, אי אפשר לצפות יותר מדי. אתה רואה איך מתנהגים לכל האוכלוסיות. אז מה אכפת להם? כאילו, כמה מתנחלים לא יקבלו פיצוי, יאללה, 30-40 מיליון, הלכו, יאללה, לא נורא. לחרדים מבטלים כספים למעונות, לא יכולים לטוס, הכל, זה אותו דבר. עולם כמנהגו נוהג”.
