א. מקור הדין
מובא בירושלמי מסכת מגילה (פרק היה קורא הלכה ח) כי אסור לישראל להסתכל על ידי הכוהנים בשעה שהם מברכים את העם משום שההסתכלות על ידיהם עשויה להביא להיסח הדעת (של המתברך) מברכת הכהנים.
מדברי הירושלמי למד הבית יוסף (או”ח סי’ קכח) כי לא רק לעם המתברכים אסור להסתכל על ידי הכוהנים אלא גם לכהנים אסור להסתכל על פני העם המתברכים וזאת משום החשש שמא ההסתכלות תביא להיסח דעתו של הכהן מאמירת הברכה.
עוד כתב הבית יוסף כי איסור ההסתכלות על הכוהנים הוא אינו מהטעם שמא עיני המסתכל תיפגענה כפי שהגמרא במסכת חגיגה (טז ע”א) אומרת שהמסתכל על ידי הכוהנים בשעת הברכה עיניו כהות, וזאת משום שחשש הפגיעה בשל ההבטה על הכהנים בעת הברכה הוא רק בזמן שבית המקדש היה קיים והכהנים העומדים בדוכנם מזכירים את השם המפורש וממילא שהשכינה הייתה שורה על ידיהם, אבל בזמנינו איסור ההסתכלות נובע מהחשש להיסח הדעת של הישראל ושל הכהן בעת הברכה.
דין זה נפסק להלכה בשולחן ערוך (או”ח סימן קכח סעיף כג) „בשעה שהכהנים מברכים העם, לא יביטו ולא יסיחו דעתם, אלא יהיו עיניהם כלפי מטה כמו שעומד בתפלה; והעם יכוונו לברכה, ויהיו פניהם כנגד פני הכהנים, ולא יסתכלו בהם. הגה: וגם הכהנים לא יסתכלו בידיהם; על כן נהגו לשלשל הטלית על פניהם וידיהם חוץ לטלית ויש מקומות שנהגו שידיהם בפנים מן הטלית, שלא יסתכלו העם בהם (ב”י).”
הפוסקים (נחל אשכול הלכ’ נשאית כפיים, פסקי תשובות סי’ קכח סע”ק נה) הביאו את דברי הזוהר הקדוש כי גם כיום בזמן שאין בית המקדש קיים יש להיזהר מלהביט בידי הכוהנים בשעת הברכה שכן גם בזמן הזה שורה שכינה על ידי הכוהנים ואין להביט אפילו בראייה בעלמא על הכוהנים בשעת הברכה.
ב. האם המצווה המוטלת רק על הכוהנים או שגם הישראל שותף במצווה בכך שהוא מעמיד עצמו להתברך מאת הכהן
הריטב”א (מסכת סוכה לא ע”ב) על פי הבנת המנחת חינוך (מצווה שעח) סובר כי מצוות ברכת כוהנים היא חיוב המוטל רק על הכוהנים ואין לישראל שום חלק בקיום המצווה וזאת למרות שהכהן אינו יכול לקיים את המצווה ללא שיתוף פעולה של הישראל שמעמיד את עצמו לקבלת הברכה.
בספר חרדים (פרק יב סעיף יח) כתב כי מצוות ברכת כהנים חלה גם על הכהן משום שהוא מצווה לברך וכן המצווה חלה על הישראל משום שהוא מצווה להעמיד את עצמו ולהתברך, וזה לשון הספר חרדים: „לברך כהן את ישראל, שנאמר כה תברכו את בני ישראל (במדבר ו, כג). וישראל העומדים פנים כנגד פני הכהנים בשתיקה, ומכונים לבם לקבל ברכתם כדבר ה’, הם נמי בכלל המצוה” דברי הספר חרדים הובאו הובאו בקצרה בביאור הלכה (סימן קכח בתחילתו).
באחרונים מצינו מחלוקת כיצד לבאר את דברי החרדים הסובר כי מצוות ברכת כוהנים חלה גם על הכהנים וגם על הישראלים.
בשו”ת מהר”י אסאד (או”ח סימן מו) ביאר, כי חלק הישראל במצוות ברכת כוהנים הוא כאמור לסייע לכהן לקיים את מצוותו על ידי שהישראל מעמיד את עצמו להתברך.
אך בשו”ת חתם סופר (או”ח סימן כב) כתב כי חלק הישראל במצוות ברכת כוהנים הוא איננו הסיוע לכהן לקיים את מצוותו, אלא על הישראל חלה מצווה עצמאית שעניינה היא לעמוד ולהתברך מאת הכהן.
הנפקא מינה בין ביאור החתם סופר לביאור המהר”י אסד תהיה במענה לשאלה האם על הישראל מוטלת חובה לתור ולחפש כהן כדי להתברך ממנו, לדעת מהר”י אסאד שמצוות הישראל היא סיוע לכהן לקיים את מצוותו, הרי שאין על הישראל חובה לחפש אחר כהן כדי לסייע לו (לכהן) לקיים את מצוותו ,אלא ככל שהישראל מצוי במקום בו כהן חפץ לקיים את המצווה, הרי שעל הישראל לסייע לכהן ולהעמיד עצמו לברכה.
מנגד לדעת החתם סופר הסובר כי על הישראל חלה מצווה עצמאית להתברך מאת הכהן, הרי שעל הישאל לתור ולחפש הזדמנות לקיים את המצווה המוטלת עליו, וממילא שעל הישראל קיימת חובה לחפש כהן כדי להתברך ממנו.
מתוך הדברים עולה כי קיימת חשיבות רבה לכוון לצאת ידי חובת ברכת כהנים ויש לעמוד בעת ברכת הכוהנים ולקבל את ברכת ה’ על יד הכוהנים בכוונת הלב ולדעת ספר חרדים יש בכך אף קיום מצווה שהישראל מחויב בה.
