הַמּוֹלִיכְךָ בַּמִּדְבָּר הַגָּדֹל וְהַנּוֹרָא נָחָשׁ שָׂרָף וְעַקְרָב וְצִמָּאוֹן אֲשֶׁר אֵין מָיִם, הַמּוֹצִיא לְךָ מַיִם מִצּוּר הַחַלָּמִישׁ.
כשנה לאחר בר-המצווה שלי זכיתי לדבוק בענק, דמות מופת שכולה השראה.
ישיבה תיכונית וישיבה גבוהה שהתלמידים הצעירים והבחורים גרים בחדרים משותפים בפנימייה, כזו שלומדים בה אברכים ונערים באותם סדרים בבית המדרש, זו המצאה גאונית ומקורית שלו.
אין לשער את הרושם של קשר כזה בין תלמידי הישיבה, לדורות. עד היום אנו מקיימים קשר רציף בקבוצת וואטסאפ ועוסקים בזום משותף במשנת רבנו, כהמשך למפגשי זום שערכנו עמו יחדיו כל כמה חודשים כמעט עד יומו האחרון והוא בן 92.
שיעוריו הכלליים ושיעוריו בפרשת שבוע ובמוסר נמסרו לכולם יחדיו בבית המדרש.
עד אז הספיק הרב וויין ללמוד אצל גדולי עולם פליטי אירופה, לעמוד בראש גוף מחלקת הכשרות הגדול והעצום בעולם (ה- OU) ולעשות בו ודרכו מהפכה שגרמה להימצאותם של מוצרים סגורים כשרים בכל רחבי צפון אמריקה, לכהן כרב נערץ במיאמי ביטש, לייסד ישיבות ואולפנה, ולכהן כרב קהילה חשובה מאד במונסי.
הרב הפיץ תודעה יהודית באמצעות שיווק קלטות שיעוריו בהיסטוריה יהודית שנמסרו לפי תוכנית סדורה בפני קהילתו, והרצאות חיזוק באלפי נושאים בקהילות בעולם כולו.
קלטות אלו חדרו גם את מסך הברזל של ברית המועצות אי אז לפני 40 שנה, וחשפו יהודים רבים מאד לעברם הגדול שבזדון-רשעה הוסתר מהם.
מקורות כוחותיו היו זקניו (סבו היה תלמיד הנצי”ב) והוריו (אביו היה תלמיד מרן הראי”ה קוק ור”ש שקופ), ורבותיו שלו.
וכן החפץ חיים והגרי”א הרצוג, שהראשון בציווי לחותנו, והשני בציווי אליו כילד, פקדו ש”צריך ללכת ולדבר אל העם” ו”אל תשכח מה שביקשתי ממך”.
שבתה את שומעי לקחו היכולת הנדירה שלו בתורת הנאום שהיה בו לשקף את לבבו, בשילוב סיפורים מופלאים והפקת לקחים מכל אחד מהם. שיעוריו והרצאותיו תמיד מתובלות בהומור נדיר וכובש.
בספר „חוקי חיים” המאגד את שיעורי החיזוק לחודש תשרי, ששמענו ממנו בישיבה בנערותנו, הבאנו סיפור שסיפר שוב שוב לאחר ששב מביקור מטלטל ב”יד ושם”.
ביקור זה שידרג את כוחו באמצע העשור השישי לחייו.
הוא סיפר שהוכנס לחדר חשוך שצריך להיאחז במעקה כדי לא ליפול. נר קטנטן דולק במרכז החדר ומשתקף באלפי מראות. נשמעת הקראה של שמות פעוטות וילדים יהודים, גילם, ושם עיר הולדתם: משה בורשטיין בן 5 מלודז’, רחל לוין בת חודשיים מוילקומיר, וכיו”ב, בניסיון לקרוא את שמות מיליון וחצי הילדים שנספו.
שוב ושוב סיפר לנו שהוא התייפח בבכי ולא יכול היה לשאת עוד את ההקראה קורעת הלב. הוא ברח החוצה כל עוד נפשו בו.
„מה שעבר בראשי באותן דקות מחרידות היה שלא הקריאו את השם שלי, למרות שאני בגיל המתאים. נכון, זה בגלל שהורי יצאו משם כמה שנים קודם לכן והולידו אותי באמריקה”.
והוסיף: „חשבתי בליבי, שאם לא קראו את שמי, כנראה שהועד לי תפקיד בעולם, לעשות ככל יכולתי למלא אותו בטוב, ללמד תודעה יהודית, לתת ליהודים תחושת בטחון וערך עצמי”.
יש אומרים שהוא היווה גשר בין דור נפילים של ארזי הלבנון שלפני השואה אל הדור שלנו.
זה נכון.
אבל לגשר יש שני צדדים זהים.
רבנו הרב בערל וויין זצ”ל היה יותר כעץ מאשר כגשר. שורשיו היו נטועים עמוק עמוק בהררי קודש, ודוקא משום כך נוף ענפיו נושאי פרחים ועמוסי פירות הגיע למרחקים אדירים.
תמיד אמר בהתרגשות שרש”י בפירושיו משול לאב שאוחז בזרוע בנו וחוצה עמו את הכביש הסואן.
והיום, ביום השנה הראשון לפטירתו, אני מרגיש שהרב למעשה הגדיר לנו, תלמידיו, לגמרי מבלי שהתכוון לכך, שהוא עצמו היה הרועה הנאמן שהוליך ועדיין מוליך אותנו בשאון העיר ובסבך כביש החיים הסואן.
שנה חלפה לה ממש היום, ומקומו לא מש מאיתנו אף לא לרגע.
אלפי שיעוריו, הרצאותיו, שיחותיו, המוקלטות והמצולמות, עשרות ספריו, ואין ספור ההתיעצויות עמו, כל אלו מלווים אותנו יום יום.
תודה לד’ על 40 שנים במחיצתו של ענק, בצל ענפי עץ מרהיב המאכילנו פירות מתוקים מדבש.
תודה להשם שזיכה את הדורות האחרונים שדמות שכזו הסתופפה בקרבם, 60 שנה באמריקה, וב30 שנים האחרונות כרב בית כנסת הנשיא ברחביה.
