שו”ת מיוחד בנושאי השקפה נערך לאחרונה עם מרן ראש הישיבה הגאון רבי משה הלל הירש, במסגרת ועידת בני הישיבות שהתקיימה בקיבוץ חפץ חיים בשבוע שעבר. במשך כעשרים דקות הציג המשגיח הגאון רבי מרדכי פיש בפני מרן ראש הישיבה שורה של שאלות בוערות ורגישות המעסיקות את בני הישיבות בתקופה זו. מרן ראש הישיבה השיב בהרחבה והתווה את הדרך להתמודדות עם האתגרים הניצבים לפתחו של עולם התורה.
במעמד השתתפו גדולי ראשי הישיבות, ובהם הגאון רבי דוד כהן, ראש ישיבת חברון; הגאון רבי יצחק אזרחי, מראשי ישיבת מיר; הגאון רבי שמעון גלאי; הגאון רבי חיים פרץ ברמן, מראשי ישיבת פוניבז’; הגאון רבי איתמר גרבוז, ראש ישיבת אורחות תורה, והגאון רבי חזקיהו מישקובסקי, משגיח ישיבת ארחות תורה.
עוד השתתפו הגאון רבי אליעזר יהודה פינקל, ראש ישיבת מיר; הגאון רבי צבי דרבקין, ראש ישיבת גרודנא באר יעקב; והגאון רבי ישראל בונים שרייבר, ראש ישיבת נתיב הדעת.
השו”ת המלא:
קרדיט: ערוץ גדולי הדור
אחת הסוגיות המרכזיות שהוצגו נגעה ליחס הראוי כלפי רודפי עולם התורה ולתפילות הנדרשות בתקופה זו. ראש הישיבה נשאל גם על מסלולי גיוס המוצגים ככאלה המתנהלים על „טהרת הקודש”, ועל האפשרות התיאורטית להשתלב בהם.
שאלות נוספות עסקו בפרנסה וביציאה לעבודה, ובשאלה האם בחור ישיבה צריך להיות מוטרד כבר בשנות לימודיו מעתידו הכלכלי.
חלק מרכזי בשו”ת הוקדש לעבודתו הרוחנית של בן הישיבה: כיצד זוכים לחשק, לצימאון ולמתיקות בלימוד הגמרא בעיון, ואיך מפתחים טעם וחיבור פנימי לעבודת התפילה.
עוד הוצגה בפני ראש הישיבה שאלת סכנות הטכנולוגיה והדרך שבה יכול גם בחור מצוין להישמר מנפילה. לצד זאת נדונה שמרנותו של עולם הישיבות והשאלה מדוע לא נפתחים מסלולי לימוד חלופיים המותאמים לבחורים בעלי צרכים שונים.
ראש הישיבה התייחס גם לתחושתו של בחור הרואה בעצמו „עוד מספר סידורי” בתוך ישיבה המונה מאות או אלפי תלמידים, ולערכו הייחודי של כל בן תורה. השו”ת נחתם בדיון על הגבול הראוי בין צורכי הגוף לבין גשמיות ופינוקי יתר בדורנו.
תמלול השו”ת המלא עם מרן רה”י הגרמ”ה הירש
שאלה: אנחנו כרגע נמצאים, עולם התורה, וכל בחור באופן פרטי נרדף בכל הכלים, לצערנו, בכל הכלים שעומדים לרשותם של השלטונות למגינת לב אנחנו נרדפים על צווארנו. השאלה היא השאלה הכי פשוטה. אנחנו מתפללים לקדוש ברוך הוא על העת הצרה הזו. איפה מתפללים? מה בדיוק מתפללים? אנחנו יודעים שחז״ל אומרים, ‘יתמו חטאים מן הארץ אל תקרי חוטאים אלא חטאים’, מצד אחד. מצד שני יש לנו את ברכת ‘ולמלשינים’ שניתקנו על רשעי ישראל. מה אנחנו מתפללים? למה לקוות? שהם יחזרו בתשובה? איפה מכוונים עליהם? על מה להתפלל? זו השאלה.
מרן ראש הישיבה: „אני חושב שבוודאי „כל הרשעה כרגע תאבד” זה ודאי שייך לומר, וגם „הזדים מהרה תעקר ותשבר ותמגר ותכניע”, גם אפשר לומר. „וכל אויבי עמך מהרה יכרתו”, יש לדון, אבל מה שאמרתי, זה ודאי אפשר לומר. מדברים פה על כניעה, כניעה מוחלטת, ביטול רשעות, זה ודאי אפשר. אפשר לכוון לכוון היום גם כן”.
שאלה: בחורים מוטרדים בשולי המחנה, אפשר לומר, יש בחורים שמוטרדים משאלת הפרנסה, כיוון שאנחנו חושבים שאם הגזרות ילכו ויתרבו, ויש שאלות גדולות, צריך לקנות דירות, צריך לחיות, ולפעמים לבחורים שהם חלשי אופי יכולה להתגנב שאלה כזו, שאולי אחרי החתונה, במקום לתכנן את עצמו לעסוק בתורה יומם ולילה, אולי הוא צריך לחשוב על מקור פרנסה. אחרי החתונה? נכון לחשוב על זה, צריך להיות מוטרד מזה, לא צריך להיות מוטרד מהשאלה הזו, ולמה, אם לא צריכים להיות מוטרדים, למה לא צריכים להיות מוטרדים?
מרן רה”י: „אני חושב שחלק מהשאלה גם הייתה מדוע אנו שונים ממה שעושים בחוץ לארץ. כמו בחוץ לארץ עושים. נכון, נכון. אבל זה לא נכון. היום בחוץ לארץ עושים ככה. למעשה, מה שהוא מתאר, בזמני, כשאני הייתי בחור, זה מה שהיה. היה כל אחד, ודאי כל אחד, כמעט כל אחד, הבחור הכי טוב, מה שהבחור הכי טוב, שהיה אפשר לגמור מאוניברסיטה בארבע שנים, אבל אם אורחים שלוש פעמים בשבוע, כמה שעות בלילה, אז גורמים זה כמעט בשמונה שנים. אז זה היה נקרא בחור מצוין. שלמעשה, הוא לומד כל היום ממש, ובלילה, שלוש פעמים בשבוע, זה היה מותר. פחות מזה, ארבע פעמים בשבוע, ולומד עד שש, היו כמה וכמה מדרגות. אבל שכל היום לומדים זה כמעט לא היה, עד שרבי אהרן קוטלר נכנס לתוך העניין והוא שינה את כל אמריקה. ואני אומר מה שהיה אז, לא צמח תלמיד חכם אחד מכל זה, כלום. והפוך, אחרי שהיו בחורים שלמדו ולמדו ולמדו בלייקווד כמה שנים, וגם בכולל כמה שנים, היה בחור אחד, שאני יודע, 12 שנה היה בכולל, ואז כבר לא יכול להיות כבר בכולל, והוא הפך להיות עורך דין אחרי 12 שנה. היה בחור אחד שהיה אחרי שש שנים בכולל, אבל היום זה לא ככה. היום כל בחור טוב, הולך לכולל כמה שאפשר, ואז הוא מוצא איזו עצה איך להתפרנס. אבל אם עושים הפוך, זה גורם אני לא יודע כמה יש לו תועלת מזה בפרנסה, אבל זה ודאי ודאי שיש הפסד גדול מאוד מאוד מאוד לגבי הרוחניות. לכן, זה ודאי ודאי ודאי ודאי – לא”.
שאלה: הקהל מבקש לשאול שעל הצד שבצבא יוכלו להקים מסלול של טהרת הקודש, לו יצוייר, האם אז כן יהיה מותר להשתלב שם? יהיה על טהרת הקודש, ללא פקפוק, לו יצוייר שזה שייך.
מרן רה”י: „זה ודאי שהשאלה הזאת, זה לא נוגע לבחור ישיבה בכלל. בחור ישיבה אין מה לדבר בכלל, אין לו שייכות בכלל לצבא. מה שנוגע לשאלה הזאת, זה לגבי מי שלא לומד, מי שעובד. אז מי שעובד, אם יהיה על טהרת הקודש, אם זה מותר. הבעיה בזה, בטהרת הקודש זה ככה. היום זה טהרת הקודש, ומחר לא, מה הפשט בזה? ברגע שאתה בצבא, אין שום דבר שיכול לעכב שהראש של הצבא (הרמטכ”ל) או פחות מראש של הצבא יגיד שכל אלו ילכו למקום אחר. זה ראינו מפורש מפורש בכל המקומות שעושים דרכים שכאילו על טהרת הקודש אבל בקלות מבטלים את זה”.
שאלה: ילמדנו רבנו, אנחנו קוראים ושומעים הרבה מאוד על חשקת התורה של גדולי ישראל, גדולי התלמידי חכמים, המשיכה של ה”משכני אחריך ונרוצה”. השאלה, איך, וזה בחור שואל, הוא כרגע אין לו את המדרגה הזו של חשקת התורה. איך אני מגיע לחשק וצימאון בתורה כמו שהיה מאפיין את כל תלמידי החכמים בכל הדורות?
מרן רה”י: „זה היה דיברנו כמה וכמה פעמים שכדי שלאדם תהיה שמחה תורה, שיוכל ליהנות מהתורה. „פיקודי ה’ ישרים משמחי לב”, כדי להגיע ל”משמחי לב”. אז יש שלוש תנאים שמבואר ברבנו יונה, וכמה פעמים דיברנו על זה. אחד, שצריך להיות מידות טובות. הכלל הוא ככה, עד כמה בן אדם גשמי זו סתירה לשמחת תורה. כדי שתהיה שמחת תורה, צריך להיות אדם יותר רוחני. מה שמוריד את הרוחניות זה: א’, מידות גרועות, אומר רבנו יונה, קודם צריך להיות מידות טובות, ואז תוכל להיכנס לתורה. ב’, פחות גשמיות. לא מכוון התנזרות. אבל יש מדרגת של גשמיות שזה סטירה לתורה. אי אפשר לקבל מתיקות התורה לבן אדם שקשור לגשמיות כזה. הדובר השלישי, צריך יראת שמיים, אומר רבנו יונה, בלי יראת שמיים אין חשיבות התורה. חשיבות התורה, שאדם יבין מה זה חשיבות התורה, שכל התכלית שלי בחיים זה להידבק בקודש ברוך הוא. זה התכלית, אין לי שום תכלית אחרת. והדרך הכי טוב וכמעט הכי שייך זה על ידי לימוד התורה, אז מי שמבין את זה, התורה חשוב מאוד בעיניו. אם התורה חשוב בעיניו, אומר רבנו יונה, אז יש לו שמחת התורה כשלומד. בגלל שהוא עושה הדבר הכי חשוב, כיוון שהוא עושה הדבר הכי חשוב בעולם, זה מביא לו שמחת התורה.אבל בלי יראת שמיים, אומר רבנו יונה, אין לך חשיבות התורה. ואם אין חשיבות התורה, אין שמחת התורה. אז זה השלושה דברים. מידות טובות, מניעה מגשמיות ויראת שמיים שמביא את העניין של חשיבות התורה, ואז לבחור יהיה געשמאק בלימוד”.
שאלה: אנחנו בדור עם הרבה מאוד ניסיונות, בעיקר בטכנולוגיה. והיו גדולים וטובים, בחורים שהיו מצוינים תקופה מסוימת, ונפלו, רחמנא ליצלן, על מזבח העבודה זרה הזה. ובחור מוטרד. אני כרגע מצוין, ואני לומד מצוין, ומתפלל מצוין, ולומד מוסר. אבל ראיתי חברים שנפלו. איך אני יכול להבטיח את עצמי שלי זה לא יקרה?
מרן רה”י: „אשרי אדם מפחד תמיד. אדם צריך כל הזמן לעבוד ולעבוד, ללמוד מוסר, להיות שקוע בתורה, להתפלל בצורה טובה. אבל לא יכול להיות שאומר, אני הגעתי לזה שאני כבר בסדר. אין דבר כזה. זה עבודה של כל החיים”.
שאלה: תפילה. יש כאלה שתפילה אצלם זה משא. כמו שכתוב בספרים, הוא מחפש להתפטר מהמשא. יש כאלה במדרגה שתפילה הוא מחכה להתפלל, הוא משתוקק להתפלל, הוא מתגעגע לתפילה. איך מגיעים לזה? איך אני מקבל טעם בתפילה?
מרן רה”י: „דבר אחד מציאותי, שלפעמים אפילו שכל אחד מבין את המילים פחות או יותר, אבל המשמעות של התפילה, מה שמונח בתפילה, זה לא יודעים. אם מי שהיה לומד, כל הקפיטלעך שיש בתהילים, והיה לומד עם זה עם המלבי”ם, והיה יודע מה שמתפלל, זה ודאי היה משהו אחר. אבל עיקר הדבר זה משהו אחר. עיקר הדבר שאדם לא מרגיש בשעת מעשה שהוא מדבר לקדוש ברוך הוא. אם לא מרגישים שהם מדברים אל הקב”ה, זה כמו אם אדם אומר מילים ולא מדבר עם אף אחד, אז אין לו חשק. ראיתי, אבל הוא בא בספר בשם הכוזרי, שהכוזרי אומר, „האמונה שיש בתפילה אחת, צריך להביא לו, שיהיה לו את האמונה הזו על התפילה הבאה”. זאת אומרת, התפילה מביאה לו אמונה. מה הפשט בזה? בגלל שאדם שמדבר לקב”ה, ומרגיש שהוא מדבר, ומדבר ומבקש, הוא מרגיש את הקב”ה. אם מרגיש את הקב”ה זה אמונה רגשית. ואז יהיה געשמאק, מה יכול יותר געשמאק מלדבר עם הקדוש ברוך הוא? רק מי שלא מרגישים שהם מדברים עם הקב”ה, לכן התפילה היא ללא טעם. צריכים להתרגל, לחשוב שאני מדבר להקב”ה זה התפילה”.
שאלה: יש כאן שאלה קשה שצריך קצת אומץ לשאול, אבל אני בכל זאת, אשאל את השאלה הזו. ראש ישיבת מיר יושב כאן. בכולל מיר יש מסלולים, עיון בקיאות, דף היומי, חושן משפט, יורה דעה, הרבה אברכים אחרי החתונה גילו לראשונה שיש להם טעם בלימוד, כי מצאו להם מסלול לפי טיבם. והשאלה שנשאלת, אולי לכל הפחות בקיבוץ של הישיבות הגדולות, ואולי לכל הפחות לציבור הבינוני ומטה, אם היינו מסדרים להם מסלולי לימוד ייחודיים בתוך התורה לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא, בכל מיני סגנונות, יכול להיות שהם היו מתעוררים לחיים. למה עולם הישיבות הוא כל כך שמרני בחלק הזה?
מרן רה”י: „קודם כל, יש דברים, בנשים נזיקין, שצריכים ללמוד בזמן של בחור, שהסוג סברות, הסוג דיוקים, הדרך איך לחדש, איך לדייק, איך להבין דבר בעמקות, איך לעשות חילוקים בעמקות, איך לחדש בעמקות, כל זה למעשה הכי טוב לקבל על ידי נשים נזיקין. וזו למעשה הסיבה למה קבעו לימוד של נשים נזיקין, וכל אחד צריך, לפני שמתחיל מי שרוצה ללמוד הלכה או משהו אחר, אבל צריך את היסוד, יסוד של מה שהיו אומרים, שבישיבה הבחור לומד איך ללמוד. וזה מוכרח להיות. רק מה? בזה גופה יש נפקא מינות. יש בחורים שיש להם נטייה לעמקות גדולה מאוד, ויכול על המקום לחדש דברים עמוקים, ויש בחורים שלא לא שייך לזה. הבעיה יש לפעמים שבחורים, כיוון שלחבר שלו יש את הכוח הזה, חושב גם לי יש את זה, והוא יעשה את זה ואין לו את זה. החבר, יש לו שני צדדים בהירים, ואצלו זה בלבול. אז יש גם במי שאין לו את הכוח הזה להיכנס לאמקות, אז יש כל מיני ספרים. אפשר ללמוד, צריכים לדעת מה ללמוד מהספרים שיש, ללמוד את הספרים של ר’ אלחנן וסרן והסטייפלער, זה כל אחד יכול ללמוד, וכל אחד יכול לקבל בקיאות בלומדעס, וייכנס אצלו גם כן הלומדעס, אבל בצורה מתאים בשבילו, וגם בספרים קדמונים, מי שינסה ללמוד את המחנה אפריים לא יכול, אבל שער המלך הוא כן יכול ללמוד, זה תלוי באיזה אחרון, ובזמננו זה מה שאמרתי”.
שאלה: יש בחור ששואל, הוא לומד בישיבה של 500, 700, אלף בחורים. הוא מרגיש עוד אחד מתוך אלף, עוד איזה מספר סידורי. הוא מרגיש ככה, ונהי בעינינו כחגבים, כאילו, מה הערך שלי, מה אני כבר תורם, מה אני כבר עושה, במה אני מיוחד, במה אני ייחודי, זה גורם ליחידים חלישות הדעת.
מרן רה”י: „אני ממש לא מבין את השאלה, כל אחד לומד בגלל הסיבה שהחיוב שלו והתכלית שלו בעולם לבוא קרוב לקב”ה, זה התכלית שלו. לכן מה זה משנה אם יש מיליון אנשים פה. אבל אם השאלה, לו יצוייר, אז יש גם על זה תירוץ. יש כלל מהרמ”ק של „צירוף נשמות”. של האחד מחזק את השני. הדבר מופיע כמה פעמים בחז”ל, שהלל היה ראוי להיות במדרגה גדולה, ולא זכה בגלל הדור. אם יש בדור אנשים לא טובים, זה משפיע שסך הכל לא יכול להיות מדרגה גבוהה לאף אחד. כל אחד מחובר אחד לשני. אז אתה חושב אחד ממיליון, אבל למעשה כל אחד ואחד צריך את השני. כל אחד שנמצא, זה עושה לגבי השני גם כן. זה כתוב בחז״ל, שמושה רבינו עשה קבלת התורה לבד וכלל ישראל היו צריכים שש מאות. מה הפשט בזה? כל אחד עשה לבד, מה זה שונה? התשובה היא, שכלל ישראל כלל ישראל זכו לקבלת התורה של כל אחד ואחד, רק בגלל ההצטרפות של כל השש מאות אלף. זאת אומרת, כל בחור שלומד טוב, הוא מכניס לתוך הדור שכל הדור מקבל ממנו את הכוח הזה שהוא מכניס. זו התשובה אם זו שאלה, אבל לא שאלה בכלל”.
שאלה: בחור שואל, אנחנו יודעים שאנחנו בדור עם שפע ותפנוקים והרבה אוי לו מה זה והרבה גשמיות. והשאלה, איפה הגבול עובר? באיזה שלב אני רוצה להיות רגוע שאני לא נבל ברשות התורה. אני לא מדי „עולם הזה”ניק. מצד שני, יש דברים שזה מקובל היום. זה יכול להיות בכל מיני תכנים, זה יכול להיות באיכות של דירה, באיכות של לבוש, באוכל. איפה אני יכול לדעת שזה בגבולות הטעם הטוב, בהתאמה לדור שלנו, זה נורמלי, ואיפה אני יכול לדעת שאני מדי גשמי. זה כבר, זה כבר יותר מדי חומריות. יש איזה דרך שאני יכול לשקול את הדברים?
מרן רה”י: „קודם כל מי שבאמת ילמד מוסר בהתמדה, הוא כבר ירגיש מה שזה, מה שצריך. ואם עדיין חסר לו, הוא יכול להסתכל על הבחורים החשובים ועל האברכים החשובים, מה שהם עושים, הוא יעשה כמוהם. זהו, זו התשובה”.
