מובא במדרש רבה על הפסוק „אל תראוני שאני שחרחורת וכו” (שיר השירים א ו ) כי רבי אבהו שאל את ריש לקיש בעת הליכתם בדרך, מדוע אנחנו נכנסים לעיר של מחרפים ומגדפים הנוהגים שלא כשורה, על כך השיב ריש לקיש שאין לומר דברי גנות וקטגוריה על ישראל. וז”ל המדרש: „רבי אבהו וריש לקיש הוו עללין לחדא מדינתא דקיסרין אמר ליה רבי אבהו לרבי שמעון בן לקיש מהו כן עלינן למדינתא דחירופיא וגידופיא? נחת ליה ריש לקיש מן חמריה וספא חלא ויהב בפומיה. אמר ליה מהו כן? אמר לו אין הקדוש ברוך הוא רוצה, במי שאומר דילטורייא על ישראל. „
מדברי המדרש עולה כי אין לומר דברי לשון הרע, אף על עוברי עבירה וכן אין לומר דברי לשון הרע על קבוצת אנשים מישראל וזאת למרות שדברי הגנות אינם נאמרים באופן פרטני על אדם מסוים אלא כאמירה כללית.
בספר חרדים (פרק מז כ) מובא מקור נוסף לאיסור אמירת לשון הרע על קבוצה. בספר מלכים (מלכים ב פרק ז) מסופר כי בתקופת המצור שהטיל מלך ארם התנבא אלישע כי יבוא במהירות שפע כלכלי כבר למוחרת: „כה אמר ה’ כעת מחר סאה סלת בשקל וסאתיים שעורים בשקל בשער שמרון” אך השליש (הקצין המתלווה אל המלך) פקפק בדברי אלישע באומרו „הנה ה’ עושה ארובות בשמים היהיה כדבר הזה וכו” ועל כך השיבו אלישע „ויאמר הנכה רואה בעינך ומשם לא תאכל„
וביאר המדרש כי השליש אכן האמין שהקב”ה יכול לעשות נס ולהביא שפע כלכלי כבר למחרת, אלא שהשליש לא האמין כי דור שאינו נהג כשורה ראוי לנס כזה, ועל כך השיבו אלישע שהוא השליש ייענש בשל אמירת דברי גנאי על ציבור שכן יש איסור לומר קטגוריא על ישראל.
הקשו האחרונים (ספר חרדים, פלא יועץ ערך לשון הרע) שלכאורה דברי הגמרא סותרים בכמה מקומות את דברי המדרש לעיל האוסר אמירת גנות על ציבור, משום שמצינו בש”ס אמירות שיש בהן לכאורה גנות על קהלים או ציבור שלם וכגון בדברי הגמרא במסכת חולין (קכז ע”א) „אמר רב גידל אמר רב, נרשאה נשקיך, מני ככיך” – כדאי לך למנות את שיניך לאחר שאחד מבני נרשאה נישק אותך, משום שבני נרשאה הם גנבים.
וכן בדברי הגמרא במסכת ביצה (לב ע”ב) „כי הא דשבתאי בר מרינוס אקלע לבבל, בעו מנייהו עסקא ולא יהבו ליה , מזוני מיזן נמי לא זינוהו, אמר הני מערב רב קאתו דכתיב „ונתן לך רחמים ורחמך”(דברים יג יח ) כל המרחם על הבריות בידוע שהוא מזרעו של אברהם אבינו וכל מי שאינו מרחם על הבריות בידוע שאינו מזרעו של אברהם אבינו” – הגמרא מספרת כי בני בבל לא גילו רחמים ולא הגישו סיוע ומזון ועל כך נאמר עליהם שהם מזרעם של הערב רב.
מדברי הגמרא עולה, כי נאמרו דברי ביקורת וגנות על קהל או ציבור שלם וזאת למרות דברי המדרש שאין לומר דברי גנות על ציבור מישראל.
ומתרצים האחרונים, כי דברי הגנות שמתורים בגמ’ לעיל על בני נרשא או על בני בבל וכדו’ נאמרו על פי ההיתרים לומר דברי לשון הרע, כגון במקרה שיש צורך לפרסם עוברי עבירה או במקרה שדברי הגנות כבר היו ידועים ולא קיימת אצל המספר כוונה לפרסם עוד יותר את הגנות (בעז”ה בשבועות הבאים נעסוק בהיתרי סיפור לשון הרע והתנאים הנדרשים להיתר) ולכן אין סתירה בין דברי הגמרא לדברי המדרשים שהובאו לעיל.
החפץ חיים בהלכות לשון הרע (כלל י סעי’ יב ) פוסק: „ונכשלין בזה בעוונותינו הרבים הרבה אנשים, כמו שאנו רואין בעליל, שאם לא יקבלו לאחד בסבר פנים יפות כרצונו בעיר אחת, כשהוא נוסע אחר כך לעיר אחרת, מפרסם לגנות עבור זה האנשים החשובים דשם, מפני שלא סייעהו בענייניו. וכל שכן אם מבזה עבור זה סתם לכל העיר בוודאי עוון פלילי הוא וכו’ „
ובעניין זה כותב החפץ חיים בהלכות לשון הרע (בהגהה השניה בכלל ד סעי יא) כי המדבר בגנות קבוצת אנשים או ציבור גדול, הרי הוא עובר על איסור לשון הרע ביחס לכל אחד מאנשי הקבוצה, וממילא ככל שקבוצת האנשים נשואי דיבור הגנות היא גדולה יותר, כך גדל מספר האיסורים שמספר דברי הגנות עובר עליהם.
כתב הפלא יועץ בערך לשון הרע: ” וביותר יגדל הכאב על המדברים בגנות משפחה, או בגנות בני העיר או בגנות שבט מישראל… וידוע מדברי רבותינו ז”ל, שהקדוש ברוך הוא מקפיד הרבה על המלמדים קטגוריא על ישראל, ואין לך כל עיר ומשפחה ושבט וכל איש שאין בו בר ותבן, ואין עץ בלא עשן, ואין שלם בכל אלא אחד יחיד ומיחד יתברך שמו, ואין להאנשים לגנות לשום אדם על אשר נמצא בו דבר לא טוב…”
