מתוך התרבות של פרצות ביחוד בשמירת שבת קדש, בנקודות הישוביות החדשות של קרקעות הקרן הקימת הלאומית, פנה לקונגרס הציוני בבזל (בתרע”א) במכתב התוכחה והאזהרה החמורה… שעורר אז את התסיסה הגדולה… אמנם עם מה שהמשיך להתריע תמיד על אותן התביעות והקובלנות, לא התעכב מעולם מתת דברי תמיכתו לקרן הקימת, ולא פעלו עליו כל הפצרותיהם והשתדלויותיהם של מתנגדיה, אלא תמיד הרבה והוסיף לתמוך ולחזק בשלהבת קדשו את הקרן הקיימת ואת מצות מפעלה לגאולת הארץ וכבושה (לשלשה באלול, עמ’ כא).

בדברים אלו סיכם הרב צבי יהודה קוק את היחס המורכב של אביו הגדול לקרן הקיימת ולהסתדרות הציונית. האירוע שאליו מתייחס הרצי”ה התחולל בחג השבועות של שנת תרע”א (1911) ובשבת הסמוכה לו. במושב הפועלים עין־גנים, הסמוך לפתח־תקווה, התקיימה התכנסות ציבורית שלוותה בחילול שבת. היה זה אירוע תקדימי של חילול שבת המוני במושבות העלייה השנייה בסמוך למרכז יהודי גדול, והוא עורר סערה ציבורית. אספות מחאה התקיימו בפתח־תקווה וביפו. בדברים שהשמיע הראי”ה הוא אמר: „חלול שבת ויו”ט שנעשה בפרהסיא… הרעיש את לב קהל ה’ בכללו, את כל ישראל יושב ארץ ישראל… נשמת האומה מצאה את עצמה נכאבת ועלובה על ידי אחדים מבניה”.

הפועלים טענו להגנתם שלא מדובר בחילול שבת בפרהסיה, משום שבתור מושבת פועלים, עין־גנים נחשבת כמשפחה בפני עצמה. על כך הגיב הראי”ה באמירה עקרונית, שהייתה לקו המנחה של פעילותו בתחום זה למשך כל שנות חייו:

הכי מעניין

דוקא נגד טעות זו עלינו למחות. אלמלא שאנו חשים את רגש האחוה לכל אחינו, גם להרחוקים – ובפרט לאלה אשר נושאים הם, באיזה מובן שהוא, את דגל האומה בידם – לא היה הענין כל כך מרעיש אותנו… הננו קוראים למחות נגד השגיאה הנוראה של הפועל הצעיר, החושב את עצמו למשפחה בפני עצמה, כאילו דבר אין לו עם כלל האומה… דעו אחים, בני ישראל אתם כולכם, ועין גנים עיר היא בארץ ישראל, עיר הקודש היא, ועיר הקודש עין גנים תובב”א. נקוה ממנה שנוכל לחוש לה את כל חושי האחוה הכללית של כל אחינו בני ישראל.

בעתון „הפועל הצעיר” הגיבו בחריפות לדבריו של הראי”ה וכינו אותו „בן שתי נשמות… כולו נאור ביפו, וכולו חשוך בפ”ת… בהספדיו בפ”ת אינו מוצא דבר יותר חשוב מאשר להתנפל על הפועלים היהודים… וביפו הוא כולו פרוגרס”.

הראי”ה פנה גם להנהלת קק”ל, שעל אדמתה ישבו הפועלים, בדרישה להתערבות מצידם כדי למנוע הישנות מקרים כאלה בעתיד. במקביל פנה לראשי תנועת המזרחי, כדי שיעלו דרישה דומה בקונגרס הציוני העשירי שעמד להתכנס בבזל בשלהי חודש אב תרע”א:

לדעתי הננו חייבים לתבוע, בעת הקונגרס הבא, מה”אקציאנס קומיטה” [הועד הפועל] ערובה בטוחה, שדברים כאלה עוד לא יקרו. לדעתי חייבים אנו לעמוד בזה חזקים כצור, שאם לא יתענין הקומיטה בשאלתנו הבוערת כל כך במעמקי נשמתנו, נהיה מוכרחים כולנו וכל הכוחות המזרחיים לעמוד בכח נגד הקופה הלאומית, למרות מה שהיא כל כך חביבה עלינו חיבת נפש.

מכתב נוסף שלח הראי”ה בכ”ח תמוז לנשיא תנועת המזרחי, הרב יצחק יעקב ריינס, ובו ביקש „לאחוז בזה באמצעים היותר אמיצים, להביע את מחאתנו בקול גדול ובכח אמיץ. בשום אופן אי אפשר שנשתתף בעזרה לכונן מכונים כאלה, המחריבים אותנו חורבן כ”כ נורא, בתוכיות בנייננו הכללי”.

הצייר הנודע הרמן שטרוק, שהיה מראשי המזרחי וחבר בדירקטוריון קק”ל ובהנהלה הציונית, ושבאותו קונגרס שימש כממלא מקום נשיא המזרחי, הקריא את המכתב וסיים בהצעה „שהקונגרס יחייב את הנהגת הקרן הלאומית לשמור על חוקי היהדות שלא יחללו באחוזותיה”. לטענה כי מדובר במעשי יחידים בחייהם הפרטיים ולא בעניין ציבורי הנוגע לקק”ל, השיב הרב מאיר ברלין (בר־אילן), בהמשך להשקפה שהביע הראי”ה, כי באירוע עין־גנים חוללה השבת לא „בחייהם הפרטיים” של החלוצים אלא בפרהסיה, ולא ניתן לאפשר דבר כזה על אדמת קק”ל המבקשת לייצג את האומה כולה.

בהחלטה שהתקבלה בסופו של יום נכתב כי „אפילו אלה שאינם דתיים כשהם לעצמם, יודעים הם להעריך את חשיבותה הלאומית של דתנו”. למרות זאת הוחלט כי ניתן להסתפק בדברי הרצל, שהודיע בשעתו כי „הציונות לא תעשה דבר שיהיה נגד הדת”. פועלו של הראי”ה בהעלאת הנושא לדיון בקונגרס הציוני עורר את רוגזו של יריבו האידיאולוגי, הסופר י”ח ברנר, שכתב „כל השמחה, אם היא נפגמת במשהו, הרי רק בגלל הקובלנא של הרב היפואי קוק על פועלי הארץ”.

„לא יסלח למעליב נשמתו”

גם בשנים הבאות שיגר הראי”ה קובלנות רבות דרך נציגי המזרחי, שנרתמו ברצון ובמרץ לפעילות לשמירת הפרהסיה היהודית בארץ הקדש, והקריאו את מחאותיו בפני משתתפי הקונגרסים הבאים. חשוב לציין כי לעומת מי שמנסים לתקוע טריז בין הראי”ה למזרחי, הרי שברוב הגדול של הנושאים שעל סדר היום הציבורי והאידיאולוגי – שבת, כשרות, מקוואות, חינוך, התיישבות, עלייה, רבנות ראשית ועוד – אנשיה פעלו עימו כתף אל כתף באינטנסיביות ובהתמסרות, גם כאשר פעולתם עלתה להם בביקורת חריפה מצד גורמים חילוניים.

הנימוק המרכזי שנקט הראי”ה בבואו לדרוש את שמירת הפרהסיה היהודית היה כי אין זו „כפייה דתית”, מכיוון שהמינימום הנדרש מיהודי המכבד את לאומיותו הוא כבוד הדת. הלא כך שרטט את ארבעת השלבים של תשובת הדור: „כבוד הדת, חבת הדת, הכרת הדת וקיום הדת. אין שום אדם מישראל יכול לסלק את עצמו מכל מה שנוגע לכבודה של דת ישראל, שאיך שיהיה נשקע בדעות זרות ורחוקות, הלא בתור בן לאומה הוא חייב בכבודה על פי הכרתה הכללית שהוא מאוחד בה עם כבוד דתה, שכל אוצר הכבוד שלה ספון בקרבה… ובזה המפתח של הגאולה הוא גנוז” (אורות התשובה, תוספות תשובה, ח).

ואם נדמה שאת הכבוד משיגים רק בדרכי שכנוע, הראי”ה לא נמנע מלדרוש אותו בתוקף ואף להפעיל לחץ ציבורי ופוליטי. כך למשל כתב לקונגרס הציוני בתמוז תרפ”ג:

דרישתי חזקה היא מהכנסיה הנכבדה שתוציא קול קורא במחאה נגד כל מחללי קדשי עמנו בביתנו הלאומי, מכל המינים, ואזהרה לכל החוות והקבוצות המיוסדות על אדמות הקרן הקיימת לישראל ביחוד ולכל המוסדות הצבוריים למיניהם, למען ידעו שהזהירות בכבוד קדושת דת ישראל בארץ ישראל על ידי בוני הארץ מכל המעמדות, היא תנאי לאומי.

אלא שהחלטות הקונגרס היו דקלרטיביות ונטולות שיניים. משנוכח הראי”ה לראות שאפיק זה איננו מתקדם לפעולה מעשית, צירף למאמציו המעשיים את קק”ל, הגורם המיישב ובעל הקרקע. הקרן הקיימת לישראל נעזרה מאוד בראי”ה, והכרוזים הרבים שפרסם בתמיכה לארגון הניבו תרומות בהיקפים אדירים. לכן, מבחינה מסוימת היה בעל המאה שהוא גם בעל הדעה.

וכך כתב אז להנהלת קק”ל:

עם כל מעמקי חבתי לפעולות הקהק”ל, לא אוכל מלהעיר את כ’ על המכשלה הרבה, שהם עוברים בשתיקה על כל העלבון של כל קודש בישראל, שנתרבה לצערנו הגדול, בקבוצות העומדות על קרקעות של הקק”ל חלול שבת בפרהסיא ואכילת טריפות בהפקרות ובפומבי… צאו בקול גדול ואזהרה מוחלטת לכל הקבוצות המתנחלות על קרקעות הקהק”ל, כי עוד ישראל חי במלא חילו העממי, ורגשו הדתי חסון בקרבו, ולעד לא יסלח למעליב נשמתו… וחק איתן מוכרח להתקבל, שאסור לחלול קודש, ביחוד בצורה פומבית ומעלבת, להיות שוררת בכל גבול קרקעות הקהק”ל.

כשראה שהקובלנות לא הועילו, החל הראי”ה בהפעלת לחצים מסיבית על קק”ל כדי שזו תכניס לחוזה ההתקשרות עם המתיישבים על אדמותיה, סעיף המחייב אותם בשמירת שבת במרחב הציבורי, קיום מטבחים ציבוריים כשרים, והימנעות מאכילת חמץ בפרהסיה. המו”מ התנהל בסיוע משמעותי של ראשי המזרחי, שאף להם הייתה השפעה גדולה על ציבור התורמים. לאחר שנים אכן הוכנס סעיף כזה, אבל הוא כמעט לא יושם בגלל אי היכולת לאכוף אותו בפועל.

אפילו מנחם אוסישקין, שעמד בראש קק”ל והיה מתומכיו הגדולים של הראי”ה, חשש כי אם קק”ל תכביד את ידה על בני היישובים בצעדים מעשיים, עלולה להיפתח בארץ ישראל מלחמת מעמדות בהשראת תנועות הפועלים, ואז „הנוער ילך בלי שום ספק עם הקיצונים”. הוא הביע חשש נוסף מהכרזה מתריסה על חילול שבת מאורגן בכל נקודות הישוב החקלאיות, ואז „מה נעשה? הלא לא נקרא את המשטרה לגרש את יושבי עמק יזרעאל”!

אלימות במגרש הכדורגל

האזכור של עמק יזרעאל בדבריו של אוסישקין לא היה אקראי. דרישותיו של הראי”ה לא היו מוגבלות למקומות שנמצאה בהם אוכלוסייה דתית, בנימוק של „פגיעה ברגשות הציבור הדתי”. הוא חש אחריות כלפי כלל ישראל, גם לאנשי ההתיישבות החילונים. דווקא ההזדהות העקרונית עם מפעל התחייה הלאומית ומאמציו הכבירים בקידומה, העניקו לראי”ה את היכולת לתבוע שמירה על קודשי ישראל בכל מקום בארץ ישראל. המגעים הקרובים עם המתיישבים והיחס החיובי למניעיהם הבסיסיים אפשרו לו לנהל עימם שיח גלוי ואף נוקב, ולדרוש מהם הקפדה על הקדוש והיקר לתורת ישראל.

לכן מחה על חילולי שבת ביישובי העמק, בחיפה ובכל מקום בארץ ישראל. בשנת תרפ”ט ובשנים שלאחריה הצליח להשבית את טקסי הביכורים שנעשו תוך חילול שבת וחג ביישובי העמק בחג השבועות. הדבר גרר ביקורת חריפה בעיתוני השמאל, שכתבו בין השאר „ויעלזו כל הקוקים וכל קוזקי האל”.

לא אחת שלח מכתבי התראה ליישובים שחיללו שבת, ובהם איים בהסרת כשרות. בשנת תרצ”ב (1932) אף פרסם מודעות שהכשרות הוסרה מ”תנובה ירושלים”, לאחר שזו לא נענתה לדרישתו שלא לקבל חלב מאנשי תל־עדשים „שמחללים שבת בפרהסיא בתעשית החלב”, ולא מכפר יחזקאל „שתושביה אוכלים וסובאים טריפות וחֵלֶב בפרהסיא, ומכשילים גם את המשקים שבסביבם בחֵלֶב וטריפות”. במודעה הזהיר את „כל תושבי עיה”ק שאסור לכל בר ישראל לקנות חלב, גבינה, חמאה ושארי תוצרת החלב מחברת תנובה ירושלים, עד שישמעו לקול התורה שלא לקבל שום תוצרת חלב מהמקומות הללו עד שיקבלנו עליהם להתנהג כדת תורתנו הקדושה, ויתנו ע”ז ערובה בטוחה לפי ראות עיני בי”ד”.

תיאור מאבקו של הראי”ה נגד משחקי הכדורגל בשבת שארגנה אגודת הספורט „מכבי”, דורש מאמר נפרד. במסגרת זו אציין רק כי פרסם כרוזים רבים מספור, בהם הוא ועמיתו הספרדי הרב יעקב מאיר מוחים נגד משחקי הכדורגל בשבת. באחת הפעמים שבהן אנשי מכבי הגדישו את הסאה, עודד הראי”ה את חברי בני עקיבא להיכנס למגרש הכדורגל כדי למחות ולהפריע למשחק, דבר שגרר אלימות קשה נגדם. מסירות הנפש של צעירים אלה למען השבת שכנעה את הרב נריה להיכנס לפעילות בבני עקיבא, והשאר היסטוריה.

שמאל דוחה וימין מקרבת

מחאותיו ותוכחותיו המרובות של הראי”ה כנגד הפרצות בקיום ההלכה בפרהסיה עומדות לכאורה בניגוד לאחת הפסקאות המפורסמות בכתביו ההגותיים: „הצדיקים הטהורים אינם קובלים על הרשעה אלא מוסיפים צדק; אינם קובלים על הכפירה אלא מוסיפים אמונה”. ואולם שתי תשובות בדבר. האחת, אין להפוך דברים שנכתבו כהגות ועיון מעמיק לתוכנית עבודה. לא ראי השקפה עליונה המתבוננת ב”עולם האצילות”, כראי ניתוח המציאות מזווית מעשית. אמנם בוודאי ישנם קשר והשפעה בין המישורים, והמכיר בסגולתו הפנימית של יהודי שהתרחק מהתורה, לא יסתפק בתוכחה אלא ישתדל בדרכי קירוב ואהבה.

ותשובה שנייה – השימוש הרווח בציטוט הנ”ל כסיסמה העומדת בפני עצמה, הריהו בגדר הוצאת הדברים מהקשרם. באותו מקום ב”ערפילי טהר” מתאר הראי”ה את המתחולל בליבו של הצדיק: „וכשמצד אחד מתרבים עוונות שמורידים את הנשמות למחשכים, מתגברים הצדיקים לצחצח את רוחם לשאיפות נשגבות מאד… מְעַנים הם ישרי לב הללו את נפשם לפעמים, עד כדי שיוחדר האור ותימלא הנפש הגות קודש במידה מליאה, המכרעת בתמציתה לטובה גם נפשות חוטאות… וחפצים הם בכל לב שבתפילתם יוכללו כל פושעים… וחפץ זה פועל הוא ברוב חילו, ומעדן הוא בלא ידיעה מצד המקבלים נפשות רבות… על כן הצדיקים הטהורים אינם קובלים על הרשעה, אלא מוסיפים צדק…”.

כלומר, אין כאן הדרכה מעשית לציבור או ליחיד, אלא תיאור אופן השפעת תכונות נפשו של הצדיק. אין כאן כל סתירה לכך שבמקום הצורך אכן דרוש גם לקבול על הרשעה בכל תוקף, וכפי שנהג הראי”ה בעצמו. יתר על כן, למרות המגמה הכללית של אהבה וקירוב, שבה נקט הראי”ה מתוך הכרה בסגולה היהודית הפנימית, הרי שבאותם מקרים שבהם נתקל בגילויים אנטי־דתיים בוטים, לא היסס לדרוש בתוקף ובחריפות „להיפטר מהנגעים הללו, ולא יטמאו את האוויר של ארץ ישראל שהננו מתאזרים לבנותה”

התנהלות זו היא מודל מרהיב ליישום הדרכת חז”ל, שקבעו כי כלפי מי שסרח יש לפעול בשני מסלולים: שמאל [היד החלשה] דוחה, וימין [היד החזקה] מקרבת.

עוד כתבות בנושא