בבית העלמין בתל מונד שבשרון הובא היום (חמישי) למנוחות תת-אלוף צורי שגיא. שגיא, שכונה בפי חבריו „שנקין”, הלך לעולמו אתמול בגיל 92. הוא היה מוותיקי החיל, ונודע בעיקר בשל פעילותו החשאית כיועץ הצבאי של המורדים הכורדים בעיראק. במהלך קריירה צבאית ענפה של יותר משלושה עשורים מילא שורת תפקידים: מפעולות התגמול של שנות ה-50, דרך מלחמות סיני, ששת הימים ויום הכיפורים, ועד לשליחויות חשאיות באתיופיה, איראן וכורדיסטן. הוא הותיר אחריו את אשתו ציפה, ובנו יאיר.
בין מאות הנוכחים שהגיעו לחלוק לו כבוד היו הרמטכ”ל לשעבר משה (בוגי) יעלון, האלופים במיל’ טל רוסו, אורי שגיא, יצחק מרדכי, יורם יאיר, עמוס ירון ומתן וילנאי, המפכ”ל לשעבר אסף חפץ, ורדה פומרנץ שהייתה ראש אגף משפחות במנהלת החטופים, עמרי שרון, חיליק מגנוס ואנשי חטיבת הצנחנים לדורותיה.
ציפה, אלמנתו של שגיא, פנתה למאות הנוכחים בהלוויה ואמרה: „צורי אהב אתכם בדרכו ואהב את המדינה מאוד. תודה רבה לך צורי, על הכל”. בנו הצלם יאיר שגיא ספד לו בבכי: „לאבי היו הרבה חברים טובים, הוא אמר לי תמיד תהיה עם חברים, עזור תמיד לכולם. זה היה חשוב מאוד לאבא שלי. הוא אהב אנשים, אהב את האדמה, והיה איש חרוץ”. נכדיו זוהר ודרור שיתפו: „סבא הכי טוב והכי אמיץ, ספר היסטוריה מהלך, הגאווה הכי גדולה שלי. לא פחד מכלום חוץ מסבתא ששניהם לימדו אותי מה זו אהבה”.
חבריו של תא”ל שגיא מתארים אותו בתור „קצין מבריק ונועז שנרתם לכל משימה ומסייע תמיד לכולם”. אחד מחבריו הקרובים שספדו לו הוא האלוף במיל’ עמוס ירון. הוא סיפר כי „בדרך לכאן התנגן השיר ‘עץ השדה’ של שלום חנוך, ‘האדם עץ השדה כמו האדם העץ צומח’. צורי היה באמת כמו עץ השדה – אגדה מדור הנפילים של צה”ל. לדבר עליו זה לדבר על דור הולך ונעלם”. חברו המשיך ואמר: „הוא היה לוחם אמיץ, תמיד הפגין אומץ לב כלפי חבריו ומפקדיו, הוא זה שחילץ את רפול משדה הקרב”.
הוא המשיך וסיפר על החברות בין שניהם: „הוא היה חבר יוצא דופן, נאמן ואף פעם לא התרגז. אני מכיר אותו כמעט 70 שנה. שנינו גרים בשיכון הצנחנים, אתה תחסר לי מאוד עם התבונה והחוכמה שלך”.
שגיא נולד בהרצליה וגדל במושב עין ורד. דרכו הצבאית בת שלושת העשורים החלה עם גיוסו לצה”ל בשנת 1952, כשהצטרף ליחידה 101 ולגדוד 890. בתקופה ההיא נבחנו המפקדים במבחני סיור מעבר לגבול. שגיא, אז סמל ומפקד מחלקה, הדגים תעוזה ותפיסת סיור חדשנית. בהמשך יצא לקורס קצינים והשתתף בשורה של פעולות תגמול. במלחמת סיני פיקד על פלוגה ג’ בגדוד והשתתף בקרב המיתלה, מהקרבות המזוהים ביותר עם חטיבת הצנחנים באותה מלחמה.
בשנים 1960-1959 היה שגיא מפקד סיירת צנחנים, ובהמשך מילא שורת תפקידים בחטיבה, בהם קצין המודיעין. הוא יצא לשליחות באתיופיה, שם השתתף בהכשרת קציני הצבא המקומי, ולאחר שחזר לישראל המשיך להתקדם בשורות הצנחנים ואף מונה לסגן מפקד הנח”ל המוצנח. בשנים 1965-1963 פיקד על גדוד 890, לאחר שבעבר שירת בו כלוחם וכמפקד. בתחילת שנות ה-60 נשלח גם לאיראן, שהייתה אז בעלת ברית קרובה של ישראל תחת שלטון השאה, וסייע בארגון ההגנה על מתקני הנפט במפרץ הפרסי.
במלחמת ששת הימים היה שגיא חלק מהכוח המוטס שנועד לכבוש את שארם א-שייח, שנפלה לבסוף ללא קרב משמעותי. לאחר המלחמה שימש סגן מפקד חטיבת הצנחנים, השתתף בפעולת כראמה ובהמשך כיהן כקצין אג”ם של פיקוד המרכז.
לצד היותו אחד מסמלי חטיבת הצנחנים, מרכיב מרכזי בדמותו הציבורית התהווה דווקא מעבר לים. שגיא נשלח לכורדיסטן העיראקית כחלק מהסיוע הישראלי החשאי למורדים הכורדים בהנהגת מוסטפא ברזאני, שנאבקו בשלטון המרכזי בבגדד. ניסיונו של שגיא החל בהדרכת קורסים צבאיים מיוחדים לקצינים וללוחמים כורדים, והמשיך בתפקיד ראש המשלחת הצבאית של ישראל בכורדיסטן ב-1966.
בעיני הכורדים שגיא נחשב ללא פחות מאשר אגדה. הוא שימש כיועץ צבאי מטעם צה”ל לכוחותיו של המנהיג הכורדי מולא מוסטפא ברזאני, שהתייחס לשגיא כאל אח. הוא הפך במהרה לדמות נערצת היות וזיהה את הבעיות בשיטות הלחימה הכורדיות והתאים עבורם תפיסת הגנה והתקפה צבאית מתקדמת, מה שהקנה לו גם יחסי חום וקרבה.
אחרי 32 שנות שירות, שגיא השתחרר ב-1984 וחזר אל השדות של המשק החקלאי שלו בכפר הס, המושב בו חי מאז שנישא לאשתו ציפה, בת המקום. עבור שגיא העבודה החקלאית הייתה הרבה מעבר לפרנסה, זו הייתה דרך חיים. עבודת האדמה הייתה עבורו תחליף לפעילות גופנית והיוותה סביבה ערכית. שגיא שמר על קשר אמיץ עם חבריו מהשירות והיה דמות מרכזית בקבוצה המכונה „חבורת איינדה”, שחבריה נהגו להיפגש מדי חודש ולשיר שירי מולדת וארץ ישראל.
