אחרי יותר מארבעים שנה ברדיו ועל מסך הטלוויזיה, אברי גלעד מחפש אהבה חדשה. מגיש „מה יש” ו”העולם הערב”, ״המילה האחרונה״ ו״העולם הבוקר״, ״עשינו עסק״ ו״אחד נגד מאה״ מבקש לעצמו דבר חדש להתמסר אליו. והוא מצא את הדבר הזה: הובלת מכינה קדם־צבאית חדשה בערד, ״קול גיא״, על שם גיא שמחי שנפל בקרב ברעים ב־7 באוקטובר לאחר שהציל את חייהם של רבים. המכינה, מבית ״השומר החדש״, תיפתח בספטמבר ותשלב חקלאות, ידיעת הארץ והכנה לצבא עם לימודי תקשורת והסברה.
הרעיון נולד אצל מנכ״ל השומר החדש יואל זילברמן בעקבות משבר ההסברה של 7 באוקטובר, ומתוך תחושה שצריך להעניק כלים לדור הבא של מייצגי ישראל בעולם, באולפני הטלוויזיה או במשרד החוץ. זילברמן פנה לגלעד, שמלווה את ״השומר החדש״ מראשית דרכו (״אולי לא מהיום הראשון אבל בטח מהיום השני״), וביקש ממנו להוביל את המכינה כמנהל המקצועי וכרוח החיה של המקום.
„אני מלמד במכינות קדם־צבאיות לפחות עשור, ועד כה לימדתי בעיקר את שיטת ימימה, אבל עכשיו נתחיל לעסוק גם בתקשורת”, אומר גלעד. „מכל הדברים שעשיתי בחיי, אני הכי נהנה ללמד. אני אוהב לדבר עם צעירים, לתפוס אותם על ההתחלה, לפני שהם מתקלקלים. מהשנים שלי במכינות הבנתי שכשאני פוגש אותם בגיל 18, זה בדיוק הרגע שבו עוד אפשר להכניס בהם ערך, לשנות כיוון, ולתת להם משהו שילך איתם לכל החיים. יש לי זמן, רצון ותשוקה לעניין הזה של הסברה ישראלית. אז כן, יש כאן גם משהו חדש. כמו בשיר של אסף אמדורסקי, ‘אתה צריך אהבה חדשה’. זו האהבה החדשה שזימנו לי”.
לא ישנים על האף
יש מי שירימו גבה על כך שתנועה שמזוהה עם פעילות חקלאית ושמירה על אדמות הלאום פונה לעסוק בהסברה. אך בעיני גלעד, זהו המשך טבעי לעשייה של השומר החדש. „זה הגוף הכי חשוב שפועל במדינה כיום”, הוא אומר. „הוא עושה יותר מחקלאות: הוא מקים יישובים ובתי ספר חקלאיים ציוניים, תנועות נוער יהודיות וערביות ציוניות, והוא מנוע אינסופי של עשייה. הצורך לעסוק בהסברה הוא חלק מהעשייה הציונית – אנחנו מסתכלים על המצב שלנו בעולם ומבינים שלפני הכול, הרבה ממה שקורה בכלל לא בידינו. קטאר הקימה במיליארדים מכונת הכפשה אדירה, שקשה מאוד להתמודד איתה. אבל גם אנחנו במשך שנים ישנו על האף. ביבי ישן על האף, הממשלה ישנה על האף. חשבנו שיהיה בסדר כי אנחנו צודקים, ובינתיים נהיה מאוד לא בסדר.
„אנחנו במשבר שילווה אותנו דורות קדימה, אירוע שמסכן בו־זמנית את העם היהודי ואת מדינת ישראל, מול גל של אנטישמיות ואנטי־ישראליות בכל העולם. העובדה שכל אפס ברחוב יודע היום לדקלם שאנחנו רוצחי תינוקות ושאנחנו מבצעים רצח עם היא לא דבר שצמח מעצמו. זו תוצאה של מערכת שעבדה במשך שנים, שמימנה אוניברסיטאות בארצות הברית, בנתה תוכניות לימוד נגדנו, וכשהגיע הרגע הנכון הכול פרץ. אנחנו חפיפניקים: עובדים מהרגע להרגע, לא בונים תוכניות ארוכות טווח, מזלזלים באויבים שלנו ולא מבינים מה חינוך יכול לעשות. כיום אנחנו רואים היטב מה חינוך יכול לעשות”.
איך תוכנית קדם־צבאית בערד יכולה להתמודד עם זה?
„המכינה הזאת היא זרע, התחלה של התחלה. אנחנו עוד לא יודעים מה ינבוט ממנה. כשבאים לטפל בבעיה ענקית אי אפשר לבוא עם פתרון ענקי, כי פתרון כזה הוא כבר בקנה מידה מדינתי או עולמי. אנחנו יודעים לעשות חינוך, ולכן אנחנו מתחילים במשהו קטן, בתקווה שהוא ילך ויתרחב. במובן מסוים, המכינה הזאת היא גלי צה״ל של ההסברה, מעין אקדמיה ישראלית לתקשורת ולהסברה בגיל צעיר, כשהמוח עוד גמיש ויש עוד הרבה שנים להשתפשף. לא סתם התקשורת מלאה בבוגרי גלי צה״ל; הם למדו תקשורת כשהיו כמעט ילדים. אנחנו רוצים להקנות את היכולות האלה מוקדם, ולא לחכות עד אחרי הצבא והאוניברסיטה, כשמגיעים לקורס צוערים במשרד החוץ. כשאהיה שר החינוך בגלגול הבא, זה יקרה בגדול גם בתיכונים. בינתיים, למכינות מגיעים בני נוער מעולים עם מוטיבציה עצומה. לא צריך להתעסק איתם במשמעת ולא לשכנע אותם להשתתף. הם שם כי הם רוצים, ויש קשב, שותפות והתגייסות מלאה. זה חלומו של כל מורה”.
עוד כתבות בנושא
למחזור הראשון התקבלו עשרים חניכים, והשומר החדש חותרים להקים בשנה הבאה מכינה דומה גם בצפון הארץ. תוכנית הלימודים לא נופלת מזו של לימודי תקשורת מקצועיים, וכוללת מבואות, תקשורת מודרנית, עמידה מול קהל, חשיבה עיתונאית, רטוריקה וסטוריטלינג, רשתות חברתיות, משפט בינלאומי, דוברות ועוד. בין המרצים בולטים שמות כמו ג’קי לוי, אמי פלמור, נוה דרומי, גדי עזרא, אמיר בר שלום ועוד. יותר מן הביקוש ללמוד הפתיע את גלעד ואת השומר החדש הביקוש ללמד. אנשי תקשורת רבים יצרו קשר והציעו את עצמם לשיחה או הרצאה, אפילו בהתנדבות, מתוך זיהוי הדחיפות והצורך.
המטרה, מבחינת גלעד, היא שהחניכים יגלו יוזמה עצמאית בתחום. הבוגר האידיאלי, מבחינתו, הוא אדם אקטיבי ויוזם. ״אני קודם כול מלמד אותו להיות עצמאי בשטח. הוא לא צריך אותי כדי לפעול. קיבלת כלים? תתחיל לייצר תכנים. אתה בצבא? תייצר תכנים. את באוניברסיטה? תייצרי תכנים. את משפיעני ההסברה הטובים אפשר לספור על אצבעות של יד אחת קטועה”.
איך ההסברה שלנו כל כך לקויה? מה פספסנו?
„קודם כול פספסנו לימודי אנגלית. אנחנו לא יודעים להתבטא באנגלית, וזאת הבעיה הראשונה. שנית, אנחנו בטוחים בצדקתנו בלי להתמחות בכך. אנחנו בטוחים שעצם זה שאנחנו צודקים זה מספיק. נדמה לנו שמה שאנחנו רואים כל העולם רואה, אבל אנחנו לא מבינים אילו כוחות ענק עובדים על התודעה העולמית, ולא ממש רואים מה משדרים בעולם. אנחנו עם לבדד ישכון במובן הרע של הביטוי. מעבר לכך, אנחנו עם שלא יודע לקיים דיון. אנחנו רואים את זה בכנסת, בבתי הספר ובכל מקום. בעמים אחרים לומדים דיבייט כבר מכיתה א’, אבל לנו אין מושג איך להתווכח ואיך לבנות טיעון. לא עלינו למגרש ובכל זאת אנחנו מצפים לנצח”.
אולי אנחנו חיים במציאות מסובכת שקשה להסביר אותה.
„אני לא חושב שהמציאות הישראלית מורכבת. הסיפור פשוט: נולדנו פה, נעקרנו מפה, חזרנו לפה, חזרו איתנו ערב רב של ערבים שלא שייכים לפה, אנשים שהתקבצו מכל מיני מקומות במזרח התיכון כדי לשתות מקרן השפע היהודית. אחרי שנוצר עושר הם בוזזים אותו. אין לנו שום מקום אחר ללכת אליו ואנחנו נשארים פה. זה הסיפור”.
אפשר לטעון שהיינו טרודים בהישרדות בכמה חזיתות.
„אנחנו לא עסוקים בהישרדות. בגדול, אנחנו עם מפונק. אנחנו חווים את עולם השפע ברמה גבוהה. אנחנו שמנים. כשקורה לנו אסון כמו טבח 7 באוקטובר אנחנו מתגייסים ונהדרים, אבל זה רק במצבי קצה. את השוטף אנחנו מזניחים. ברגיל אנחנו לא עובדים בתחזוק המכונה, ולכן כשקורות לה תקלות אנחנו משלמים מחיר יקר כדי לתקן אותה”.
דע את עצמך
המחסור באנגלית טובה ובכלים לבניית טיעון הוא רק השכבה החיצונית של הבעיה. עוד לפני השאלה איך מדברים אל העולם, ניצבת השאלה עד כמה אנחנו עצמנו מכירים את הסיפור שאנחנו מבקשים לספר. מבחינתו של גלעד, הסברה איננה רק זירת חוץ, ראיונות ברשתות זרות או תגובה לטענות נגד ישראל: היא מתחילה בבית, בהכרת השורשים ובידיעת הסיפור שמחבר אותם למקום הזה.
„הסברה היא היכולת לספר סיפור כלפי פנים וגם כלפי חוץ”, הוא אומר. „אנחנו לא זקוקים לנרטיב מומצא, אלא צריכים לספר את הסיפור האמיתי, ובשביל זה צריך קודם כול לדעת אותו. אם תלכי היום בחוץ ותעשי משאל רחוב בקרב צעירים ותשאלי שאלות פשוטות, כמו מה קרה ב־1948 ומה זה נכבה, לרובם אין מושג. כל הטיקטוקיאדה והאינסטגרמיאדה בכלל לא עוסקת במי שאנחנו, במה אנחנו עושים פה, ואיפה אנחנו צודקים וטועים. אנו לא עוסקים בזה. בעיקר עושים טרנדים מטופשים וחושבים שאלה החיים”.
את התקווה שבתי הספר ותנועות הנוער ישלימו את הפערים גלעד הודף בחיוך מיואש. „כל מי שחושב ששיעורי היסטוריה עוסקים בסיפור שלנו, טועה”, הוא קובע. „במערכת החינוך שלנו משננים חומר אבל לא לומדים לעומק שום דבר, בוודאי לא יחסי אנוש ומיומנויות אנושיות בסיסיות, שהם הדברים הכי חשובים היום. אבל גם אם לומדים ‘חומר בהיסטוריה’, במירכאות, זה לא אומר שהוא מוטמע והפך לחלק מהמערכת”.
בתנועות הנוער המצב לא יותר טוב: „הלכתי פעם למופע סוף שנה של הצופים, ופגשתי תוכן אלים וגס. הבנות שלי היו בצופים ועזבו. לא שמעתי מהן פעם אחת שהיה בפעולה דיון ערכי – לא על ציונות, לא על היסטוריה ולא על השאלה מה אנחנו עושים פה. הרבה פעמים החניכים יושבים עם הטלפונים, גם המדריכים בטלפון, וכל העסק נהיה מאוד חיצוני. אם אין לך 150 תליונים וסרטים על המדים אתה לא נחשב. הכול דאווין. אני לא רוצה להתרפק על הצופים של פעם, אבל משהו איבד את הדרך. אין לנו מותרות לזה יותר. יש משפט יפה של ימימה שאומר, ‘אם קשה לך, על מה דילגת? על הקל דילגת’. הקל זה קודם כול להכיר את עצמך. וקשה לנו כי דילגנו על להכיר את עצמנו, לדעת מי אנחנו, לספר את הסיפור שלנו ולהתחבר לכוח שלנו.
„לפעמים אנחנו נאלצים לעשות את זה, בלי להתכוון, כמו שב־7 באוקטובר נאלצנו להכיר את עצמנו. בשוטף יש מעט מאוד מגזרים שבאמת עובדים בתחזוק הקשר הזה. הרוב לא. הסיוט שלי הוא לפני חופשת הקיץ, כשמגיעות אליי כל הפניות של בני הנוער מהציבור הדתי־לאומי שעושים קייטנות לבעלי מוגבלויות ולמי לא. הם עובדים כל השנה בשביל זה, מגייסים תרומות ומבקשים סרטונים. זה עם ישראל שאני רוצה לחיות בתוכו”.
עוד כתבות בנושא
אתה פוגש צעירים במכינות כבר עשור. מה לדעתך חסר היום לצעירים בישראל?
״משמעות. לא שבעבר הייתה בהכרח יותר משמעות, אבל גורמי הסחת הדעת היו הרבה פחות חזקים. היו מדורות שבט, היה סיפור משותף, היו פחות מקומות לברוח אליהם בכל רגע. היום כל אחד משוטט בתוך אינסוף השפעות, מסכים והתמכרויות, והרבה צעירים מנותקים קודם כול מעצמם, אבל גם מעמם, מארצם ומתורתם. הם מחפשים בחלל הטיקטוק אישור לחיים, וזה לא מספיק.
„אני מסתכל בסרטונים בטלגרם, בערוץ שהפך לגוף התקשורת הגדול ביותר לצעירים כיום, ורואים בו צעירים שאיבדו כל דרך. אלימות קיצונית בכל מקום, פוגענית ומחרידה. טלגרם הוא לא ‘תקשורת’, כי זה פיד לייב מהחיים. כשהייתי נער היה משבר בביאפרה באפריקה, עם ילדים נפוחי בטן. אני וחבריי הלכנו, ביוזמה שלי, בלי שום הכוונה של מבוגרים, ואספנו תרומות לביאפרה בשולחן שהצבנו ברחבת המשביר בירושלים, ליד טליתא קומי. זה תוכן שאנחנו ייצרנו. היום התוכן לא מחובר לשום ערך. מה שמדאיג אותי במיוחד הוא לא רק חוסר הידע, אלא אובדן הקשר והיכולת לראות את הזולת, להחזיק מחויבות ולהרגיש שייכים למשהו גדול. ובכל זאת, אני רואה מה קורה לצעירים כשהם מגיעים למסגרת שמבקשת מהם משהו. במכינות, ובהמשך גם בצבא, רבים מהם מוצאים שורשים, אחריות וערכיות. לכן הגיל הזה כל כך חשוב בעיניי: זה רגע שבו עוד אפשר לחבר אותם לעצמם ולסיפור גדול מהם״.
עם איזה חזון אתה בא למכינה?
„ה’אני מאמין’ שלי כלפי החניכים הוא שהם יאמינו שהשורש שלהם פה ושהם שייכים לפה מדורי דורות. במסגרת הכרת ההיסטוריה, שידעו שהסיפורים שמספרים אויבינו הם מומצאים, בדותות של אלף לילה ולילה. צריך למחוק את האפולוגטיקה בשיח הישראלי. לא צריך להתנצל על שום דבר. הבאנו רק טוב למזרח התיכון. אנחנו הגורם הכי טוב, ולא ממקום של יהירות אלא ממקום של תרבות שמעודדת ערכי אנושיות והצטיינות בעוד התרבות שמקיפה אותנו היא של עדר צמא דם.
״אני רואה את מעט הישראלים שעושים הסברה בחו״ל, למשל בראיונות רחוב – שואלים אנשים מה הם יודעים על הסכסוך ובתוך שלוש שאלות מתברר שהם לא יודעים כמעט כלום. אז אני מאמין שעם הומור, עם ברק, עם ידע ועם אנגלית אפשר לעשות שינוי. אולי זו מחשבה תמימה, אבל אני באמת חושב שאפשר לשכנע כמעט כל אחד.
״כבר הרבה זמן אני מנסה למכור לפילנתרופים רעיון שנקרא I Hate Israel – שעשועון מקוון שבו עונים על שאלות מאתגרות על ישראל, ומי שמצליח זוכה בנסיעה לכאן, לפגוש את האויב שלו. כי ברשת, כמו שגם סיפר לי משפיען אמריקני, הרבה מאוד מהשיח נגד ישראל בכלל לא בנוי על ידע אלא על מנגנונים של לייקים ועוקבים, ושנאת ישראל מביאה אהדה. אני עדיין מאמין שהאמת יכולה לנצח, אבל צריך מי שיישא אותה. היום יש כל כך מעט אנשים טובים בזירת ההסברה, שאנחנו מכירים את השמות של כולם״.
למרות המוטיבציה להכשיר מסבירנים, גלעד לא רואה בעצמו חלק מחיל ההסברה, לפחות לא כלפי חוץ. „האנגלית שלי לא טובה דיה שאהיה מסבירן שמייצר תכנים שפונים לעולם. אבל הסברה פנימה היא לגמרי חלק ממה שאני עושה. עכשיו המשימה שלי היא פנים־ישראלית. אני מנסה להסביר למה אנחנו צודקים ולהדביק אנשים בלהט שלי, אף שהלהט הזה מביא לי גם גדודים של שונאים. בדיעבד אני רואה שאיבדתי קבוצה מכובדת בעם, ולמרבה הצער זו גם קבוצת ההתייחסות הראשונית שלי: עירונים, תל־אביבים, אשכנזים, בורגנים ושמאלנים”.
איבדת חברים?
„חד־משמעית. את הכי־הכי קרובים. אנשים שאני אוהב הפנו לי עורף בגלל הדעות שלי. זה בלתי נסבל”.
את האובדן הגדול ביותר חווה לדבריו לאחרונה, אחרי שאמר שהוא מעדיף את סמוטריץ’ על פני יאיר גולן. „אני מסתכל על מה שסמוטריץ’ עושה ביהודה ושומרון ובעיניי זו עבודה לדורות. אני יכול לא לאהוב את התמיכה שלו בהשתמטות, ולהיות בדעה שהוא קיצוני, ולחשוב שהפה שלו לא תמיד ברשותו, אבל אני מסתכל על המצב, ורואה איך למרות כל השנים האחרונות הכלכלה לא התפרקה. גם שם הבנאדם נותן עבודה. אז אני לא יכול להגיד שסמוטריץ’ הוא חזות כל הרע, ואני גם לא יכול להגיד שיאיר גולן הוא גיבור 7 באוקטובר וחזות כל הטוב. ממש לא. השמאל המתון, הציוני – שאני חלוק עליו ואין לי איתו כלום אבל אני מכיר בפטריוטיות שלו ובתרומה שלו למדינת ישראל ובזכויות היסוד שלו בהקמת המדינה – נחטף בידי כל מיני פרוגרסיבים שהופכים את השמאל המתון ללא רלוונטי”.
עם כל כך הרבה מחירים שאתה משלם, אילו עוגנים מחזיקים אותך?
„לא יודע אם שמת לב, אבל בחצר הבית יש אוהל ענק. זה אוהל הלימוד שלי ואליו מתקבצים חבריי הלומדים. פעמיים בשבוע מגיעים לכאן אנשים שהולכים איתי כבר 25 שנה והם מקור הכוח שלי. הכוח שלי נמצא אצל החברים הלומדים שלי, שאיתם אני מדבר על פנימיות התורה ופנימיות האדם ושייכות אמיתית, וכל מה שנחווה במערכת שלי כאמת”.
מהפך בשידור חי
גלעד (63) מתגורר בצפון תל־אביב, ברחוב קטן ושקט. הוא אב לשלוש בנות וגרוש טרי מנעמה שוחט, בת זוגו ב־17 השנים האחרונות. מחוץ לביתו תלוי מדף ספרים נדיב לכל החפץ, ובחצר אוהל הלימוד פתוח לרווחה. בביתו פוגשים קודם כול הומור וחיוניות אנושית: על הקירות תלויים שלטים עם אמירות משעשעות, ועל קיר בסלון מצויר בטושים צבעוניים מד הגובה של ילדיו לאורך השנים.
באווירה הביתית הזאת, גלעד חמוש בנינוחות ובהומור ששזור גם בסוגיות הכבדות ביותר. במידה רבה כך הוא פעל במשך שנותיו בתקשורת הישראלית, ובראש ובראשונה בתוכנית הרדיו המיתולוגית ״המילה האחרונה״ שגלעד היה אחד המגישים המתחלפים בה, לצידם של אורי אורבך ז”ל וג’קי לוי. התוכנית, שהחלה את דרכה באמצע שנות התשעים, על רקע הסכמי אוסלו ורצח רבין, שילבה דיון אקטואלי, הומור ומשחקי לשון, ופתחה את השידור להשתתפות המאזינים, למשל בחידוש מילים, בניסוח חוקים לחיי היומיום ועוד. „המפגש עם אורי וג’קי גרם לי למהפך”, אומר גלעד. „בסוף, זו הייתה תוכנית דיבייט. אני לא רואה בעצמי דיבייטור גדול, והפסדתי. במיוחד לאורי, כי הוא היה ענק.
„באתי עם התפיסה השמאלנית שיש עם מי לדבר ויש על מה לדבר ואני מאמין לצד השני, כל הזבל שאכלתי בבית ובתנועת מרצ. לאט־לאט ראיתי שהטיעונים שלי הולכים ומידללים. כבר לא האמנתי לעצמי. התחלתי לפנות לחברים שמאלנים ידועי שם, ובהם גם אדריכלי אוסלו, שייתנו לי חומר, כי נגמרה לי התחמושת. אני זוכר את עצמי יושב מול המיקרופון, שומע את ג’קי או אורי, ומשתמש בכלים רטוריים שאני מתעב – הקטנה, הגחכה, לעג, קריאה בשמות, כל מה שבאין טיעונים השמאל הולך אליו. עם הזמן הבנתי שזה לא שייך לי יותר. שאני לא מאמין יותר במה שאני אומר. שאני מעמיד פנים. זה אילץ אותי להתהפך. לאורי יש חלק גדול בזה”.
עוד כתבות בנושא
אתה מאמין שהנימה הרווחת בתקשורת ובשיח הציבורי העכשווי עוד יכולה להשתנות?
„במשך הרבה שנים הלכתי למנכ”לים של כל גופי השידור שעבדתי בהם וביקשתי והתחננתי שיאמצו קו אחר, מפויס יותר, למרות הבעיות. קו יותר יהודי. כולם צחקו לי בפנים. אני חושב שערוץ 14 הוא ניסיון כושל לתת מענה לחמיצות התקשורת הקלאסית. הערוץ פופולרי כי אנשים צמאים לתדר של שמחה, אבל הבעיה היא שזו שמחה מזויפת. שמחה לאיד. היא מופרעת. לא בנויה על אמת. זאת לא שמחה שמחזיקה לאורך זמן. אין בה ראיית טוב אלא המצאת טוב שלא קיים, ולכן זה לא מחזיק מים.
„אבל אני עדיין מאמין ששינוי יכול לקרות. התקשורת צריכה להסתכל בעין טובה על העם. במצב הנוכחי היא מסתכלת בעין צרה ורואה רק את הצרות. לא רואה את המעלות. ולא נכון לטעון שחדשות טובות לא מביאות כסף. הדרך התקשורתית שלי היא תמיד להדגיש את הטוב, ועד כמה שאני רואה אני מביא הרבה כסף למעסיקים שלי. תוכנית הבוקר שהגשתי במשך 18 שנה נפתחה בכל פעם במבזק של חמש סיבות ליום טוב. הכי קל לתקשר דרך תלונות, אבל אנחנו חייבים להתרומם מעל לזה. לא יכול להיות שזה מה שיאחד אותנו. לא נשרוד אם נתעסק רק ברע.
„כרגע אנחנו במצב מחורבן למדי. אנשים ירודים השתלטו לנו על החיים, ובשם הטוב והאחדות אי אפשר לטאטא ולטשטש את רמות השחיתות והבהמיות. אבל צריך להפוך כל אבן כדי למצוא כל הזמן גם את הטוב. וכשאני אומר שאני מעריך את סמוטריץ’, אני הולך נגד טבע הנפש שלי, שאומרת ‘מה זה הבנאדם הזה, אני לא רוצה אותו בחיים שלי’, אני משתדל דווקא בו למצוא את הנקודה הטובה. וכשאני מצליח למצוא טוב ביריב שלי אני שמח ממש, ואני מדגיש את זה”.
המהפך שעבר גלעד בעקבות ״המילה האחרונה״ לא הסתיים שם. אחרי שהוביל את שידורי הפריים־טיים בימים שדודו טופז, צביקה הדר וארז טל כיכבו לצידו, הוא מצא את עצמו במשבר אישי ותעסוקתי עמוק שבו היה מובטל כמעט שנתיים. אז הוא גילה את המסלול הרוחני שלו למרחקים ארוכים דרך תורת ימימה, בזכות חברו דורי בן־זאב. „הוא אמר לי: בוא תלמד ימימה”, מספר גלעד. „שמעתי על ימימה וידעתי שזה מין מקום שחוזרים ממנו בתשובה, ולא רציתי לחזור בתשובה. באתי לשיעור ולא הבנתי מילה, אבל משהו במערכת הפנימית שלי זיהה תדר של אמת. היא מציעה צורת מחשבה שהיא ההפך מאינטואיטיביות, חשיבה הכרתית ומודעת. והיא הוסיפה לי את הנדבך שהיה חסר לי, הקשר עם התורה. פתאום נחשפתי לארון הספרים היהודי. התחלתי ללמוד תניא, פרשת שבוע וטעימות מכל מיני מפרשים. אמרתי לעצמי שבגלל הבית שלי והבוז ליהדות, החמצתי את מה ששייך לי. עד גיל שלושים ומשהו אפילו לא הייתי בקידוש״.
זמן קצר אחר כך התקשרו מערוץ 10 והציעו לו להגיש את תוכנית הבוקר, שהייתה אז כישלון מוחלט. „בשבילי זו הייתה ירידה ברמה, אבל מכיוון שלא היה רייטינג לא הייתי צריך לעשות שקר בנפשי. היה לי חופש מוחלט לעשות מה שאני רוצה, והתחלתי להזמין עמותות ואנשים שעושים דברים טובים. ובחיים שלי התחיל גל הצלחה חדש, שכבר היה בנוי על אדנים חזקים יותר של לימוד רוחני. הייתי פחות מופעל ממספרים, מרייטינג, מכספים, מנשים. יותר רגוע״.
עם השנים עבר מן הצד הלומד גם לצד המלמד. אחרי 7 באוקטובר העביר במשך שנה קורס של תורת ימימה לתושבי כפר־עזה בשפיים, ובמקביל לימד הלומי קרב בבית הלוחם. ״אלה לא היו קבוצות תמיכה אלא לימודי ימימה, בכל פעם על נושא אחר. זכיתי לראות שם דברים גדולים יותר ממראה הקונדור בהרי פרו: חיוך ראשון אחרי 7 באוקטובר. זכיתי לראות כמה חיוכים כאלה״.
בשנים האחרונות גלעד חובר שוב ושוב לשותפים מגוונים לשידור, כמו רצועת האקטואליה הלילית עם יאיר שרקי בקשת 12 והשידור המשותף עם הרב אברהם גוטליב ברדיו החברתי. „אני רואה אותו מבעד לפאות ולתחפושת”, הוא אומר על החיבור המפתיע עם הרב, אדמו”ר קהילת חסידי אשלג. „אנחנו דומים מאוד. לשנינו קוראים אברהם, נולדנו בהפרש של שבועיים, גדלנו במרחק של אולי קילומטר זה מזה, ושנינו עם הפרעת קשב משוגעת. כל אחד התגלגל למחוזות אחרים אבל יש בינינו חיבור נשמתי עמוק”.
גלעד אינו רואה את עצמו עובר לפוליטיקה, וגם לא משוכנע ששם נמצאת הדרך היעילה ביותר להשפיע. ״יותר רעיונות שלי מתממשים בגלל התקשורת. אני לא אכנס לזירה הפוליטית״, הוא אומר. לאורך השנים הוא השתמש בבמה הציבורית שלו כדי לקדם נושאים כמו מוגנות ילדים ברשת, הגבלת השימוש בטלפונים בבתי הספר ואיכות הסביבה.
״הדרך שהלכתי בה מאז שהייתי ילד – לחפש אישורים ואהבה מבחוץ – לא עבדה בשבילי”, הוא מספר על מה שלמד במשך השנים. „גם כשמקבלים עוד, זה לא ממלא את הצורך והדיכאון רק הולך ומחריף. בלימודים הרוחניים הבנתי שהמשאבים נמצאים בתוכי. לא צריך להביא אהבה מבחוץ; היא כבר קיימת, וצריך לחשוף אותה בהתמדה. פעם הייתי תאב בצע, רודף שמלות ומכונה של רייטינג וכבוד. ירדתי מזה. הבנתי שזה משבש לי את החיים ושאני לא צריך את זה. זה הולך איתי לכל מה שאני עושה, כשגם בשעשועון אני מנסה להביא את מה שיש לי להוסיף. כשעולה מתמודד אני מנהל איתו שיחה, מנסה לראות בו את הטוב, לחזק משהו או להעביר מסר. אני מחזיק את זה כל הזמן. זה כבר נטמע בי. זה מה שאני עושה״.
ברשתות החברתיות (עם יותר מ־300 אלף עוקבים) הוא משתף לא מעט רגעים מחדר הכושר ומדבר גם על הגוף המשתנה ועל השנים החולפות. לאחרונה העלה סרטון גלוי לב שבו התייחס לאטרקטיביות שהולכת ויורדת עם השנים. הגיל והזקנה, לדבריו, מעסיקים אותו כמו שהם מעסיקים את כולנו: „זה מעסיק כל אדם, ומי שאומר שלא כנראה משקר. אנחנו על הסרט הנע, מה לעשות. אבל היום, בפתח הגיל השלישי, יש אנשים בגילי שהם כבר ממש זקנים. אנחנו חיים בחברה גילנית; נשים חוות את זה הרבה יותר קשה, אבל גם גברים. חד־משמעית. אם אני מסתכל על תגובות של הייטרים ברשת, במיוחד נשים, המתקפות הכי מרושעות הן על הגיל: ‘זקן’, ‘פתטי’, ‘מקומט’.
„מבחינה פנימית אני עדיין בן 20. גם בעבודה שלי אני קצת מסרב לשאת את עול השנים. אבל בהרבה מקומות שאני מגיע אליהם, אני רואה שאני מקבל יחס של ‘זקן השבט’, ותיק הישראליאנה. כשמרעיפים עליי כל מיני מתנות כבוד, בא לי להגיד: ‘היי, זה אני אברי מכיתה י”א2, מה אתה רוצה ממני?'”
אז אל המכינה החדשה הוא יגיע בגיל עשרים בעיני עצמו, גם אם ילוו אותו ארבעים שנות ניסיון ורשימה לא קצרה של טעויות ושגיאות שצבר לאורך השנים. ״הקריירה שלי משובצת בלא מעט כישלונות מפוארים”, הוא מודה. „הרבה מהם נבעו מאמירות לא אחראיות או לא מבוססות מספיק, ולכן ארצה ללמד את החניכים להיות יסודיים. הסברה טובה חייבת לנוח על תחקיר טוב ועל עובדות מוצקות. ומצד שני, מה שאני כן יודע לעשות הוא להיות אני מול מצלמה – לא לעבוד אצל אף אחד ולא להתחנף. אותנטיות היא קריטית. הקהל צריך להאמין למי שמדבר אליו, ואני מקווה שאצליח להעביר מזה גם לחניכים״.
וגם העיסוק בהקמת המכינה ובהובלתה, בעיניו, אינו תפקיד שאמור לחתום את הקריירה הממושכת שלו. ״אני בתפקיד, והתפקיד הזה משתנה לפי מה שנדרש ממני”, הוא מסביר. „בקורונה הייתי מדריך כושר, ב־7 באוקטובר הייתי מרגיע אנשים בלילה לפני השינה. מה שאני יכול לתת ברגע מסוים, אני נותן. זו זכות. השליחות שלי יכולה להיות גם לומר משהו שמעורר חיוך בשעות הכי חשוכות, או להשחיל בשידור לילי מילה אחת פחות רצינית. אני לא מושיע את עם ישראל, ולא מתכוון להיות ראש ממשלה, נשיא המדינה או הוגה דעות גדול. אני אדם קטן, בינוני במקרה הטוב. אבל אם הצלחתי לגרום למישהו לנשום נשימה אחת תקינה, עשיתי את שלי״.
