„וישנה עוד הרגשת תשובה, סתמית כללית. אין חטא או חטאים של עבר עולים על לבו… יודע הוא כי אין אלוה בקרבו, וזאת היא לו הצרה היותר גדולה, החטא היותר איום”. -הראי”ה קוק, אורות התשובה, פרק ג
בפרקים הקודמים
ד”ר יונתן ברזל, רופא פנימי חילוני וציני מקטמון שחייו מתפוררים, קיבל אחרי מותו של זקן אלמוני ממיטה ארבע־עשרה במחלקתו ארגז ובו מחברת ישנה – וידוי בוער של בעל־תשובה מירושלים של שנות השלושים, שמעולם אינו נוקב בשם החטא שעליו הוא שב, ולצדו אזהרה בכתב יד רועד: „אם אתה קורא את זה, סימן שהם כבר יודעים שאתה קיים. אל תבטח באיש ששמו מופיע כאן. וגם לא בי”. למחרת צלצל אליו קול מנומס ומקפיא, שיחה בת אחת־עשרה שניות, וביקש ממנו „לא לעשות עם זה כלום” – לטובתו, ובעיקר לטובת אחרים.
אובד עצות, הביא יונתן את המחברת אל שותפו הרב ד”ר אלישע נאמן, רופא ור”מ בישיבה בגוש שבקי בכתבי הרב קוק; אלישע קרא, החוויר, ואמר שהכתב אינו כתוב בשום שפה מוכרת מלבד אחת -ספר אחד מסוים שהוא מלמד מדי שנה. מן המסדרון נשמעו צעדים שנעצרו רגע ארוך מדי מול הדלת, ואז חלפו הלאה.
הצעדים חלפו הלאה, ובכל זאת נמשך עוד רגע ארוך שבו איש מן השניים לא הזיז אצבע – כמו שני אנשים שנתפסו בברק פתאומי של אור וממתינים שהוא יימוג לפני שיעזו לנשום שוב.
יונתן שמע את אלישע נושף לאט, נשיפה ארוכה ומכוונת של אדם שמלמד את גופו להירגע בכוח הרצון, וראה אותו קם, ניגש אל דלת הזכוכית, ומציץ לרגע אל המסדרון הריק שבו נצנצה הרצפה המצוחצחת תחת הפלואורסצנטים ולא היה בו איש מלבד עגלת כביסה נטושה ליד עמדת האחיות – עגלה שעמדה שם, כך נדמה ליונתן, כבר משעת הבוקר, ושאיש לא בא לקחת. אלישע חזר, התיישב, אך הפעם לא אל מול יונתן אלא לצדו, קרוב, כמי שאינו רוצה עוד להשמיע את מה שיאמר לחלל הפתוח של החדר.
„לפני שאני אומר לך משהו שאי אפשר לקחת בחזרה”, אמר אלישע, וקולו היה שקט ומיושב מדי, קול של רופא הנכנס אל חדר שבו ממתינה משפחה לבשורה, „אני רוצה קודם לנסות להוכיח לעצמי שאני טועה. כי אני עוד מקווה, יונתן, אתה לא מתאר לעצמך כמה, שאני טועה”. הוא הושיט יד אל תיק הבד השחוק שנח למרגלות כיסאו – התיק שממנו הוציא מדי בוקר את הכריכים שאשתו הכינה לו ואת הספרים הקטנים שליוו אותו בין המיטות – ושלף מתוכו כרך אחד, עבה, כרוך בעור חום שקצותיו התפוררו מרוב שימוש, ובשדרתו, באותיות מוזהבות שכהו, נכתב משנה תורה – הלכות תשובה.
הוא הניח אותו על השולחן, ליד המחברת השחוקה, ולרגע הביט יונתן בשני הספרים הנחים זה בצד זה – הכרוך והמסודר, והמחברת הפרועה עם כיס הטלית המקופל לצדה – ולא ידע מדוע נדמה לו פתאום ששניהם, בשקט שלהם, ממתינים למשהו.
„תשמע איך זה עובד”, אמר אלישע, ופתח את הרמב”ם בתנועה שהייתה כה טבעית עד שהדפים כמעט מצאו לבדם את המקום הנכון, כמו סוס שיודע את דרכו הביתה. „הרמב”ם, כשהוא מלמד אותך לחזור בתשובה, הוא לא משורר. הוא מהנדס. הוא בונה לך מבנה, שלב על גבי שלב, כמו פרוטוקול. קודם -עזיבת החטא. אחר כך -קבלה על העתיד. ואז, וזה העיקר”, הוא נקש באצבעו על השורה כמו רופא המצביע על ממצא בצילום, „הווידוי. ומהו הווידוי אצל הרמב”ם? הוא כותב את זה במילים האלה ממש: ‘אנא השם, חטאתי, עוויתי, פשעתי לפניך, ועשיתי כך וכך.'”
אלישע הרים את עיניו, ובהן הבהב ניצוץ של המורה שהוא, האיש שאוהב את הרגע שבו הרעיון נכנס. „‘ועשיתי כך וכך.’ אתה שומע את המילים האלה? במילים פשוטות, יונתן: הרמב”ם דורש ממך שם. הוא דורש שתגיד בפה מלא, בקול, מה בדיוק עשית. אצלו אין חרטה בלי כתובת. אין תשובה שמרחפת באוויר בלי חטא שאפשר להצביע עליו ולומר: זה, הדבר הזה עשיתי. אצל הרמב”ם, אדם שבא ואומר ‘חטאתי’ ולא אומר במה – עוד לא התחיל בכלל להתוודות”.
הוא משך אליו את המחברת, בזהירות, כמעט בחשש, והתחיל להפוך בה מן ההתחלה, לאט, אצבעו רצה על השורות בלי לגעת בהן ממש. יונתן הכיר כבר את העמודים האלה כמעט בעל־פה מן הלילות שבהם ישב מולם בדירה הריקה, אבל עכשיו, כשראה אותם דרך עיניו של אלישע, דרך האצבע המחפשת של אדם שיודע בדיוק מה הוא מחפש, ראה אותם לראשונה כפי שהם באמת. אלישע חיפש שם.
הוא חיפש את ה”כך וכך”. הוא עבר על העמוד הראשון, ועל השני, ומצחו נקמט; הפך, ועבר על השלישי והרביעי, ואצבעו האטה; המשיך, ודילג קדימה, אל אמצע המחברת, ואל שלושת רבעיה, וחזר לאחור, ושוב קדימה -וככל שהפך יותר דפים, כך נעשו תנועותיו מהוססות, ופיו נפער מעט, והצבע שכבר שב אל פניו קודם החל שוב לנטוש אותן, לאט, כמו נהר קטן היוצא מגדותיו בכיוון ההפוך.
„אין”, לחש אלישע. הוא אמר זאת כל כך בשקט עד שיונתן לא היה בטוח ששמע. „יונתן. אין”.
„מה אין?”
אלישע הרים את פניו, ובפעם הראשונה מאז שהכירו נראה שם, על פרצופו של האיש הבטוח והמיושב הזה שידע להביט במוות בלי למצמץ, משהו שדמה לפחד ממשי. „החטא”, אמר. „אין חטא. עברתי עכשיו על – כמה? ארבעים? חמישים עמוד? חמישים עמוד של אדם שבוער מבפנים מרוב חרטה, שכל שורה שלו זועקת שהוא עשה דבר נורא, שהוא לא יכול לחיות עם מה שהוא עשה, שהיה מוכן לקרוע את בשרו מעליו כדי לחזור אחורה -ואף לא פעם אחת, ולוּ ברמז, ולוּ במילה אחת, הוא לא אומר מה הוא עשה”. הוא הצביע על עמוד פתוח, על שורה שיונתן קרא עשרות פעמים ומעולם לא נעצר לחשוב עליה: „את מי שהייתי קברתי, ובמקומו הלבשתי אדם אחר”. „‘את מי שהייתי.’ לא ‘את מי שגנבתי’. לא ‘את מי שרימיתי’. לא ‘את מי שהרגתי’. את מי שהייתי. הוא מתוודה על עצם קיומו, יונתן. לא על מעשה. הוא לא נותן שם”.
יונתן הביט במחברת, ובבת אחת ראה אותה כפי שאלישע ראה אותה – לא כווידוי של אדם מיוסר, אלא כחור. כמקום שממנו נמחק בכוונה תחילה משהו, כתמונה שגזרו מתוכה בזהירות דמות אחת והשאירו את הרקע שלם, כך שהעין לא תבחין מיד בחסר אלא רק תחוש, באיזה אי־נוחות עמומה, שמשהו כאן איננו במקום שבו הוא צריך להיות. כל הלילות ההם, כשקרא וקרא ולא הצליח להניח את המחברת מידו, הרגיש שהיא אוחזת בו במשהו שלא ידע לנקוב בשמו; ורק עכשיו הבין שזו בדיוק הנקודה -שהיא לא נוקבת בשם. שהעדר השם הוא־הוא הדבר שאחז בגרונו.
„אז אם זה לא רמב”ם”, אמר יונתן לאט, „אז מה זה?”
לישע לא ענה מיד. הוא סגר את הרמב”ם בתנועה איטית, כמעט בכבוד, כמי שמניח בצד כלי שהתברר שאינו הכלי הנכון למלאכה הזאת, ושוב הושיט יד אל התיק – והפעם שלף ממנו ספר אחר, רך וצנום הרבה יותר, כרך פשוט מהדורת כיס בכריכת רכה שצבעה צהוב־זהוב כמו אור של שקיעה שספג לתוכו אבק שנים, כריכה שהתרככה והתעקלה מרוב ישיבה בכיס עד שקצותיה נמעכו והלבינו. למעלה, בחום כהה שכמעט התמזג אל הזהב, התנוססו שתי המילים אורות התשובה, ומסביבן פרחו כמה ניצוצות אור לבנות כמו כוכבים שנקרעו מן הרקע; ומחצית הכריכה התחתונה עלתה בקשת של אבני גזית בהירות, נדבך על גבי נדבך, כמו שער של עיר עתיקה שהוצף באור, וכוכב בודד ובוהק תלוי בקצה הקשת. למטה מכול, באותיות קטנות וצנועות, נכתב הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ”ל. זה היה ספר בהוצאת מכון הספרים של ישיבת ‘אור עציון’. הספר היותר נפוץ בין לומדי הספר אורות התשובה. אלישע הניח אותו על השולחן ליד המחברת, וכף ידו נחה עליו רגע, ועיניו נעצמו, כמו אדם המנסה להיזכר במילים של שיר שלמד לפני שנים רבות מאוד.
„את זה”, אמר בשקט, „אני נושא עליי מאלול ועד אחרי יום כיפור, כל שנה מחדש, כי אני מלמד אותו לתלמידי בישיבה לפני הימים הנוראים. אני יכול לומר לך שורות שלמות ממנו בעל־פה גם אם תעיר אותי בשלוש לפנות בוקר”. הוא דחף את הספר הקטן אל יונתן על פני השולחן. „אבל אני לא רוצה שתאמין לי. אני רוצה שתקרא בעצמך. פתח בפרק השלישי. ותגיד לי אתה מה אתה רואה”.
יונתן פתח את הספר בהיסוס, בזהירות של אדם שאינו רגיל להחזיק כזה בידו, ודפדף עד שמצא את הכותרת הקטנה. אצבעו נעה על שורות צפופות, לשון שנראתה לו זרה וארכאית, כמו מסמך בשפה שהוא כמעט מזהה ובכל זאת אינה שלו, וקרא בקול נמוך, מגמגם מעט על המילים: „יש תשובה מכוונת נגד חטא מיוחד או חטאים רבים, והאדם שם חטאו נוכח פניו, ומתחרט עליו ומצטער על אשר נוקש בפח החטא”. הוא הרים את עיניו, ומצחו התבהר לרגע בהקלה של מי שחשב שפתר. „טוב, זה בסדר גמור”, אמר. „זה בדיוק הרמב”ם שלך. אדם ששם את החטא מולו, נותן לו שם, מתחרט. אז מה הבעיה? גם אצל קוק צריך שם”.
„קרא הלאה”, אמר אלישע חרש. „אתה עוצר בדיוק במקום שבו זה מתחיל”.
יונתן חזר אל הדף, ואצבעו ירדה במורד העמוד, ופתאום נעצרה. הוא קרא את השורות הבאות פעם בשקט לעצמו, ואז שוב, בקול, ומשהו בקולו השתנה: „וישנה עוד הרגשת תשובה, סתמית כללית. אין חטא או חטאים של עבר עולים על לבו, אבל ככלל הוא מרגיש בקרבו שהוא מדוכא מאד, שהוא מלא עוון, שאין אור השם מאיר עליו, אין רוח נדיבה בקרבו, לבו אטום”. הוא נעצר, נבוך. „אני לא -רגע. ‘אין חטא של עבר עולה על לבו’? אז מה, האיש הזה שכח מה הוא עשה? זה סתם מישהו שמרגיש רע בלי סיבה? זה סותר את מה שהוא כתב שורה קודם”.
„לא סותר”, אמר אלישע, והתרווח אל גב הכיסא, ולראשונה מזה שעה עלה בפניו משהו מן החום הישן של המורה. „מקביל. תרשה לי לתרגם לך את זה לשפה שלנו, בעברית של בית חולים. הרב קוק אומר: יש שני מיני חרטה. הראשונה -בדיוק כמו הרמב”ם שלי -אדם שמצביע על מעשה מסוים ואומר ‘בזה חטאתי’, כמו חולה שבא ואומר ‘כאן כואב לי’. אבל יש עוד סוג, והוא הרבה יותר עמוק ויותר נורא. אדם שאין לו שום מעשה מסוים להצביע עליו -הוא לא זוכר גניבה, לא רצח, לא שקר אחד גדול -ובכל זאת הוא מרגיש את עצמו, במילים שלו, מדוכא מאד, מלא עוון, לבו אטום. לא כואב לו איבר אחד, יונתן. כואב לו להיות. זה מה שהוא קורא לו כאן ‘תשובה סתמית כללית’. חרטה בלי חטא. אשמה בלי כתובת”.
יונתן חזר אל השורה שלמטה, וקרא אותה לבדו, בלחש, כמעט בעל כורחו, ואצבעו רעדה מעט על הנייר הדק: „יודע הוא כי אין אלוה בקרבו, וזאת היא לו הצרה היותר גדולה, החטא היותר איום”. הוא לא הבין את המילים לגמרי, חש בהן משהו שסגר עליו ולא נתן להתפרש, וזה עצמו הבעית אותו. „החטא היותר איום”, חזר. „אבל הוא בכלל לא מדבר על חטא. הוא מדבר על -הרגשה. איך הרגשה יכולה להיות החטא הגדול מכולם?”
„עכשיו”, אמר אלישע, וקולו ירד עד שהיה כמעט לחישה, „הגעת לדבר עצמו”. הוא נגע בקצה אצבעו בשורה, כמעט בענווה. „תרגום: אצל הרב קוק, החטא הגדול מכל -יותר מגניבה, יותר מרצח, יותר משקר -הוא ההרגשה ש’אין אלוה בקרבו’. שאדם קם בבוקר וכל השורה הזאת של יופי ואור וחיים שאמורה לעבור דרכו -פשוט לא עוברת. שהוא ריק. שהוא מדבר על קדושה, מלמד קדושה, אולי אפילו מעריץ את הקדושה שלו – ובפנים אין כלום. חטא שאי אפשר לתת לו שם, כי אין לו שם. הוא לא מעשה. הוא חלל”. הוא הרים את עיניו אל יונתן, והן היו בהירות ומבועתות כאחת. „וזה, מילה במילה, נשימה בנשימה, בדיוק בשפה הזאת ממש -זה מה שכתוב אצלך במחברת. האיש הזה לא כתב וידוי כמו שאדם כותב וידוי. הוא כתב אותו כמו שאדם כותב על גבי ספר. הוא הצפין את עצמו בתוך אורות התשובה”.
„למה שאדם יעשה דבר כזה?” שאל יונתן, וגם אחרי שהמילים יצאו מפיו לא ידע אם הוא שואל את אלישע או את עצמו.
„בשביל שרק מי שמכיר את הספר יבין”, אמר אלישע בפשטות. „תחשוב על זה רגע, יונתן, כמו רופא. המחברת הזאת, לבדה -מה היא שווה? כלום. קשקושים של זקן מיוסר. אדם זקן ובודד שכתב לעצמו שהוא מרגיש רע. כל עורך דין בעולם יקבור אותה בשלוש דקות: אין שם, אין מעשה, אין קורבן, אין תאריך. היא ניתנת להכחשה מוחלטת. ולכן”, הוא נקש שוב על הכריכה הכחולה של אורות התשובה, „הוא נתן לנו את המפתח. הרמב”ם היה הופך את זה למסוכן -כי הרמב”ם דורש שם, וברגע שיש שם יש הוכחה גלויה שכל אחד יכול לקחת ולהשתמש בה. הרב קוק -הרב קוק נותן לך מקום להתחבא בו בתוך האמת עצמה, ובה בעת נותן לך מפתח יחיד לפתוח אותו. אתה מבין מה זה אומר?” הוא רכן קדימה. „זה אומר שהמחברת נעשית ראָיה -ראָיה שאי אפשר לקבור -רק ברגע שמישהו שיודע לקרוא את השפה הזאת מפענח אותה דרך לשונו של הרב. עד הרגע הזה היא כלום. מהרגע הזה היא פצצה. ולכן, יונתן”, הוא השתתק רגע, ואז אמר את הדברים לאט, „החשיפה היא לא הסכנה. החשיפה היא ההצלה. כל עוד לא פענחת -אתה מחזיק דף נייר חסר ערך שאפשר לקחת ממך יחד עם החיים שלך ואיש לא יידע. ברגע שפענחת, ורק אז, הופך הנייר לדבר שאי אפשר להעלים בשקט. ומי ששלח לך אותו ידע את זה בדיוק. הוא שלח אותך לרוץ, יונתן. השאלה היחידה היא כמה מהר אתה רץ, ומי מגיע ראשון”.
הם ישבו בשתיקה. מן המסדרון בקע רחש רחוק של אלונקה שנדחפת, ושל מישהו שצוחק צחוק קצר, וכל הצלילים הרגילים והבריאים של בית חולים המתעורר ליום עבודה נשמעו פתאום כמו מגיעים מעולם אחר, עולם שיונתן חש שכבר אינו שייך לו לגמרי. הוא הביט בשני הספרים הקטנים המונחים זה לצד זה על השולחן -הרמב”ם החום שנסגר, ואורות התשובה הכחול שנפתח -וחשב, בלי לדעת מדוע, שהם נראים כמו שני עדים שהאחד מהם סירב לדבר והשני, סוף־סוף, מתחיל. הוא הביט בשעונו, קילל בלחש כשראה שעליו לרדת למחלקה, ואלישע לחץ את זרועו והבטיח לו שיישאר עם המחברת עד תום המשמרת ולא ייתן לה לצאת מטווח ידו. „לך”, אמר. „אני שומר עליה. ותתחיל לחשוב, בזמן שאתה עובד, על שאלה אחת: מי חוץ ממני יודע לקרוא את השפה הזאת. כי מי שיודע -הוא או שהחבר שלנו, או האויב שלנו. שלישי אין”.
וכך קרה שרק בשמונה בערב, כשחזר יונתן אל דירתו החשוכה בקטמון, המחברת עטופה שוב בכיס הטלית וטמונה בתיק הצמוד לצלעותיו, קרה הדבר שממנו לא היה עוד מנוס. הוא פתח את הדלת, הדליק את מנורת המבואה, ולרגע לא ראה דבר יוצא דופן -הדירה הריקה שלו, על ספת העור שאשתו לשעבר השאירה מפני שהייתה כבדה מדי, על ערמת הצלחות במטבח, על השקט. אבל משהו בו, אותו חוש עתיק ובהמי שהתעורר בו בליל השיחה בת אחת־עשרה השניות, סירב להירגע. הוא עמד דום במבואה, מפתחות מיטלטלים על אצבעו, וסרק את החדר במבט של רופא הבודק גוף שמשהו בו אינו כשורה -לא ידע עדיין מה, אבל ידע ש. ואז ראה.
הכיסא. הכיסא שליד שיש המטבח, זה שעליו נהג לזרוק את מעילו, עמד בזווית קלה, מוסט הצדה, כאילו מישהו ישב עליו ולא דחף אותו בחזרה עד הסוף. ולידו, על השיש עצמו, במקום שבו הותיר את המחברת פתוחה בלילה הראשון לפני שלקח אותה עמו -במקום המדויק הזה -נשאר על משטח הגרניט הכהה מלבן קטן, בהיר במעט מסביבתו, נקי מן האבק הדק שכיסה את שאר השיש בשבועות שבהם לא ניגב איש דבר בבית הזה. מלבן בגודל של מחברת. ריק.
יונתן לא זז. הוא הביט במלבן הנקי הזה, בצורתו המדויקת, בשוליו החדים, והבין בבירור קר שאין בו שמץ של ספק שמישהו נכנס לדירתו בזמן שהיה בעבודה, התיישב על הכיסא הזה, וחיפש על השיש הזה את המחברת שלא הייתה שם -מפני שהיא הייתה כל אותו יום צמודה לגופו, בתיק שלא הרפה ממנו לרגע. הם באו לקחת אותה. הם ידעו בדיוק היכן הניח אותה. והם לא מצאו אותה, מסיבה אחת בלבד: שהיא הייתה עליו.
וברגע שהמחשבה הזאת הושלמה בראשו, הבין יונתן את משמעותה השנייה, זו שהקפיאה את דמו יותר מכול -ושחזרה אליו עכשיו במילותיו של אלישע, כמה מהר אתה רץ, ומי מגיע ראשון -שכעת, אחרי שחיפשו ולא מצאו, הם יודעים שהמחברת אינה בבית. הם יודעים שהוא נושא אותה עליו, על גופו, בכל רגע. ומעל השיש, לצד המלבן הנקי, מונח היה חפץ קטן שלא היה שם בבוקר: קופסת גפרורים ישנה, מקומטת, שעל גבה, בכתב יד מהוקצע ומנומס להחריד, נכתבו שתי מילים בלבד.
„עדיין מחכה”.
