אני נוהג לקרוא בקביעות את טוריהם של מסבירני הגבעות – אלישע ירד, אלחנן גרונר ואחרים. בעיניי חשוב להבין את מצבו העגום של עמנו, אולי גם לדעת את האויב. זאת חוויה קשה, ולא רק בגלל האכזריות או חגיגת הגזל: היא קשה בגלל המלחמה שהם אוסרים על ההיגיון. כמו בציוריו של אשר, במאמרים האלה הדברים מעוקמים בזוויות בלתי אפשריות. כל ערבי, בכל מקום ותמיד, הוא פולש לשטח; כל בית מותקף הוא תמיד חלק מהתוכנית של סלאם פיאד (ראש הממשלה הפלסטיני לשעבר) להשתלטות על שטח C, בעצם שטח B, בעצם הגליל; כל כפר הוא תמיד כפר מרצחים. וגם יישוב פלסטיני שמחזיק בטאבו מהתקופה העותמאנית הוא חדש, אפילו חדש מאוד. וכל מתקפה יהודית היא תגובה.
בו זמנית, בהתעלמות מחוק הסתירה, מסבירים לנו שנוער הגבעות שואף לעבור מהגנה להתקפה. אם כך, נערי הגבעות נחלו כישלון חרוץ, שהרי כל מעשיהם אינם אלא פעולות הגנתיות. חמושים יהודים שמסיירים בתוך כפרים פלסטיניים הם טיילים תמימים, ובו זמנית חיילים נאמנים בכוחות לשחרור חלקי הארץ. הם גם מנהלים מאבק על הטבע של ארץ ישראל, שבו עוקרים עצי זית, מציתים שדות ורוצחים כלבים וכבשים; ופועלים להנצחת המורשת היהודית העתיקה, כלומר משחיתים אתרים ארכאולוגיים.
אפשר לומר שכל זה איננו אלא מה שתקשורת הימין מכנה „תקייה”, כלומר שקר שנועד לקדם מטרות דתיות־פוליטיות. זה כנראה נכון, אבל התיאור הזה לא מבהיר את התמונה כולה. חשתי שדבר מה חסר לי.
מתנת האל
ואז קראתי ספר, שהשלים את הפערים. זהו ספרה של האנתרופולוגית וחוקרת אפריקה אתי דיין, שמתגוררת זה יותר מעשרים שנה עם בני שבט המסאי במזרח אפריקה. ההיגיון של המסאי סייע לי להבין את נערי הגבעות.
המסאי, ושבטי רועים אחרים במזרח אפריקה, מאמינים שאלוהים העניק להם את כל הפרות שבעולם: לפי גרסת המיתוס המקובלת בקרב רבים מבני המסאי, האל העליון, אנקאי, שלשל את הפרות בחבל שירד משמיים ארצה. הוא הורה למסאי הראשון לשמור עליהן ומנע אותן מאחיו הלא־מסאי. מסיבה זו ראוי שכל הפרות יהיו בידי המסאי. דא עקא, ששכנים רבים של המסאי מתעקשים בחוצפתם לגזול פרות של מסאי. הם מחזיקים בהן, מוכרים אותן זה לזה, מעמידים פנים כאילו הן שלהם מאז ומעולם. לכן נוהגים צעירי מסאי לפשוט על גזלני בקר ולהשיב פרות לבעלותם. מסעות פשיטה כאלה מאפשרים למסאי הצעיר לצבור הון, וכך הוא יכול להיחשב ראוי לנישואין. בעבר היו גם מלחמות בקר בקנה מידה מלא, שבהן הנהיגו נביאי המסאי את בני עמם לשדוד עדרים שלמים – סליחה, להשיב לרשותם עדרים שלמים, כאשר ציווה אותם אלוהים.
התיאור הזה נשמע חסר היגיון כמעט כמו הפרדוקסים הלוגיים שתוארו לעיל, אבל כאן באה דיין לעזרתי: בשנים שעשתה במחיצת בני השבט למדה דיין שלמסאי אין כמעט תפישה של רכוש פרטי, וגם לרכוש ציבורי לא מיוחסת חשיבות רבה. כמעט כל חפץ יכול לעבור מבעליו לאחרים הזקוקים לו. הכפר עצמו בנוי מקש מתכלה: כאשר הוא מתבלה נוטשים אותו ומקימים חדש. את מוסד הנישואין מאתגרים בניאופים חופשיים וזמינים, ונשים וגברים באותו כפר משתפים פעולה בהסתרת מאהבים מעיני הבעל או הרעיה החוקיים. אפילו ילדים עוברים מאמם החוקית לאמהות מאמצות מתחלפות, בהתאם לשעות הפנאי שלהן.
קשר חי עם אלוהים
בקומוניזם פרימיטיבי מאושר זה יש חריג אחד: הפרות. כל גבר בכפר מחזיק במספר מוגדר של פרות, ומשתדל להרבות את הבקר שברשותו ככל האפשר. ערכו של הגבר נמדד לפי מספר הפרות שבבעלותו. כאשר טרף אריה פרה, התארגן כל השבט להילחם בו, ואת בעליה של הפרה ראתה דיין גוהר על נבלתה ומתייפח לבלי הינחם. הפרה, אם כן, מרכזת את כל הפונקציות שאנו מייחסים לרכושנו כולו, במובן הרחב ביותר של המונח. מצאתי שבשבטי רועים אחרים במזרח אפריקה רווחת תפישה קיומית, שלפיה הפרות נחשבות לתפילה. גודל העדר שברשות הרועה, הצלחתו ורמת השגשוג שלו הם ביטוי לקשר החי של אדם עם אלוהיו.
המסאי רואים את עצמם כשומריהן הנאמנים של הפרות. לדעתם בני אדם אחרים פוגעים בפרות במגוון דרכים, מאחר שאינם מתייחסים אליהן באותו יחס של הערצה כמו המסאי. אין פלא, אם כן, שהם גוזלים אותן ומועלים בהן ואין למסאי ברירה אלא לפעול כדי להשיבן לרשותם. העברת פרה לרשות המסאי אינה שוד, לתפישתם, אלא איסוף בת אובדת לחיק המשפחה.
כאמור, לא רק המסאי מאמינים באמונות־בקר שכאלה: אמונות דומות נפוצות בקרב הטורקאנה, המורלה, הפוקט, הסמבורו־מסאי, הטוסו והקוריה. רבים משבטים אלו הם שבטים נילוטיים, שנדדו מאגן הנילוס דרומה מאז ימי הביניים. בנדודיהם דרומה הם עברו מכלכלה המשלבת רעיית בקר עם חקלאות זעירה וציד – לכלכלה המבוססת על רעיית בקר טהורה, כלומר זהו עיסוקם היחיד וכל פרנסתם על הבקר. כחלק מתהליך זה פיתחו מיתוסים המצדיקים ומפארים את חיי הבוקר. אחרים הושפעו מהם עם השנים. כמובן, כל שבט מאמין שהבקר צריך להיות דווקא שלו, ולא של רועי הבקר האחרים. למעשה, פעמים רבות גבולות הבעלות על הבקר מגדירים את הזהות השבטית: ממי מותר לשדוד בקר ומתי. תפישה זו נשמעת רומנטית, אם כי מן הסתם קורבנותיה מעולם לא חשבו כך.
תיעוש הרומנטיקה
אבל בעשורים האחרונים עוברת הרומנטיקה תיעוש: ראשית, האחיזה הגוברת של הקפיטליזם מפעילה על נערי השבט (המורנים) לחץ עצום להוכיח גבריות באמצעים מודרניים יותר, כמו בעלות על אופנוע יקר וסממנים קפיטליסטיים אחרים. שנית, סוחרי בקר גילו את הפוטנציאל הכלכלי. הם מפעילים נערים משבטי הרועים בכנופיות מאורגנות, והללו יוצאים למסעות שוד בתשלום. את הבקר ששדדו הם מעבירים במהירות למדינות שכנות, ושם מוכרים אותו ברווח נאה. במסעות השוד מופעלת אלימות קשה כלפי הקורבנות, ונמנים הרוגים ופצועים רבים (אם כי אלימות כזאת הייתה גם בהיסטוריה הקדם־תעשייתית, מן הסתם).
התגובה של שבטים אחרים לפשיטות האלימות הייתה הקמת מיליציות משלהם להגנה על הבקר, והם מבצעים פשיטות נקם נגד שבטי הרועים. כך נוצר מאבק מתגלגל. ממשלות מזרח אפריקה מגלות אוזלת יד בטיפול בסכסוך, וכמוהן ארגוני סיוע בינלאומיים. בני השבטים האחרים טוענים שזקני הרועים מעודדים את צעיריהם לשדוד בקר, לאור האידיאל הדתי־הגברי שלהם. עם זאת, מדי פעם בפעם פונים אל הזקנים כדי שיארגנו סולחות ויצננו את דמם הלוהט של הנערים.
במזרח אפריקה האדמה זולה והבקר יקר: הוא המשאב הקריטי, והאדמה חשובה רק כדי לספק לבקר שטחי מרעה. ממילא התפתחו אמונות־רכוש סביב הזכות האלוהית של גברי השבט על בקר. במזרח התיכון מקנה הוא זול, ואדמה פורייה היא יקרה. ממילא התפתחו אמונות־רכוש סביב הזכות האלוהית של בני השבט על האדמה. אמונה עתיקה כזו עמדה ביסוד זהותו של עם ישראל: שבטי רועים שהאל העניק להם את הארץ, ובכך סייע להפיכתם לאיכרים. הוא שלל אותה מהכנענים, תושביו האחרים של המקום, ויתכן שעצם אמונה זו היא שסייעה להגדיר מיהו כנעני.
בחזרה אל המיתוס
היו גם קבוצות ביניים – שבטי רועים־מתיישבים אחרים, שהאל העניק להם חבלי ארץ שכנים. ייתכן שאמונה זו רווחה גם אצלם, והצדיקה את מלחמותיהם נגדנו: אנו מוצאים לכך הדים בכתובת מישע ובשיחת מלך עמון עם גדעון (שופטים י”א) ”לקח ישראל את ארצי… ועתה את אשר יורישך כמוש אלוהיך אותו תירש”. התנ”ך מבוסס על מיתוס זה, אולם הוא עיבד אותו לגרסה ייחודית. כאן מתן הארץ בידי אלוהים הוא מתן על תנאי: אלוהים נתן לנו את הארץ כחלק ממתן התורה, והוא יכול לקחתה מאיתנו בכל רגע. ממילא, בעלותנו על הארץ תלויה בהתנהגותנו הדתית והמוסרית.
אלפי שנים חלפו, ונערי הגבעות שבים אל הגרסה הקדומה, האלילית, של המיתוס. אולם כאן ישנו טוויסט: כמו המסאי, ריבונות לאומית על שטחי אדמה נתפסת בעיניהם כמרכז חייהם וכמהותם העמוקה. כפי שאמר לי רב מתומכיהם, האל ברא אותנו, היהודים, בעולם – אך ורק כדי שנבנה בתים חדשים בשומרון. ממילא הם מייצרים תפיסת בעלות חדשה, עזה ולוהטת יותר מבעלויות אנושיות רגילות ומתכונות אנושיות רגילות. בעולם זה בעלותו של גוי על הארץ היא בהגדרתה ארעית וזמנית (אלא אם כן ייכנע לנו, ואז יהיה סניף של בעלותנו שלנו).
ממילא כל ערבי הוא פולש זה מקרוב בא, גם אם בא בימי הכנענים: שהרי מהי בעלות בת חמש שנים או חמשת אלפים שנה אל מול בעלות הנצח של עם הנצח על אדמת הנצח? ודאי שהוא גזלן ותוקפן, גם אם ייתמם כאילו הוא חפץ שלום: הרי הוא גוזל את אדמתנו בעצם שהותו עליה. זהו גזל עמוק אף יותר מהרגיל, שכן הוא התרסה נגד חוק הבעלות האלוהי: ובהתרסה זו הוא מאיים עליו. כל זמן שהוא פה, אולי כל החוק הזה איננו אלא המצאה. לכן מאבק בו הוא קריטי. חוקי מוסר אינם אלא היתממות נוספת שנועדה למנוע את בעלות הנצח של עם הנצח.
נערי הגבעות פועלים מתוך תודעה רומנטית. הם מדמיינים את עצמם כבני ישראל המקראיים. כמו במקרה של המסאי, הרומנטיקה הזו היא שקר. כיום נערי הגבעות אינם אנרכיסטים רדיקלים אלא כוח ממומן, מיוחצן, מאורגן ומחומש; בידי כוחות פוליטיים, תקשורתיים וכלכליים; המשתמשים בהם כדי לקדם סדר יום משלהם. אין פה רועי צאן מקראיים, אלא פרויקט נדל”ני. הרומנטיקה היא אחד הכלים שבהם משתמש הפרויקט לצורכי היח”צ. זה דומה גם לפרויקט הקולוניאלי של הקאובויים באמריקה.
וכמו המסאי, גם תודעת הריבונות הזו מכוונת בעיקרה נגד עם אחר, אלו שאותם יש לגזול, „האויב”. משחר הימים דימיינו אנשים את עצמם כגואלים וקדושים, על חשבון חייהם הממשיים של אנשים אחרים.
