יש דברים שלא משתנים לעולם, גם אחרי יותר ממאה שנים. מי שחושב, ובצדק, שמקצועו של המורה קשה, אולי יתנחם בכך שפעם היה קשה אפילו יותר. „התלמיד העברי אינו חומר קל לבית הספר… חומר התלמידים הארץ ישראליים הוא טוב וקשה”, קבע לפני 105 שנה ד”ר יוסף לוריא, ראש מחלקת החינוך של ההנהלה הציונית ואחד מעורכי „הארץ”. בסקירה שפורסמה ב”הארץ” לקראת פתיחת שנת הלימודים ב־1 בספטמבר 1921 כתב לוריא על בעיות המשמעת וההתנהגות של התלמידים היהודים ביישוב היהודי הקטן בארץ ישראל תחת שלטון הבריטים.
„התלמיד העברי איננו נכנע ואיננו נשמע על נקלה, הוא איננו מבין משמעת לשמה, הוא חפץ לדעת את הטעם והנימוק של הדרישה והפקודה”, הוסיף לוריא. „התלמיד מבקר קשה את המורים, את הלימודים, את הנהגתו”, כתב על יחס התלמיד העברי לבית הספר. „המורה איננו יכול להטותו ולסתתו לפי רצונו בלי התנגדות”. למורה המליץ לוריא „לעניין את התלמיד בלימודיו” ולא להיות „חסר טקט”, אם ברצונו „לרכוש לו כבוד מצדו”. ואם לא די בכך, לוריא הוסיף כי התלמיד גם „עצבני ורגזני יותר מדי” והסביר כי מצב זה „דורש הבנה מיוחדה מצד המחנך”, משום ש”מורה שהוא בעצמו רגזני ועצבני עודנו מחזק את הצד השלילי הזה בילדינו”.
האם הכול היה שחור ב־1921? מובן שלא. לוריא מצא גם כמה נקודות אור בחינוך העברי בארץ ישראל בשנה הקשה שבה אירעו מאורעות תרפ”א. „מורים מנוסים ובעלי אופי וכישרון יודעים לשלוט בחומר הזה ולהוציא ממנו את כל הטוב הגלום בו”, כתב. „התלמיד העברי אוהב ללמוד. עצלות אינה שכיחה אצלו. התלמיד מתעניין בלימוד… השאלות העיוניות לוקחות את לבו, התרת עניינים מסובכים וכוח דק, חריפות, הם מזון נוח למוחו. הוא מציע שאלות, מביא דוגמאות והוא שמח ומאושר בשיעור. התלמיד אוהב את בית ספרו, הביקורים בו מסבים לו עונג. הוא אוהב את הלימוד… קשור לסביבת המורים והחברים שבה הוא חי… התלמיד העברי תופס מהר, הוא בעל זיכרון, חרוץ, ומורה האוהב ילדים ואת המקצוע שהוא עוסק בו מוצא סיפוק רב בעבודתו”.
רשימת המעלות לא הסתיימה כאן. „התלמיד העברי… מתפעל מכל דבר נעלה ונשגב. הוא גדל תחת הרושם החזק של התנ”ך ושל הנביא העברי… המוסריות של התלמיד העברי היא בכלל טובה. לב טהור, ישר, אהבה לאמת, לצדק… לעתים רחוקות מאוד אנחנו שומעים על איזה חטא ופשע מצדם, ועל פי הרוב מורה התלמיד בעצמו על הרע שעשה. הצד החברתי מפותח אצל התלמיד הארץ ישראלי, הוא חבר נאמן ורע טוב”, הוסיף.
גם ביחס למטרת העל של החינוך – הכנת דור העתיד של העם היהודי לחיים בארץ ישראל – היו ללוריא שבחים לתלמידים. הוא כתב כי הם „יודעים להכיר את ערך העבודה הלאומית, השפה קדושה להם, העבודה הלאומית היא מרכז מחשבותיהם ורגשותיהם. חניכי בתי ספרנו התיכוניים הם הלוחמים הנאמנים לשפתנו ולארצנו. הם עובדים בכבישים, בקבוצות הפועלים, עוסקים בשיעורי ערב, נכנסים ברצון למשטרה, לגדודים העבריים ומוכנים לקבל עליהם כל עבודה שתוטל עליהם”.
ומה באשר למורים? לצד הקשיים מול התלמידים הם נאלצו להתמודד גם עם קשיים חומריים. „המורים רואים ברכה בעבודתם אבל סובלים ברובם מקושייה… המצב החומרי של המורה הוא ברע, וזוהי הסיבה העיקרית המפריעה בעד שכלול עבודתו”, כתב. „בבית ספר המורה אינו מקבל משכורת כפי צרכיו ואינו מקבלה בזמן קבוע. דאגת הפרנסה איננה נותנת לו את המנוחה הדרושה לו. הוא מוכרח לבקש תמיד עבודות צדדיות והלוואות”.
ממש כמו היום, גם ב־1921 היה מחסור במורים והיו גם מורים ללא הכשרה נאותה. רובם, כך כתב, „באו מזויינים בידיעות מרובות בלימודים העבריים… אבל היו בלי הכנה והכשרה להוראת מדעים כלליים”. מחסור היה במורים לטבע, ציור, התעמלות ושירה. גם מורים לחקלאות היו חסרים. „המורה העברי הוא חניך העיר והוא נשאר עירוני גם בהיותו בכפר. אין לנו עוד עד היום הזה מורים שיתאימו לבית ספר כפרי, שיוכלו להכשיר את התלמידים לחיי איכר”, כתב לוריא. מחסור ניכר היה גם בחומרי לימוד – עובדה שאילצה את המורים לעבוד שעות נוספות כדי להתכונן לשיעורים. למרות הקשיים, המורים העבריים תוארו כמשקיענים. „המורה שקוע בעבודה ומסור לה. הוא אינו יכול להסתפק רק בשעות שהוא נותן בבית הספר. המורה העברי קרוב לתלמיד, הוא לוקח חלק בחייו ועל פי רוב הוא גם רעו וידידו”, כתב.
מחבר הסקירה, יוסף לוריא, עלה לארץ מרוסיה ב־1907 ועבד כמורה להיסטוריה בגימנסיה „הרצליה” בתל אביב. מ־1919 היה מנהל מחלקת החינוך בארץ. בשנה שבה פורסמה סקירתו היה גם אחד מעורכי „הארץ”. הוא מת ב-1937 בגיל 66. שלושה ימים לפני כן עוד הספיק להופיע בכינוס המורים של בתי הספר הכלליים בארץ „כשהוא עומד ומרצה בשאלת החינוך בארץ ישראל ושותף ללבטיהם של חבריו השואלים לנתיבות: באילו דרכים להציל את החינוך מהתפוררות”, נכתב ב”הארץ”.
