מובא בגמרא מסכת ערכין (טז ע”א): „תני רב דימי אחוה דרב ספרא לעולם אל יספר אדם בטובתו של חברו שמתוך טובתו בא לידי רעתו וכו’ „
ומבארים רש”י (ערכין טז ע”א) הרי”ף (שבת לג ע”ב), והרשב”ם (בבא בתרא קסד ע”ב) כי אין כוונת הגמרא לאסור אמירת דברי שבח והלל על הזולת באופן מוחלט, אלא הגמרא מזהירה כי אמירת דברי שבח במינון מופרז, עלולים לגרור את המספר לומר גם דברי גנות, או שייתכן כי השומע את דברי השבח יבקש לתת תמונה כביכול יותר מציאותית ויצבע גם על תכונות שליליות שנשוא הדבריםלוקה בהם.
מביאור הראשונים עולה כי אין איסור לומר דברי שבח על הזולת, אלא האיסור הוא בהפרזה או במינון כזה אשר עשוי להביא גם לדברי גנות.
הרמב”ם (פרק ז מהלכות דעות הלכ’ ד) סובר כי אין לספר דברי שבח בפני מי שמקפיד על אותו אדם שמשבחים אותו שכן קיים חשש שמא הדברים יעוררו גם סיפור של דברי גנות על ידי מי ששומע את הדברים : „וכל המספר בטובת חבירו בפני שונאיו הרי זה אבק לשון הרע שזה גורם להם שיספרו בגנותו. ועל זה הענין אמר שלמה מברך רעהו בקול גדול בבקר השכם קללה תחשב לו. שמתוך טובתו בא לידי רעתו„
ומבאר הכסף משנה (דעות פ”ז הלכ’ ד) כי מקור פסק הרמב”ם הוא בדברי הגמרא במסכת ערכין (טז ע”א) המובאת לעיל.
כשיטת הרמב”ם פסק הרבינו יונה (שערי תשובה שער ג אות רכו) שראוי לספר בשבח החכמים והצדיקים, אך כל זה מותר כאשר המשבח יודע שהשומע לא יאמר דברי גנות על נשוא דברי השבח, אבל בפני רבים אין לומר דברי שבח על הזולת, מפני שקיים חשש כי בין הרבים מצוי מי שיש בליבו שנאה או הקפדה על מי שנאמרים עליו דברי השבח.
לאור האמור עולה, כי קיימת מחלוקת מתי נאסר לשבח את הזולת, לרמב”ם ולרבינו יונה קיים איסור לשבח בפני מי שיש בליבו הקפדה על מי שמשבחים אותו, ולרש”י וסייעתו האיסור מתייחס למינון ולהיקף דברי השבח, אך לכאורה יהיה מותר לומר שבח גם בפני מי שיש בליבו הקפדה על נשוא דברי השבח.
האחרונים (רש”ש ערכין טז ע”א, מהרש”א בבא בתרא קסד ע”ב) מבארים כי מחלוקת הראשונים נובעת מכך שבמשנה ובגמרא מצינו תנאים ואמוראים ששיבחו את חבריהם, וממילא הוקשה לראשונים מדוע הגמרא במסכת ערכין שהובאה לעיל אומרת שאין לומר דברי שבח על הזולת.
על כך מבארים הראשונים כי אין להבין את דברי הגמרא כאיסור אמירת דברי שבח באופן גורף ומוחלט, אלא האיסור מצטמצם למצבים ספציפיים, לרש”י האיסור מתייחס למצב בו השבח נאמר במידה מופרזת ולרמב”ם האיסור מתייחס למצב בו דברי השבח נאמרים בפני שונאו של המשתבח או מי שמקנא בו.
החפץ חיים בהלכות לשון הרע (הלכות לשון הרע כלל ט סעי’ א) פוסק: „וכן המספר בשבחו של חברו בפני שונאיו, גם כן בכלל אבק לשון הרע הוא, דזה גורם להם שיספרו בגנותו… ואם הוא מרבה לספר בשבחו, אפילו שלא בפני שונאיו אסור, כי על ידי זה רגיל בעצמו לגנותו לבסוף, לומר חוץ ממידה רעה זו שיש לו או שהשומעין ישיבוהו למה אתה מרבה בשבחו והלא מידת כך וכך בידו”
מדברי החפץ חיים עולה כי הוא פוסק להלכה גם את שיטת הרמב”ם וגם את שיטת רש”י, משום שהחפץ חיים הזכיר את איסור השבח המופרז (שיטת רש”י) וכן את איסור השבח בפני השונא (שיטת הרמב”ם) וממילא ניתן להסיק כי החפץ חיים הבין שרש”י והרמב”ם אינם חולקים האם ניתן לומר דברי שבח במידה מרובה או האם ניתן לשבח אדם בפני שונאו, אלא רש”י והרמב”ם מסכימים שגם אסור להרבות בשבח וגם אסור לשבח בפני השונא, וכל מחלוקתם מתמקדת נקודתית כיצד לפרש את דברי הגמרא במסכת ערכין העוסקת באיסור אמירת דברי שבח על הזולת.
לאור האמור, מחלוקת הראשונים עוסקת בשאלה איזה איסור נלמד מדברי הגמרא, אך לא קיימת ביניהם מחלוקת על כך שאין להפריז בדברי שבח וכן שאין לומר דברי הלל בפני השונא, ולכן פסק החפץ חיים שיש איסור להפריז במידת השבח וכן יש איסור לשבח בפני שונאו או מי שמקנא בנשוא דברי השבח.
ובבאר מים חיים (הלכ’ לשון הרע כלל ט סע”ק ה) כתב, כי ייתכנו מצבים בהם אמירת דברי השבח כשלעצמם ייחשבו כאמירת דברי לשון הרע, כגון במקרה בו מתוך דברי השבח, השומע יכול להסיק באופן ישיר וברור כי נשוא דברי השבח מצטיין אך ורק בנושא בו שבחהו ולא מעבר לכך.
מקור האיסור נלמד מדברי התוס’ בכתובות (יז ע”א ד”ה כלה) שם בסוגיא הגמרא (כתובות יז ע”א) מביאה את מחלוקת בית שמאי ובית הלל כיצד משבחים את הכלה: „בית שמאי אומרים כלה כמות שהיא ובית הלל אומרים כלה נאה וחסודה„
תוס’ מבארים כי לשיטת בית שמאי הסוברים כלה כמות שהיא, אזי אם הכלה סובלת מפגם או מום הרי שניתן לשבחה בנושאים אחרים או שלא לשבחה כלל, ואילו בית הלל סוברים שיש לשבח את הכלה באופן כללי, אך אין להזכיר נושאים פרטניים, כי קיים חשש שמא מתוך אזכור של שבח ספציפי, יסיקו השומעים כי בתחומים אחרים הכלה איננה ראויה לשבח.
מתוך הסבר התוס’ את שיטת בית הלל הסיק החפץ חיים בבאר מים חיים, כי פעמים אמירת דברי השבח יכולים להיחשב כאמירת לשון הרע ועל כן יש לתת את הדעת ולנסח את דברי השבח שלא ייצא מהם חלילה גנות וכן לתת את הדעת למגבלות אמירת דברי השבח שהובאו לעיל (איסור הפרזה ואיסור אמירה בפני מי שאינו אוהב את האדם שמשבחים).
ענייני לשון הרע כרוכים באיסורי דאורייתא רבים והדברים נכתבו לעיון ולימוד ואין בהם כל הוראת הלכה למעשה.
