1. האם יצא לכם להכיר מישהו שקוראים לו חופש – כשם פרטי? אני לא, אך מספרים שיש אחד כזה בעולם. אולי אפילו כמה. חופש לוי היה ילד שגדל על ברכי החופש.
מאז שהיה קטן עשה מה שליבו חפץ אלא אם כן הפחידו אותו, פיזית, בני אדם; המורה, ההורים. כל תקופה הגיע מבוגר כלשהו שקצת חסם אותו מלהיות חופשי לגמרי. לרוב, חופש זיהה מתי הפחד עלול להוביל לעונש כואב ומתי מדובר באיום סרק של מבוגרים אחראים.
2. אירוע אחד זכור במיוחד: עקב השמנת ייתר, אמא של חופש החליטה שחסל סדר ממתקים בבית. אבל חופש, כמו חופש, הצליח לאכול שקית סוכריות גומי מלאה, לבד, כשאמא לא ראתה. אחר כך עשה את זה שוב. ושוב. הוא חש שניצח והסוכריות המתוקות היו מתוקות שבעתיים. בהמשך, הגיעו החורים הגדולים בשיניים. חופש לא גילה לאמא שמאחורי גבה הוא טוחן סוכריות גומי למרות שאסרה עליו. ניחא, ממתקים, מה כבר יכול להיות? בפעם השלישית אצל רופא השיניים אמא נאנחה קצת. חופש ריחם עליה וכמעט גילה לה שהוא אשם במצב ורצה לבקש סליחה, אך אומץ אמיתי לא היה לחופש אלא אם התלוותה אליו תשוקה. הבושה נטולת הנעימות השתיקה את חופש. הוא גם פחד שתגיד לאבא ושניהם יעשו עליו קואליציה ויטילו סנקציות.
3. אחר כך חופש גדל והפך לנער. אבא לא אמר כלום על הסיגריות המרגשות שהחל לעשן. כשהיה בן 22, חופש נשק לקופסת סיגריות ביום. היו תקופות של קופסה וחצי. חופש לא היה מכור לסיגריות, חלילה. הוא פשוט אהב לעשן. לפעמים, חברים היו אומרים לו בחצי צחוק-חצי דאגה שהוא ‘מסריח’, אבל חופש לא נפגע. העיקר שהוא נהנה, מה זה משנה מסריח לא מסריח? לעיתים היה שם בושם חזק שהתערב עם ריח העשן והציג תמהיל מעורר חמלה שחופש היה זקוק לה מקטנותו, אך לא ידע על קיומה ביקום. לדידו, היה לו הכל; בחור חסון, גבוה, עם משכורת ממוצעת מעסקי תיווך הנדל”ן של אבא אליהם נכנס בטבעיות והונדה סיוויק בחניה. העבודה אצל אבא הייתה יציבה והיציאות הקבועות עם החבר’ה היו הדובדבן על קצה החיים. סוכריות הגומי והסיגריות היו סטנדרט. כמו קפה ובירה. הרגל לא מרגש שהיה קשה להפסיק ושחופש גם לא התעניין לקחת ממנו הפסקה. ‘מה יש בזה?’, הוא היה נוהג לשאול בחיוך וכשהמשיב אמר: ‘לא בריא’, הוא ענה איתו במקהלה: ‘לא בריא’. צחוקים.
4. היה קצת עצוב לראות את חופש נושק לגיל 32, משתעל חזק מסיגריות, עם שיניים צהובות ומתקשה למצוא קשר יציב שיחזיק מעמד לנישואין והקמת משפחה, אבל חופש חייך – אז כולם חייכו איתו ביחד. לדידו, אין בעיה. מזה כעשור הוא עסוק בלכבוש את האשה הבאה – עד שהוא מרגיש איתה לא נעים והקשר נפסק. העילה: היא מגבילה לו את החופש. החיים יפים וצעירים, יש הרבה דגים בים, היו המנטרות שמעולם לא נתקלו במחסומי בושה, פחד והחמצה. חופש כבר לא ילד שמפחד מהמורה או מאבא. הוא בחור עצמאי מזה שנים והחופש עושה בו כבתוך שלו. פעם אחת מישהו זרק לו שהוא זקוק לעזרה. חופש לא נעלב. ‘אני עוזר לעצמי, זה הכי טוב’, אמר בלב שלם כאחד שבטוח באהבתו היחידה: הוא – לעצמו.
5. היו שאמרו שקשה להזיז את חופש מאהבתו לעצמו והיו שאמרו שהוא לא באמת אוהב את עצמו וזאת אשליה מוחלטת. כי אדם שאוהב את עצמו באמת -נמרץ להשקיע גם אנרגיה בלהתגבר על ‘יצר החופש’ כדי להתרומם לקומה חדשה של אהבה ודאגה עצמית למען חופש אמיתי: החופש להשתנות, לעשות לעצמך את מה שטוב לך באמת, בטווח הארוך.
הכותב הוא במאי-שחקן-עיתונאי ויוצר טקסטים. עורך ‘גדליה מייל’ ויוצר טרילוגיית הסרטים: „רווק עם אלוקים”, „אבא עם אלוקים” ו”בית עם אלוקים” הזמינים לצפיה.
לפניות: gilinada@gmail.com
