1.
ביחד אבל לחוד: רוב המועמדים ידעו היטב מה יקרה אם הם ירוצו לבד, ויש לנו מה ללמוד מכך
בואו נדבר רגע על שרשר המלך.
ולא, לא כי זה הזמן המתאים לעסוק בשטויות, בזוטות או בהזיות, אלא ההפך. מסתבר שהסיפור הזה דווקא מאוד רציני ונוקב.
כמידי מערכת בחירות, ימים של סגירת רשימות לכנסת מספקים גם רגעים משעשעים וקומיים, רגעים מוזרים שבהם מגיעים לא מעט אנשים לבנין הכנסת, חלקם בלבוש מוזר ובתחפושות ססגוניות, עומדים מול צוות ועדת הבחירות ברצינות תהומית, ומכריזים שברצונם לרוץ לכנסת כי הם ורק הם יושיעו את מדינת ישראל.
זה קורה מידי מערכת בחירות עם קבוצת אנשים שמגיעה בלבוש של יורדי ים ומגישה את רשימת מפלגת הפיראטים, זה קורה עם אותם אנשים שמגיעים עם תובנות עמוקות, עם אג’נדות מפולפלות, חלקן אפילו רציניות, ולא נרתעים פעם אחר פעם להגיש את הרשימה שלהם, להשמיע את משנתם ולספק רגעים של משובה וחיוך לכל הנוכחים בבניין.
הפעם הצטרף אליהם גם „שרשר המלך”, יהודי לא שגרתי שהופיע עם גלימה, עם לבוש מלכות ולראשו כתר כמו בציורי הספרים של פעם. הוא הופיע בפני ועדת הבחירות ואמר שרק הוא יכול להנהיג את מדינת ישראל, וברוב טובו הוא מסכים שנתניהו יהיה שר החוץ בממשלה שלו. חברי הוועדה התייחסו אליו לפי הפרוטוקול בנימוס ופטרו אותו לדרכו בחיוך. גם ערוצי התקשורת לא החמיצו את ההזדמנות וקיימו איתו ראיונות שסיפקו רגעים של שעשוע במערכת הבחירות המתוחה הזאת.
ואחרי שסיימנו לחייך, אפשר להבין שהנושא הזה לא מצחיק בכלל. כי אחרי ש”שרשר המלך” ושאר חבריו התמהוניים עזבו את הבנין, הגיעו גם חברי שאר המפלגות שאליהם אנחנו מתייחסים בקצת יותר רצינות, ואמרו פחות או יותר את אותו דבר: אנחנו נציל את מדינת ישראל ורק אנחנו אלה שננהיג אותה. חלקם לא רוצים לשמוע על נתניהו וחלקם מוכנים בנדיבות שנתניהו יהיה חלק מהממשלה שלהם, וכאן שווה לשאול את עצמנו ברגע של כנות, מדוע אליהם אנחנו מתייחסים בקצת יותר רצינות מאשר לאחרים.
נתחיל למשל בבן גביר. בן גביר מגיע לפחות עם קבלות ביד, עם מפלגה חזקה וקיימת, עם סקרים שנוטים לטובתו. אבל גם הוא הבין היטב לאורך כל הדרך, שאם הוא לא מתאחד עם אחת ממפלגות הימין הקטנות, הוא מעמיד בסיכון את גוש הימין כולו. אבל הוא החליט ללכת עד הסוף, לא התאחד עם אף אחד אפילו לא לבלוק טכני. למעשה, אפשר להבין אותו כי בסך הכל גם אם הוא יהיה באופוזיציה, עדיין יש לו מאחוריו מפלגה גדולה חזקה שאיתה הוא יכול להמשיך הלאה ולהישאר על הגלגל.
אחריו מגיע עופר וינטר, שחקן חדש בזירה, שמופיע אומנם בלי כתר מלכות ובלי גלימות משונות, אבל גם הוא אומר: יש לי הערצה ברחוב הימני, יש לי כוח מאחוריי, ולכן אני לא מוכן להתאחד עם אף אחד, אני לא מוכן לשמוע על שום חיבור, וכדי להוכיח את רצינות כוונותיו הוא מיהר להגיש את רשימתו כבר ביום הראשון של ימי ההגשה ובכך סתם את הגולל על כל אפשרות של חיבור.
כשוינטר הופיע בשדה הפוליטי, הוא זכה מטבע הדברים לתוצאה יפה בסקרים, כמו כל מפלגה חדשה. ואז החל התהליך הטבעי של הירידה עד שהגיע בימים אלה אל סביב אחוז החסימה. ואם נתניהו יחליט למקד בו את הקמפיין ולכוון אליו את האש, הרי ברור שהוא יימחק ולא יגיע אפילו לאחוזים בודדים. וגם כאן עולה השאלה: וינטר שפיקח היה, מה ראה לשטות זו? הרי הוא היה יכול לקבל שריון מפואר במקום ריאלי בליכוד, לקבל אפילו תפקיד בממשלה הבאה ולפי רוב הסיכויים להיות בתוך הקואליציה.
במקרה שלו זה אפילו עוד יותר סיכון מאשר בן גביר, כי לא רק שלוינטר אין מפלגה חזקה מאחוריו ויש סבירות גבוהה שאת הכנסת הבאה הוא לא יראה מבפנים בכלל, לא מהקואליציה ולא מהאופוזיציה, הרי שבמקרה שלו הוא מהווה גם סיכון הרבה יותר גדול לגוש הימין כולו. משום שלפי רוב הניתוחים והפרשנויות, אם וינטר מצליח לעבור את אחוז החסימה – אז הוא מציל את גוש הימין כולו, הוא מביא לכאורה את ה-61. אבל אם הוא לא עובר את אחוז החסימה, הוא בזבז לימין כמעט ארבעה מנדטים יקרים שהם אלה שעשויים להפריד בין ניצחון לימין לבין תיקו מפואר, שיביא מן הסתם לממשלה של איזנקוט, גולן ועבאס.
וזה ממשיך הלאה בהתעקשות שאפיינה את סמוטריץ’, פייגלין ואנשים נוספים, שבסוף הגיעו לאיחודים אבל גם הם עמדו על שלהם לא מעט זמן, למרות שהסקרים לא היו נדיבים איתם בכלל.
באופן מעשי, המפלגות שמשחקות כרגע בגוש הימין הן מפלגות רציניות, אבל במהות הן לא שונות בהרבה מאותם פיראטים או שרשר המלך, שעומדים ברצינות תהומית בפני הוועדה ומצהירים: אנחנו נציל את מדינת ישראל. האגו שלהם הוא אותו אגו, החלומות שלהם הם אותם חלומות, אלא שבאופן טכני אלה הצליחו להתברג למפלגות הרציניות ואלה לא.
אנשים כאלה נמצאים גם בתוך המפלגות הגדולות. הפריימריז בליכוד היו אכזריים במיוחד ולא הותירו מקום לרחמים. אנשים שנשאו בתפקידים בכירים גם במערכות הביון והביטחון ואחר כך בממשלות הקודמות, נמחקו והורחקו. הפוליטיקה מלאה באנשים שרק לפני שבועות או חודשים בודדים היו בטוחים שהם ינהיגו את המדינה בארבע שנים הבאות, ועכשיו הם מוצאים את עצמם הרחק הרחק.
במקומם, הוצבו במרכז הרשימה אנשים שנתניהו חפץ ביקרם, או ליתר דיוק חפץ ביקר המנדטים שהם יכולים להביא, ובעיקר הוא מוכיח בשריונים הללו את המגמה שהוא רוצה להשריש בליכוד, להחזיר אותה להיות מפלגה חילונית יותר, ליברלית יותר, שמאלה מבן גביר.
לא פחות מ-38 מפלגות התייצבו על קו הזינוק, בערבו של יום שלישי השבוע. 38 מפלגות שרק מעטות מהן נחשבות בעלות סיכוי סביר להיות חלק מהקואליציה או מהאופוזיציה בארבע השנים הבאות, רובן המוחלט של המפלגות שנרשמו הן מפלגות סרק, אנשים שמשחקים בנדמה לי. לחלקם אנחנו מתייחסים בחיוך ולחלקם משום מה אנחנו מתייחסים ברצינות יחסית. אבל הרוב מלמד על המיעוט.
זה לא מקרי שסגירת הרשימות תוזמנה מלמעלה דווקא לימים מרוממים אלה. בסוף גם אנחנו יכולים לקחת מוסר, להתבונן באנשים הרבים שהתייצבו השבוע בפני ועדת הבחירות, מלאי תקווה, חזון, חלומות, או אפילו הזיות. אנחנו נראים בדיוק כך. נדמה לנו שאנחנו מנהלים את העולם, נדמה לנו שאנחנו מנהלים את החיים שלנו, בחלומות שלנו אנחנו מאוד רלוונטיים ואנחנו מאוד חזקים כמעט בכל דבר.
אבל כל זה רק עד לרגע שבו נעמוד בתפילה, ברגעים המרטיטים של המלך יושב על כסא, רגעים של רחמים, רגעים של תקיעת שופר שאין בה שום מילים ושום תחינות, רק קול אחד של רחמים בדין. לכן כדאי להביט עכשיו על המפה הפוליטית ולקחת מוסר. ואולי, אולי ניזכר גם אנחנו שאין לנו שום דבר ביד, אנחנו כולנו שחקנים קטנים ומגוחכים בידיו של מלך במשפט יעמיד ארץ.
2.
כדאי שתמליכוני: האגו של ראשי מפלגות השמאל מרחיק מהם את הסיכוי להקים ממשלה
המצב הזוי ואבסורדי פי כמה, בכל הנוגע לגוש השמאל. שם המצב מופרך עוד יותר, גם שם כל ראש מפלגה בטוח שהוא ורק הוא זה שיצליח להציל את המדינה, לאחד את כל הגוש וכולם יסכימו לשבת תחתיו בממשלה שתחליף את נתניהו.
עיקר הזעם מופנה שם בימים אלה כלפי בני גנץ, שמפלגתו כחול לבן מדשדשת סביב אחוז החסימה. בגוש השמאל טוענים שגנץ הוא העופר וינטר שלהם – כלומר שאם הוא עובר את אחוז החסימה, הוא מעניק יתרון ברור לגוש כולו. אבל אם הוא לא עובר את אחוז החסימה, הוא מבזבז כמעט ארבע מנדטים יקרים שיעניקו לנתניהו את הממשלה על מגש של כסף.
הזעם כלפי גנץ בלתי מוסתר, אבל בכל אופן הוא מתעקש לרוץ לבד ולא להתאחד עם אף אחד. מולו ניצב איזנקוט שגם הוא שומר על הבכורה, אבל לפחות בצדק מסוים, בהיותו המפלגה הגדולה לא רק בגוש אלא בישראל בכלל – לפי חלק מהסקרים. לכן איזנקוט הוא זה שאומר – אתם אלה שצריכים להתאחד איתי.
אחריו מגיע ליברמן, ששומר באדיקות על העמימות שלו, מנסה להיות ימין בגוש שמאל וגם הוא לא מוכן לשבת תחת אף אחד. מבחינתו כל גוש השמאל כולל יאיר גולן וכולל כולם – צריכים לשבת תחתיו, על אף שמספר המנדטים שלו לא מגיע למספר דו ספרתי. מה יש, מה הבעיה, אם לבנט היה מותר, לאיווט לא כל שכן.
הפיראטים ושרשר המלך של גוש השמאל, הם הנדל וזליכה, שלא מפסיקים לנסות את כוחם אפילו שהשטח רומז להם בלי הרבה נימוס: שחררו, אף אחד לא עומד מאחוריכם. וגם אם לטענתם יש מאחוריהם כוח כל כך גדול של אנשים, הרי ברור שהשיקול שהם צריכים לעשות זה להתאחד עם מישהו כדי לשמור על הכוח הזה ולא לקחת אותו לאיבוד. כלומר: לפי שיטתם, אם באמת הם שווים כל כך הרבה מנדטים הרי שהם יורים לעצמם ברגל ולוקחים את המנדטים הללו לאיבוד. נשאר רק לדון אותם לכף זכות, שגם הם מבינים שאין להם שום כוח וממילא לא יקרה שום דבר אם הם יתמודדו וישחקו בנדמה לי כי הם לא באמת מורידים לטמיון אף קול.
מערכת הבחירות יצאה לדרך באופן מעשי ורשמי, ביום שלישי השבוע עם סגירת הרשימות. מעכשיו הסקרים יתחילו להיות קצת יותר אמינים לאור העובדה שכבר אין יותר אפשרות לחיבורים ובריתות. מעכשיו, יתחילו הקמפיינים שיהיו ממוקדים מן הסתם בשני נושאים עיקריים: כן ביבי או לא ביבי, וכמובן חוק הגיוס, שהפך לדאבון הלב להיות חזות הכל.
נתניהו מצידו יצטרך לקבל החלטה האם לחזק את וינטר כדי לשמור על המנדטים בגוש, או לשתות לו את הקולות כדי למנוע נזק. בינתיים הוא יתמודד עם הקמפיין משמאל, שצפוי רק להתעצם ולהתמקד בעיקר בו, כשנקודת הנחמה היחידה מבחינתו היא העובדה שכלל ראשי המפלגות שם לא מסוגלים לשבת זה עם זה ולא מוכנים להתאחד תחת מועמד מוסכם, מה שמפחית את הסיכוי שלהם להקים ממשלה יציבה.
3.
ועל המדינות: למרות הכל, מצבה הביטחוני של מדינת ישראל לא השתנה מהותית בשנה האחרונה
למרות השקט היחסי השורר בחסדי שמים בעורף הישראלי בחודשים האחרונים, מתחת לפני השטח המצב רותח, מבעבע ונפיץ ל”ע.
השנה שחלפה לא הביאה בכנפיה אף בשורה בזירה המדינית והביטחונית, ואם כבר אז ההפך. האיום האיראני עדיין קיים, למרות האזעקות שהחרידו את ליבנו בבוקר שבת זכור, למרות השקט שכבר הושג מאז באופן תמוה ולא מוסבר שנראה כמו התקפלות של טראמפ, למרות הכל איראן עדיין קיימת, מרשה לעצמה להתבצר בעמדותיה ולעשות שרירים מול העולם.
באופן תקדימי ויוצא דופן, נתניהו מדבר במילים מפורשות על הפלת המשטר האיראני. אבל הניסיון מוכיח שבדרך כלל כשהוא עושה הוא לא מדבר, וכשהוא מדבר הוא פחות עושה. את ההישגים הגדולים הוא עשה בשקט ולא דיבר עליהם מראש, אבל כשהוא דיבר על ניצחון מוחלט אנחנו עדיין מחכים לראות את אותו הישג גם אם הוא לא יהיה מוחלט.
חמאס וחיזבאללה סופגים מכות קשות בחסדי שמים, חיזבאללה נסוג משטחים נרחבים בדרום לבנון אבל עדיין הוא מבסס את כוחו בחסות איראן. בעזה המצב פחות מרנין, חמאס כבר קיים באופן מוצהר, הוא חזר לכוחו, מגייס אלפי מחבלים, פורס מחסומים וצובר מאגרי נשק, כאילו כלום לא השתנה.
חמאס חוסה בצל הרצון העז של טראמפ להשיג שקט בכל מחיר, להיצמד לתוכנית המופרכת של 15 הנקודות וגם אם זה לא קורה – חמאס שואב מזה עידוד ומורל גבוה. למרבה הפלא, חמאס גם לא שינה את האג’נדה שלו והוא לא ממש מפנה את האנרגיה שלו כדי לפתח את התעשייה והמסחר המשגשג בעזה, בלשון המעטה.
ועדיין לא דיברנו על זירת יו”ש המבעבעת, שנחשבת כעת במסדרונות מערכת הביטחון לזירה המסוכנת והנפיצה ביותר, מה שגורר מבצעים צבאיים נרחבים המתקיימים בימים אלו.
בקרוב ימלאו שלוש שנים למלחמה. שלוש שנים לרגעים בהם נתניהו והשמיע מילים כמו ניצחון מוחלט, פסע מניצחון ושינוי פני המזרח התיכון. אכן, המזרח התיכון השתנה לטובה ברוך ד’ אבל נתניהו לא מפסיק להתרברב בכך שהוא היה הראשון שזיהה שמדובר במלחמה כוללת ולא סתם במבצע. הגרסאות שלו מול גרסאות הצבא והדרג המדיני חזרו לסדר היום, אבל רק בגלל הבחירות ולא בגלל שמשהו מהותי השתנה או עומד להשתנות.
בסופו של דבר, השנה האחרונה לא שינתה בהרבה את מצבה הביטחוני והמדיני של ישראל, אנחנו נמצאים פחות או יותר באותו מצב בו היינו בתקופה המקבילה אשתקד. גם הרחוקים ביותר מרגישים ומבינים שאין אף בשר ודם שאפשר להשליך עליו את יהבנו, אלה שמיהרו לשוש על סיסמאות דור הניצחון, נוחתים לאט לאט לקרקע המציאות.
וזה מה שאנחנו צריכים לזכור, רגע לפני שניסחף במערבולת שעומדת לשטוף אותנו בקמפיינים השונים של מערכת הבחירות המתחוללת. כולם ידברו על השביעי באוקטובר, כולם ידברו על האחריות, כולם ידברו על ועדות חקירה, יאשימו את נתניהו, יצדיקו את נתניהו, אבל אף אחד מהם לא עומד להביא לנו שינוי מהותי בשטח.
השינוי המהותי יכול לקרות בימים אלו רק כשאנחנו נעמוד בתפילה ונזכיר ‘ועל המדינות בו ייאמר’, ואת זה מבינים היום גם הרחוקים ביותר, שישמעו ויבואו, ויקבלו עול מלכותו עליהם.
תכלה שנה וקללותיה.
הטור פורסם במוסף „יתד השבוע” מבית יתד נאמן, לתגובות: tiko@yated.net
