יום הכיפורים תשט”ו.
היום הקדוש הולך ונוטה לערבו. בעוד בתי ישראל אפופים בקדושה עליונה, והלבבות נישאים בתפילת היום, נסתלקה נשמתו הטהורה של אחד מענקי הרוח ותאות ההסתר שקמו בדורות האחרונים – הגאון הקדוש רבי יהודה לייב הלוי אשלג זיע”א, אשר שמו נחקק לדורות על שם מפעל חייו: פירוש ה”סולם” על ספר הזוהר הקדוש.
בני הבית והתלמידים נותרו כהלומים.
עדויות שנותרו מאותן שעות מספרות, כי סביב הבית נראו לאחר הסתלקותו בעלי כנף ויונים צחורות שחגו במקום עד לאחר היום הקדוש. למחרת יצא מסע ההלוויה בדרכו לירושלים, אל המקום אשר ברבות השנים יהיה לאחד מציוני הקדמונים המפורסמים בהר המנוחות.
שבעים ושתיים שנה חלפו, אך נדמה כי ככל שמתרחקים מן היום ההוא, דווקא נעשית דמותו קרובה יותר. ספריו נפתחים בעוד ועוד בתי מדרשות, פירושו הגדול מלווה רבבות לומדים המבקשים לבוא בשערי הזוהר, ודמותו של אותו גאון מסתורי – שחי חיים של התבטלות מופלאה לצד יגיעה כמעט בלתי נתפסת – הולכת ומתבהרת.
מי היה אותו „בעל הסולם”? מהיכן צמח הכוח ליטול ספר שהיה חתום בפני רבים כל כך ולהציב בפניו „סולם” — שליבה אחר שליבה — עד שגם מבקש ה’ שאינו מן הבקיאים בתורת הסוד יוכל להתחיל להבין את לשונו?
• בוצין מקטפיה ידיע
הבה נחזור אל עיירה קטנה בפולין.
בשנת תרמ”ה נולד בעיירה לוקוב שבמחוז לובלין בן לרבי שמחה אשלג, מגזע חסידי קדומים וממשפחת חסידי פוריסוב. שמו נקרא יהודה לייב.
כבר בשנות ילדותו ניכרו בו כוחות בלתי רגילים. אחותו סיפרה לימים, כי כאשר חששו הוריו לבריאותו והורו לו לפרוש לשינה, היה הילד ממתין עד שהבית ישקע בדממה, קם ממיטתו ונכנס ללמוד מתחת לשולחן, כדי שלא יבחינו בו. בלילות אחרים, וביתר שאת בשנות בחרותו, היה יושב בבית המדרש שעות ארוכות כל כך, עד שחבריו דאגו עבורו למעט לחם כדי להחיות את נפשו.
כבר בצעירותו יצא שמו כעילוי מופלג, בעל זיכרון עצום וכוח ריכוז נדיר. הוא קנה בקיאות רחבה בש”ס ובפוסקים, ובבחרותו כבר נסמך להוראה. את לימודו נהג פעמים רבות לקיים בעמידה — מנהג שנשאר עמו שנים רבות.
סיפור קטן מאותה תקופה מאיר את המבט שכבר קינן בו:
אביו מצאו פעם מעיין בספר „רזיאל המלאך” וביקש למונעו: „ספר קבלה הוא, ואינו מיועד ללימודך”.
השיב הנער בפשטות חדה: אם הספר אינו מיועד ללימוד — לשם מה הודפס?”
כעבור עשרות שנים עתיד אותו ילד להקדיש את כל כוחותיו לכך שספרים שנחשבו בעיני רבים חתומים, יהיו נגישים למבקשי ה’ הראויים להם.
• בפוריסוב ובעלזא: דרך של אמת יוקדת
שורש עמוק בעבודתו של בעל הסולם נקשר בחצר הקודש פוריסוב. תחילה הסתופף בצלו של הרה”ק רבי מאיר שלום מקאלושין זיע”א, בעל „נהר שלום”, ולאחר הסתלקותו נקשרה נפשו בבנו, הרה”ק רבי יהושע אשר מפוריסוב זיע”א.
בכתבים שנותרו ממנו ניכרת התקשרות עמוקה לרבו, עד כדי כך שהוא מתאר לפרטי פרטים את עבודתו של הרבי בעבורו, ואת ההרגשה שכל תנועה בחדר הפנימי נעשית לצורך העלאתו.
רבי יהודה לייב, שכבר שימש בוורשה כרב ומורה הוראה ונודע בגאונותו, היה מסוגל לעזוב את ביתו ואת מקור פרנסתו ולשהות חודשים ארוכים בצלו של רבו, שם למד כי בעבודת ה’ אין די בידיעה, וצריך לחיות את האמת המביאה לתכליתו של האדם בעולמו.
יחד עם אחד מבני החבורה יצא לתקופה של „גלות”. את הכספים שקיבלו בדרך לא, נטלו לעצמם אלא חילקו לצדקה; גם מזון לא ביקשו. תפיסתו הייתה שסיגופים חיצוניים עלולים לפעמים דווקא להוליד תחושת ישות; ואילו גלות, שבה האדם חסר מעמד ואחיזה, יכולה לשבור את לבו באמת.
לצד דבקותו ברבו מפוריסוב, היה נוסע גם להסתופף בצלו של מרן המהרי”ד מבעלזא זיע”א. משם נשא עמו יסודות בעבודת התפילה ובהנהגה החסידית שליוותה אותו כל ימיו.
ואז הגיעה ההוראה ששינתה את מסלול חייו.
שלושה מבני החבורה נכנסו אל הרבי מפוריסוב. הם חשו, כלשונם, כי כבר השלימו את תפקידם בעולם. לשניים מהם השיב הרבי באופן שהיה בו משום אישור להרגשתם, ואכן הם הסתלקו לאחר זמן לא רב.
אבל לרבי יהודה לייב אמר הרבי דבר אחר „כאן”, היתה רוח הדברים, „כבר אין לך מה לעשות. תפקיד חדש מזומן לך בארץ הקודש”.
מאותו רגע בערה הארץ תחת רגליו. יעד חדש זמנה לו ההשגחה, והוא נכסף להשלימו ולהשיגו.
הדרך לא הייתה פשוטה. אישורי העלייה לארץ ישראל היו קשים להשגה, ובמשך תקופה ארוכה פעל והמתין לקבלת האישור. באחד הימים הגיע אל הקונסוליה בדיוק בשעה שבה התקבלה הוראה המתירה לרבנים לקבל אשרת כניסה. הוא קיבל את האישור ויצא, כאשר זמן קצר לאחר מכן הגיעה הוראה נוספת המצמצמת שוב את האפשרות. לימים התבטא, שהייתה זו יד ההשגחה שפתחה לפניו פתח צר — בדיוק בשעה הנכונה.
• גילויו של „האברך שיודע חולין”
בחול המועד סוכות תרפ”ב הגיע רבי יהודה לייב לירושלים והשתקע בישיבת „חיי עולם”. כלפי חוץ ביקש להיות אברך נוסף בין אברכי ירושלים, אלא שאור גדול אינו נשאר מוסתר לאורך זמן.
בישיבת „חיי עולם” שמעו כי הגיע מפולין מורה הוראה הבקי היטב בהלכות איסור והיתר ובמסכת חולין, והגה”צ רבי משה יאיר וינשטוק זצוק”ל, מחשובי הלומדים ובעלי המדרגה שבירושלים, ביקש לקבוע עמו חברותא בהלכות אלו.
אלא שמהר מאוד גילה רבי משה יאיר, כי לפניו לא רק למדן עצום בנגלה, אלא אדם שכל רזי תורת הנסתר פתוחים לפניו באופן מבהיל.
גם רבי יהושע הורוויץ זצ”ל הגיע אליו בדרך פלאית. קודם הסתלקותו אמר לו רבו, הרה”ק רבי מרדכי מראחמסטריווקא זיע”א, כי עתיד להגיע לירושלים „אברך צעיר מפולין” והוא יהיה לו למורה דרך. במקביל חלם רבי משה יאיר כי זקנו, הרה”ק רבי דוד מלעלוב זיע”א, מודיעו שבא לירושלים אברך שממנו יוכל לקבל.
כך החלה להיווצר החבורה סביבו של הגאון הצעיר, שהורכבו מבני עלייה שנדרשו למסירות מוחלטת. השיעורים התקיימו בחצות הלילה,כאשר התלמידים היו צועדים בחשכת הלילה אל גבעת שאול, גם כאשר הסביבה עדיין הייתה הררית ושוממה. גם כשהזהיר אותם מפקד המשטרה הבריטי כי צבועים משוטטים בהרים – הם המשיכו בדרכם.
למחרת זימן אותם המפקד. התלמידים היו בטוחים שייענשו – אלא שהוא העמיד את שוטריו בשורה, הצביע על החבורה ואמר להם: „כך צריכים להתנהג הפקודים שלי”!
• במיעוט שינה
באותן שנים מונה רבי יהודה לייב לרבה של שכונת גבעת שאול, וביתו נעשה מוקד לאותה חבורת עובדי ה’, כאשר לצד השיעורין שמסר, הפכה דמותו להשראה עבור תלמידיו.
הם העידו, כי הדרישות שהציב לעצמו היו כמעט בלתי מושגות. אם בילדותו למד מתחת לשולחן, הרי שבשנים אלו, כאשר חשש כי מחמת מיעוט שינה יירדם במהלך לימודו – היה מניח מתחת לרגליו אבנים קשות ואף חמות, ובתקופות אחרות גושי קרח, בכדי שאם תשמט רגלו — יתעורר.
„יושב בטל כישן דמי”, הסביר פעם, ואף בשבת נמנע משיחות שאין בהן צורך, מפני שהזמן שניתן לעבודת הבורא יקר מכדי להניחו לחמוק.
הרבנית רשמה ביומנה כי היה קם לאחר חצות, עוסק בעבודתו, ולעיתים מתהלך בבית ומפזם ניגון של ערגה וכיסופים. עם עלות השחר היה מניח את הטלית על כתפו ומתכונן לתפילה — תפילה שהייתה עשויה להימשך שעות, ורק לאחר חצות היום היה טועם דבר מאכל.
מופלא היה במידת בטחונו בהשי”ת. כאשר מחברתו בקודש נאלצה פעם לבקש סיוע כספי ולא נענתה, עד שנשברה ובכתה לפני בעל היכולת לסייע – התפלא בעל הסולם: „לבכות? והלא יכולים לבכות ישירות בפני הקב”ה? למה לבכות בפני בשר ודם שיכולותיו מוגבלות”?!
בתקופה שבה חלה, הורו לו הרופאים להימנע ממאמץ מחשבתי כדי לאפשר למוחו לנוח. בכאב אמר אז לאחד ממקורביו: „עד היום רגיל הייתי להתהלך במחשבה אחת משך שבועיים תמימים (!) ולא להרפות הימנה, ועכשיו אסור לי לחשוב אותה אפילו עשר דקות”.
ופעם, כששיבחו בפניו אדם המסוגל לחשוב מחשבות רבות בבת אחת, השיב כי בעיניו אדם גדול הוא דווקא מי שמסוגל „להלך באותה מחשבה במשך חודש ימים”.
• חזון כמוס: ביאור מקיף לספר הקדוש
עיקר ושיא עבודתו אותה ראה בחייו, היה כאמור, חיבור ביאורו על ספר הזוהר. עוד בהיותו בפולין גילה לידידיו כי בלבו חזון עצום: „חפץ אני לחבר פירוש לספר הזוהר הקדוש”, אמר, „כזה שאף צעירי הצאן יוכלו ללמוד בו ולהשיגו”. הוא גם התבטא אז, שאילו יפרש את הדברים כפי שהוא מבקש באמת לפרשם — יגיע החיבור לאלף כרכים…
והחזון התגשם בהדרגה. תחילה באו פירושיו לכתבי האר”י, „פנים מסבירות” ולאחר מכן „תלמוד עשר הספירות”. לכל אורך דרכו ומשנתו, בעל הסולם לא ראה עצמו כמחדש דרך המנותקת חלילה מן המקורות; שוב ושוב הדגיש כי מטרתו לבאר ולסדר את דברי האר”י, להסיר מכשולים מן הדרך ולפתוח שער להבנה.
לשם כך אף הרחיק עד לונדון כדי לעיין בכתבי הרמ”ק שלא היו מצויים לפניו בארץ. קשריו עם גדולי המקובלים בירושלים היו עמוקים: הרב השד”ה, רבי מסעוד אלחדאד ורבים אחרים עמדו עמו במשא ומתן של תורה, הסכימו על ידו וקראו אחריו מקודש.
אולם מפעל חייו כאמור היה פירוש ה”סולם”.
כידוע, ספר הזוהר נכתב בארמית מיוחדת שאינה לשון הגמרא. בעל הסולם ביאר את המילים, יישב גרסאות, קישר את דברי הזוהר לכתבי האר”י, העניק שמות למאמרים, והציב מבנה פנימי המאפשר ללומד להלך בהם מדרגה אחר מדרגה. בענין זה יצויין, שאחד הדברים שנמסרו בשם מרן הגר”ש וואזנר זצוק”ל, הוא התפעלותו מן הכותרות שנתן בעל הסולם למאמרי הזוהר.
• קדוש ייאמר לו
בין פרקי העמל והחיבור, נותרו בידי התלמידים סיפורים של הוד מחייו של קדוש זה, מהם כאלה שנשמעים כלקוחים מעולמות אחרים.
בשנת תרפ”ה עלה בעל הסולם עם תלמידיו לטבריה. לאחר שהתפללו על ציון רבי מאיר בעל הנס ביקשו להגיע אל ציון רבי עקיבא. הם בחרו בדרך מקוצרת בין ההרים, אך החום הלך וגבר והמים אזלו.
בעל הסולם פנה אל רבי משה יאיר וינשטוק ואמר לו לבדוק בשביל סמוך שמא ימצא מים. הוא הלך, ואכן מצא מעיין, ממנו שתו בני החבורה והרוו את צימאונם והמשיכו בדרכם.
שנה לאחר מכן חזר רבי משה יאיר למקום וביקש לשתות שוב מאותם מים. הוא חיפש וחיפש — ולא מצא דבר. המקום היה יבש לחלוטין. גם אנשי האזור לא ידעו על שום מעיין שהיה שם אי פעם…
„ויהי לפלא”, כתב רבי משה יאיר בעדותו.
בערוב ימיו נחלש גופו, והוא החל מפריח רמזים על אודות הסתלקותו הקרובה. באחד מעשרת ימי התשובה האחרונים לחייו נכנס אליו הרה”ח רבי פרץ אלבוים ושאל בדמעות: „מה יהיה על העולם? כיצד נוכל להמשיך לאחר ההסתלקות”?
אך בעל הסולם השיב לו משפט נחרץ: „מי שירצה — יהיה לו אחר כך יותר ממה שיש לו עכשיו”.
• כאן תהא מנוחתי
וביום הכיפורים, היום הגדול והטמיר ביותר בשנה – שבה הנשמה הגדולה והטמירה למקורה.
כשנאספו התלמידים לדון היכן ייטמן, הועלו הצעות שונות — צפת, עיר המקובלים; מירון, סמוך לרשב”י. לבסוף נקבעה הקבורה בירושלים, בהר המנוחות.
ואז נזכרו התלמידים בדבר פלא: שנים קודם לכן, בעת שכיהן בגבעת שאול, יצא בעל הסולם עם תלמידו רבי דוד מינצברג אל ההרים הסמוכים. בנקודה מסוימת עצר, שקוע במחשבותיו. לאחר הקבורה הבחין רבי דוד כי המקום שבו נטמן רבו הוא בדיוק באותה הנקודה!
תלמידים נוספים נזכרו כי פעם הצביע רבם על ההר ואמר: „כאן טוב שתהא מנוחתי”. ויודגש; באותם ימים כלל לא שימש ההר כבית העלמין המרכזי של ירושלים. רק לאחר מלחמת תש”ח, כשנמנעה הגישה להר הזיתים, הוכשר המקום ונקרא „הר המנוחות”.
אחרי הסתלקותו, הניח הוא את בניו ותלמידיו שהמשיכו את דרכו, וכמובן, ספריו – „תלמוד עשר הספירות”, „פנים מסבירות” ו”פנים מאירות”, „פי חכם”, „ספר ההקדמות”, „ספר מתן תורה”, „בית שער הכוונות”, אגרותיו ומאמריו, ומעל כולם – „הסולם”.
ואף שבעים ושתיים שנה לאחר שהגוף נטמן בירושלים, נדמה כי הסולם עודנו עומד. תחתיתו בעולם המעשה, בעמל של עוד שורה ועוד דף, בעוד תפילה ובעוד שבירת מידה; וראשו נוגע באותם עולמות שעליהם כתב באימה ובאהבה.
פעם כתב בעל הסולם לתלמידיו כי כל יגיעתו מכוונת לדבר אחד: לחפש עוד מקום שבו יוכל לעשות נחת רוח ליוצרו. הוא תיאר את עצמו כ”שור לעול וכחמור למשא”, המוכן לעבוד שבעים שנה מבלי לדעת אם יראה הצלחה, ובלבד שילך בדרך שנצטווה בה.
באמת אמרו, נאים הדברים כשיצאו מפי עושיהם!
