זרוע מגובסת, עין תפורה ונפוחה. זה גורלו של מבקר כרטיסים פלסטיני ממזרח ירושלים שהעז לבקש מנוסעים יהודים לבדוק אם שילמו על נסיעתם. השנה כבר הותקף פעמיים בקו אוטובוס שנוסע בין ההתנחלות גבעת זאב לירושלים. פעמיים רוצצו לו את זרועותיו ופעם אחת גם פגעו בעינו. אחרי הפגיעה הראשונה התלבט והחליט להמשיך בכל זאת, אולי זה היה אירוע חד־פעמי. אחרי הפגיעה השנייה החליט סופית שהוא לא יעבוד עוד בקווי אוטובוס שמסיעים יהודים. הוא פשוט מפחד. עכשיו הוא כבר אומר שהוא מפחד מכל יהודי ברחוב. והוא כמובן לא לבד. לפחות שניים מחבריו הפקחים הותקפו בדרך דומה בזמן האחרון. וגם המדגם הזה אינו מייצג; עשרות נהגים ערבים הותקפו בעיקר מאז 7 באוקטובר, שבו הותרו אחרוני הרסנים, לא רק בגדה המערבית, אלא גם בחוגים הגזעניים של ירושלים.
הכאת נהגי תחבורה ציבורית המשרתים נוסעים יהודים אולי אינה אולי מכת הכיבוש הקשה ביותר, אבל היא בוודאי מהמקוממות ביותר. היא נעשית במרחב הציבורי, בלי כל סיבה זולת הגזענות – כאן אי אפשר אפילו להמציא תירוצים אחרים, לא ביטחון ולא סכנה מדומיינת, וגם היא נורמלה לחלוטין. דמו לעצמכם נהגי אוטובוס יהודים שמותקפים כיום באירופה בשל יהדותם. איזו מהומה עולמית. שוב ושוב מדהים להיווכח עד כמה אבדו כאן ההקשר ההיסטורי והזיכרון הקולקטיבי. באווירה הנוכחית בישראל, וביתר שאת בירושלים, בירת הגזענות, נהגי אוטובוסים, נהגי מוניות וגם פקחים פלסטינים חייבים לדעת שהם עובדים בעבודה מסוכנת ומשפילה. גופם וכבודם הפקר.
שאדי קראעין הוא ירושלמי בן 40, תושב סילוואן. הוא מתגורר עם אשתו – לבני הזוג אין ילדים – בדירה פצפונת במרומי בית צר מידות, והעלייה אליה היא על מדרגות ברזל צרות. הדירה עמוסה בקישוטים, ניסיון לשוות לה מראה מטופח, ציפור השיר בכלוב הזעיר גם היא מסמלת מבלי משים את המגורים בסילוואן הדחוסה והכלואה שמלאה בהתנחלויות, במתנחלים ובדגלי ישראל. רק מסך הטלוויזיה גדול.
קראעין סיים תיכון בסילוואן ואחר כך למד חשמל בבית ספר מקצועי בעטרות. תחילה עבד כשנתיים וחצי בהתקנת מצלמות אבטחה ואחר כך, במשך כ־15 שנים, היה חשמלאי בניין. לפני שנה וחצי החליט להחליף מקצוע והחל לעבוד בתור פקח בחברת האוטובוסים „דרך אגד” בירושלים. קראעין הוא קונדוקטור בקווי המתנחלים, 131, 132 ו־134 שמובילים מגבעת זאב – ההתנחלות הרביעית בגודלה בגדה המערבית – לירושלים וחזור, וגם בקווים המובילים מגבעת זאב לבני ברק.
תקיפת קראעין בידי שלושת האברכים. ידו שנשברה בפעם השנייה עדיין נתונה בגבס
באדיבות המצולם
בכל יום, משלוש אחר הצהריים ועד חצות, הוא עולה לאוטובוסים הצפופים לבדו, בודק שכולם זכרו לתקף את נסיעתם, יורד וממשיך לאוטובוס הבא. אם צריך, הוא רושם קנסות למי שצריך. קונדוקטור.
רובם המוחלט של הנוסעים בקווים שהוא עובד בהם הם יהודים, מרביתם מתנחלים חרדים או דתיים־לאומיים, פה ושם יש גם פועלים פלסטיניים שבאים מכפרי הסביבה לעבוד בהתנחלות.
חודשי העבודה הראשונים של הפקח קראעין עברו עליו בשקט. ב־15 בינואר הותקף בפעם הראשונה. זה היה בקו 404 הנוסע מירושלים לבני ברק ועובר בדרכו בגבעת זאב. השעה הייתה ארבע אחר הצהריים והאוטובוס היה גדוש נוסעים. קראעין מספר שהוא עבר ובדק את כולם, עד שהגיע לירכתי האוטובוס.
„תן לי בבקשה את הרב קו לבדיקה”, הוא אמר לנוסע האחרון כמעט, כיפה סרוגה לראשו. הנוסע ענה שאין לו רב קו. קראעין ביקש תעודת זהות, ואז יצא הביוב: הנוסע פתח בשטף קללות לאומניות. „אתם ערבים תלכו מפה. אני לא מראה רב קו ולא תעודת זהות לערבי. היהודים עולים מתי שהם רוצים ועושים מה שהם רוצים”. קראעין ביקש מנהג האוטובוס לעצור ולהזעיק את המשטרה. נוסע התנדב לשלם בשביל הסרבן ולכאורה הבעיה נפתרה. אבל אז בא פקח אחר והנהג אמר לו שהנוסע עשה בעיות. „ערבי זבל”, קרא אליו הנוסע. ואז זינק הנוסע הסרבן על קראעין מאחור ושבר את שתי זרועותיו במכות. המשטרה באה וקראעין נלקח לבית החולים. שתי ידיו הושמו בגבס למשך שלושה חודשים. בחודש מאי חזר לעבודה, כאילו לא קרה דבר.
כשלושה חודשים וחצי עברו בשלום, עד 26 באוגוסט. השעה הייתה 21:30. האוטובוס בקו 134 היה מלא. קראעין עשה את מלאכתו וכשהגיע לאחד הנוסעים, צעיר חרדי, וביקש ממנו את הרב קו, ענה הצעיר: „אין לי כרטיס, אתם ערבים מחבלים”. קראעין אינו אוהב לצטט את כל מה שהוטח ומסתפק ב”הוא דיבר לא טוב”. שוב הלך לנהג האוטובוס, שוב ביקש ממנו שיעצור ויקרא למשטרה, כמקובל עם נוסעים סרבנים. הנהג עצר את האוטובוס בתחנת דלק. הנוסע הסיט בכוח את ידו של הנהג, ערבי גם הוא, ולחץ על כפתור פתיחת הדלת, ירד וברח. וקראעין אמר לעצמו: „בסדר. ברח, ברח”. לפקחים באוטובוסים יש מצלמות גוף והוא ידע שהאיש צולם.
קראעין ירד מהאוטובוס להירגע בחנות הנוחות בתחנת הדלק. ופתאום הגיח הנוסע שברח ואיתו עוד שלושה אברכים. אלה החלו לקללו ולהכותו. אחד מהם הלם באגרופו בעינו השמאלית. אחר בעט בו. הוא שלח ידו להזעיק את המשטרה ומבלי משים פתח את המצלמה בסלולרי. את חמש הדקות הבאות תיעדה מצלמתו.
הלילה חשוך. החרדים נראים בסרטון מכים אותו בכל פלגי גופו ומקללים אותו. הוא מנסה להימלט מפניהם, נשמע מתנשף, והם מפילים אותו לרצפה. יללת ניידת ברקע. לדברי קראעין אחד הצעירים הרים סכין מהרצפה. בסרטון הוא נראה מרים חפץ ומכניסו לכיסו. נהג משאית ערבי עבר שם בדרך ועצר למראה ניסיון הלינץ’. הוא ניסה להגן על קראעין שכבר נשמע גונח מכאבים. העבדקנים במגבעות ובחליפות שחורות עמדו מולו. להתגייס לצה”ל הם אינם יכולים אבל להרביץ לערבים כן. במדים הם היו יכולים לעולל אותו דבר ולחסוך מעצמם את שנאת החילונים. „יא כלב”, הם קוראים אליו, „אנחנו בני אדם, בני אדם אנחנו”, הוא עונה להם. „בוא בנזונה, למה מי אתה?” נשמע מפי דרדקי הישיבה. קראעין הנסער ניסה לספר לשוטר שבא מה קרה. „הם בעטו בי”, תיאר. „כלב של פקח”, הם אומרים כשהוא מראה לשוטר את רגלו החבולה והנהג שעצר לעזור נשמע אומר: „הוא עוד מעט ימות. מה תעשה?”
קראעין נלקח לבית החולים „שערי צדק”. רופא העיניים אבחן אנטרופיון עוויתי, מצב שבו העפעף מתקפל כלפי פנים, בכיוון כדור העין. הרופאים ניתחוהו ותפרו את עפעפו מבפנים, והתפרים עדיין נמצאים בעינו. כשהוא מנסה להראות לנו את התפרים, הוא מתחיל לבכות מכאב. גם ראייתו נפגעה ובעינו השמאלית הוא אינו רואה לצדדים. בנובמבר ינותח שוב. עד אז עליו לשמור על בבת עינו ולא לחשוף אותה לשמש או למים.
ידו שנשברה בפעם השנייה עדיין נתונה בגבס. חופשת המחלה שלו הסתיימה, פיצויים מהביטוח הלאומי הוא טרם קיבל, והוא יושב בבית בלא כל הכנסה. בתלונה שהגיש למשטרה נאמר כי החשד הוא של „תקיפה וחבלה ממשית על ידי שניים או יותר” ובסעיף השני: „העלבת עובד ציבור”. הפקח קראעין הוא עובד ציבור.
ממשטרת ישראל נמסר השבוע ל”הארץ”: „עם קבלת התלונה נפתחה חקירה במשטרה. מטבע הדברים לא ניתן לפרט אודות חקירה מתנהלת”.
אחת לכמה ימים הוא מקבל שיחות איומים ממספר חסוי והוא משוכנע כי זהו הצעיר שתקף אותו. „באמת אני מפחד כל הזמן”, הוא אומר. „עכשיו אני מחפש עבודה אחרת. זה כבר פעמיים שזה קרה לי. אני לא חוזר לעבוד שם. אני בבית. אני מסתכל על כל יהודי ומפחד. אני בן אדם שרוצה להביא כסף הביתה. באתי לאבא שלי אחרי הפעם הראשונה ואמרתי לו: ‘נשברו לי שתי הידיים’. אבא שאל: ‘מה זה?’, אמרתי לו: ‘מהעבודה’. בפעם השנייה שאל אותי: ‘מה זה?’, אמרתי: ‘זה מהעבודה’, ואז אבא שלי אמר שהוא לא מסכים שאני אעבוד יותר. ‘לך תחפש לך עבודה אחרת’, אמר לי. אני רוצה ביטחון. שלא יעשו לנו בלגן עוד פעם. אני מפחד”.
למחרת יום תקיפתו הותקף פקח אחר באותה חברה, שוב בקו לגבעת זאב. תחקירן „בצלם”, עאמר עארורי, גבה את עדותו, ומספר שנוסייר משעאל, בן 25 מבית צפאפה, הותקף בידי חמישה נוסעים דתיים. הם שפכו עליו קפה, וגם הוא נפגע מאגרוף בעינו. נגרם לה נזק כבד. אחת מזרועותיו נשברה גם כן ממכות, לאחר שביקש לבדוק את הרב קו של אחד מהם. עדיין הוא לא החליט אם יחזור לעבוד. וכמה ימים אחר כך פקח שלישי, ואסים אל נאטשה, המתין בתחנת אוטובוס בגבעת זאב ורוסס בגז פלפל. אל נאטשה חזר לעבוד.
