יש רגע אחד שיוסי תור עדיין מצטמרר כשהוא נזכר בו. זה שהביא לסיומה את המנוסה הדוממת, הנחבאת, שניהל עם שלושה חיילים נוספים במשך כשבוע במנהרות מתחת למוצב החרמון. הרגע ההוא, שבו חייל הקומנדו הסורי האיר בפנס היישר לתוך פניו, שוכב מכווץ תחת מיטת ברזל, היה המבעית בחייו. יותר אפילו משעות החקירה הבלתי נסבלות, המלוות בעינויי גוף ובמניפולציות נפש, שחווה בשבועות שלאחר מכן בבית הכלא בדמשק. „מפגש העיניים בין השבוי המוטל חסר אונים על הרצפה ובין השובה העומד מעליו הוא המשפיל ביותר עלי אדמות”, כותב תור בפתח ספרו „מציץ מן החרכים”, שראה לאחרונה אור. „זהו רגע שנצרב חזק בזיכרוני, הולך איתי לכל מקום ואינו מרפה ממני עד היום, כבר יותר מחמישה עשורים”.

בסוף חודש אלול אנחנו יושבים ליד שולחן האוכל בדירה המבהיקה מניקיון מוקפד שהוא ורעייתו אסתר מתגוררים בה בנתניה. ניכר כי תור מספר כבקי ורגיל את הסיפור הקשה הזה על נפילתו בשבי. את פרטי התבוסה, הכאב, וגם התקווה והשיבה הוא סיפר אינספור פעמים במשך השנים, בהרצאות בפני קבוצות מכל הסוגים. ובכל זאת, ברגעים קטנים, הקול שלו קצת רועד. רצף הסיפור הסדור נתקע לחלקיק של רגע.

בכל שנה, כשיום כיפור מתקרב, „יש איזו התכנסות פנימה”, הוא מספר. „בשנים עברו הייתי בעל תפילה בימים נוראים. ההתרגשות וההתכווננות היו עוד לפני כן, כשהייתי מכין את התפילות לראש השנה ויום כיפור. בנפילה בשבי נוצר שבר מאוד גדול ביני ובין הקדוש ברוך הוא. יש למה שקרה השפעה על הקשר עם הקדוש ברוך הוא. ודאי. גם ההקבלה לשואה בנושא הזה ובכלל עמדה ועומדת לנגד עיניי, כי הוריי היו ניצולי שואה, אודים מוצלים מאש”.

התסכול כלפי שמיא מכך שכל זה קרה דווקא לו הועצם בין השאר משום שכלל לא היה אמור להיות במוצב החרמון ביום כיפור תשל”ד. „הוקפצתי מקיבוץ טירת־צבי השקט והיפה והבטוח, פתח גן העדן שבו גדלתי. הייתי אמור להחליף במוצב החרמון, למשך כשלושים שעות, מישהו שהכרתי – בן למשפחה שכולה מקיבוץ סמוך שיצא הביתה לחג. אבל זאת דרכו של עולם, שאנחנו רק פיונים קטנים במשחק השח. הצטרפה לכך העובדה ששירתּי לזמן קצר בסיירת מטכ”ל, וראיתי איך דברים יכולים להתנהל נכון. וביום כיפור במוצב החרמון ראיתי את ההפך – איך נתפסנו עם התחתונים למטה. המערכה נפתחה באופן משפיל כל כך, שמערער את היסודות. הביטחון בעצמך, בצה”ל וגם במי שנמצא ממעל. זה הזעזוע הגדול”.

מעניינת ההשוואה בנושא הזה, של הקשר לקדוש ברוך הוא, מול חטופי 7 באוקטובר. לרבים מהם לא הייתה שום קרבה ליהדות, ובמהלך השבי הם דווקא התקרבו.

„תראי, בני הקיבוץ הדתי לא ידועים כמקפידים גדולים. לפני הצבא היו לוקחים אותנו ל’חיזוק’ בישיבת מרכז הרב, ובתיכון היו שולחים אותנו, הפושטקים, לרב דרוקמן בישיבת אור עציון, להתחזק קצת. כמו שאני רואה את זה, יכולות להיות בגדול שתי אפשרויות. אחת – שאתה מתרחק ובועט. האחרת – שמתחזקת אצלך האמונה. בדרך כלל אתה לא נשאר באמצע, לא נשאר אדיש”.

אצלו התחוללו במובן מסוים שתי התגובות. הוא כעס, אבל גם התקרב. „הגעתי כבן הקיבוץ הדתי עם הכיפה הקטנה, ופתאום בשבי הרגשתי חיבור יוצא דופן, מכורח הנסיבות, מכך שאתה מרגיש כמה אתה קטן וכמה אתה זקוק לעזרה”, הוא מסביר, ונזכר: „פעם אחת הגעתי לאפיסת כוחות, אחרי חקירה קשה. שכבתי על הרצפה בתחתון לגופי, מפורק לגמרי. ושם הרגשתי כאילו את חזון העצמות היבשות של יחזקאל. אני על הרצפה, אזוק, מושפל, מובס. בגלל המכות הקשות שקיבלתי, ההרגשה הפיזית הייתה כאילו כל איבר לעצמו, כמו לא מחובר לגוף. ואז בשלב מסוים החוקרים יצאו מן החדר, הכול היה שקט, ואני מצאתי הזדמנות להתפלל לבורא עולם. תפילה מהמקום הכי נמוך – לא רק בלי טלית או תפילין, אלא גם בלי חולצה ומכנסיים. ודווקא משם יצאה לי איזו תפילה זכה. הרגע הזה ילווה אותי כל חיי. הרגשתי שאני מדבר באמת, שיחה ביני לבין הקדוש ברוך הוא. רק השפתיים נעות וקולי לא יישמע, כמו תפילת חנה, כי אסרו עליי לדבר בזמן שאני לא נשאל.

„אחרי חצי דקה של תפילה, אולי דקה, קשה להעריך, הרגשתי שפתאום ‘ותקרבו עצמות עצם אל עצמו’. שמחזור הדם שלי חוזר לזרום, שהכוחות חוזרים, וכאילו תפילתי מתקבלת ואני שב לעצמי. לא עברה דקה נוספת והדלת פתאום נפתחה, הם חזרו, והבנתי שאני צריך להתנתק מהחלום ולהיות במציאות. אבל הרגע הישיר הזה של תפילה אמיתית, שאתה לא יכול ‘לזכות בו’, במירכאות, במציאות אחרת, אלא רק כשאתה נמצא שם, עמוק־עמוק בשאול תחתיות, מפליא אותי גם שנים לאחר מכן. כי לא הייתה לי דרגה כזאת של אמונה. יכול להיות שעד שאתה לא נדבק לקרקע, עד שאתה לא מושפל עד כדי כך, זה לא פורץ”.

יוסף בבור

בשעת צהריים, בעיצומו של יום הכיפורים תשל”ד, הופגז מוצב החרמון הפגזה כבדה. החיילים התכנסו באולם המרכזי במוצב, כדי לא להיפגע. ארבעה מסוקים סוריים הנחיתו לוחמי קומנדו קרוב למוצב, וכשכוח קטן של לוחמי גולני יצא מן המבנים החוצה הוא גילה את עשרות הסורים מתקרבים והולכים. אף שהמקלעים שניצבו בחוץ נפגעו בהפגזה, הלוחמים הצליחו לבלום את הסורים במשך כשעה. כשהגיעו חיילי הקומנדו הסורים לפתח המוצב הם ירו לתוכו, הטילו רימוני רסס ורימוני הלם וצעקו לחיילי המוצב להיכנע. פגיעה בגנרטור הפסיקה את פעולתו ובמוצב השתרר חושך. עברו עוד שעות של לחימה עד שהמוצב נכבש בידי הסורים.

תור, חייל אורח במוצב, ניסה לסייע בקרב. עם עוד כמה חיילים שלא הכיר הוא פנה להגן על חלק צדדי של המעוז בראש ההר. לאחר שהמוצב נכבש והחיילים בו נפלו בקרב או נלקחו בשבי, הצליחה קבוצת החיילים הקטנה להתחמק מהפולשים, ולהתקיים עוד כמה ימים במנהרות שמתחת למוצב. דוממים ומורעבים, הם תכננו להימלט משם החוצה, אולם בסופו של דבר נתפסו ונלקחו לסוריה. „הייתי ארבע קומות מתחת לקרקע במוצב החרמון, נזנחתי שם בידי האחים שלי”, אומר תור. „אני יוסף בכתונת פסים. הבור ריק, ועקרבים יש בו. אתה משווע למישהו שיושיע אותך, ואז נמכר לישמעאלים. לסורים. יש פה דברים עמוקים. שנים מלווה אותי התיאור הזה של יוסף”.

לאחר שנתפסו, נלקחו לכלא אל־מאזה בדמשק. במשך שבועות נחקרו חקירות קשות והוחזקו בבידוד. לאחר מכן, במשך חודשים, הוחזקו בצפיפות בתאים קטנים יחד עם שבויים אחרים. בתקופה ההיא גילה תור את כוח היצירה שמלווה אותו עד היום. „אמנות אפשר ליצור מתוך שמחה ומתוך כאב”, הוא מודה: „כל מה שאני יוצר היום נוצר מהכאב, מהשבי”. הוא מציג לי חפצי יודאיקה שיצר מעץ, מניח אותם על השולחן: „כל זה הגיע מהמקומות הכי נמוכים. כשהכו אותי בשבי באלות על כפות הידיים, על האצבעות, אמרו לי, ‘אנחנו נגרום לך להיות נכה, שלא תוכל לייצר שום דבר בידיים’. מאז, כל מוצר שיוצא מן הידיים שלי הוא מבחינתי ניצחון. לא רק מה שייצרתי שם, גם הדברים שעשיתי אחר כך. ניצחון של רוח וניצחון פיזי על השובים שלי. וזה אולי אחד הדברים הכי חשובים. לכן אני ממשיך ליצור. אני מרגיש שבכל אחד מהחפצים שיצרתי יש מעשה של ניצחון”.

החפץ הראשון שיצר שם, זמן קצר לאחר שצורף לתא עם השבויים האחרים, היה סביבון. „אחרי ימי הבידוד הגעתי לחדר עם שלושים אנשים שדופים, צפופים, הרוסים”, הוא מספר. „התברר שאנחנו נמצאים לפני חנוכה. היה לנו גוש סבון שהיה צריך להספיק לשבועיים, לכולנו, כדי לנקות קצת את עצמנו, את הכלים, את הכול. אמרתי להם בכל זאת שאני מבקש שייתנו לי מחצית מהסבון. והם נתנו. יומיים לאחר מכן היה להם סביבון מסבון, והאותיות על פאותיו היו כתובות בפחם. זו אותה אמונה, עם אמנות שחיברה גם את הרצון לנסות ליצור משהו כשאין שום דבר לידך”.

בהמשך החליט לכתוב תפילות שזכר, כדי לסייע לחיילים השבויים עמו שרצו להתפלל. „לא היו לנו כלי כתיבה ונאסר עלינו באיסור חמור לכתוב”, הוא אומר, משום שהשובים לא רצו שהשבויים ישרטטו תוכניות בריחה. הוא חשש להיתפס במהלך הכתיבה, חשש שלא יכתוב נכון מהזיכרון, וגם היה מוטרד מהטינופת שסתרה את הטהרה הנדרשת לכתיבת דברי הקודש. ובכל זאת, קרצף את עצמו כמיטב יכולתו בברז המים הקרים ובסבון הגס שעמד לרשותם, הניח כמצע רצועת עץ שפירק מארגז, נטל כפיס עץ שישמש כקולמוס, ובתור דיו השתמש בפיח שגירד ואסף מדפנות חדר השירותים. כך כתב את שמע ישראל וחלקים מתפילת העמידה. למגינת הלב, הסידור המאולתר נתפס בהמשך בידי סוהר סורי, אולם שבוי בתא אחר אישר לסוהר שזאת רק תפילה יהודית ולא תוכנית בריחה.

כפי שיצר שם חפצים שיזכירו את החיים שבחוץ, כך חשוב לו היום להמחיש לנו כאן את חייו שם, בידי הסורים. בספר פזורות תמונות מבוימות שממחישות את תנוחות העינויים במהלך החקירות. „הושיבו אותי על כיסא עץ קטן כאשר כל גופי כפוף, ידיי ורגליי אזוקות לפנים באזיקי מתכת וכיסוי על עיניי. לפתע ספגתי הצלפות עם שוט בעל רצועות עור”, הוא תיאר בספר את אחת מתמונות האילוסטרציה. שאלות הוטחו בו, האשמות בשקר. אחר כך עברו הצלפות לגב, ואז הגיעו מכות החשמל, שפילחו את הגוף בכאב. „ראשי כאילו ניתק ממקומו, ידיי ורגליי הזדעזעו והתנועעו ללא שליטה, לשוני נעה בחלל הפה ונשמטה הצידה. חשתי שאין ביכולתי להוציא מילה מפי”, מתאר הספר. „לא ראיתי עד היום שמישהו עשה בימוי של עינויים לצורך המחשה, היו רק תיאורים מילוליים של מה שעברנו”, הוא מוסיף עכשיו.

בעברו היה תור איש פרסום וצלם. „אני מרגיש שכתבתי כמו צלם”, הוא אומר. „אני רואה את הדברים באופן גרפי, וכך ניסיתי להמחיש אותם. התמונה הזאת תיחרת בזיכרון. היא תעצור את הקורא ותגרום לו להסתכל ולהפנים ולהבין”.

למה אחרי 53 שנה החלטת לכתוב ספר?

„אני אדם יציב מאוד, אבל בשמחת תורה לפני שלוש שנים, כששמעתי שיש חטופים, הרגשתי אגרוף בבטן. הייתי ממש בשוק במשך כמה שעות, זה ערער אותי. טלטל. זה היה הטריגר האחרון לכתיבת הספר, שהתבשל הרבה שנים. הבנתי שהדברים האלה הם לשנים, לעתיד, לנסות להסביר מה היה.

„בחמישים השנים האחרונות עשיתי שלוש פעמים ‘מבצע’ מורשת קרב למשפחה שלי. יש לנו משפחה גדולה וציונית. אחי היה טייס קרב במלחמת יום כיפור, וכשאותי לקחו קשור בכבלים ממוצב החרמון לשבי, אחי טס מעליי. אחותי התאומה, שלצערי נפטרה, הייתה גם בצבא. אנחנו שבט גדול. הדורות הבאים במשפחה מאוד רצו לדעת מה קרה לי. וכך, לפני כמה שנים קיבלתי אישור של אלוף פיקוד הצפון ועלינו למוצב החרמון. סיפרתי שם את הסיפור למשפחה, וזה היה הטריגר הנוסף לכתיבה”.

במהלך העבודה על הספר סיפרת את הסיפור כמו שאתה מספר כבר חמישים שנה, או שצפו במהלך הכתיבה גם דברים שלא סופרו קודם?

„כמו בצל, התקלפו המון רבדים חדשים וסיפורים חדשים. אחת הבעיות היא שחששתי שלא אהיה מספיק טוב, לא אכיל את הכול, אז עשיתי מעין עבודת מחקר ונפגשתי עם הרבה מאוד אנשים כדי להקיף את הנושא הזה באופן הכי שלם מבחינתי. זה היה כמו תהליך של טלפתיה או משהו: שיחה עם מישהו שפתאום תיאר משהו שלא זכרתי הביאה זיכרונות שעלו וצפו, וזה היה תהליך יוצא דופן. קשה, מכאיב, מטלטל, אבל מאוד חשוב”.

רגע כזה שהודחק במשך שנים היה שיחה ששוחחו ביניהם החיילים בימים שהסתתרו מתחת למוצב החרמון הכבוש בידי הסורים. „אני לא זכרתי, מישהו הזכיר לי”, אומר תור. „במוצב מעלינו היו כמה מאות לוחמי קומנדו, וכשהם עוברים לכאן אנחנו עוברים לשם, במעין משחק של חתול ועכבר על החיים שלנו. בשלב מסוים התנהל בינינו דיון קשה. אחד מהאנשים רצה להתאבד, והתנהל דיון ביני לבינו, בלחש, בחושך מוחלט, ושכנעתי אותו לא להרוג את עצמו. לא זכרתי את זה”.

מקום לסבל

ההבדל בין להרצות ובין לכתוב ספר הוא ענק, לדברי תור. „כשאתה מרצה מילים פורחות באוויר, ואחר כך נוסקות ונמחקות. מה שכתבת לעולם לא יימחק”, הוא אומר. „לכן הסיפור חייב להיות בנוי נכון. כאדם מדויק ומסודר צריך שיהיה לסיפור מבנה ברור. הוא צריך לעמוד בפני עצמו, הוא צריך להיות נוכח, הוא צריך להיות מדויק, והוא חייב להשפיע על הקורא. היו לי ספקות, כי אני מאוד מחמיר עם עצמי, אם אוכל להוציא משהו שיספק אותי”.

כשאתה פוגש היום מישהו שאתה לא מכיר, בתוך כמה זמן עולה העובדה שאתה פדוי שבי?

„אני מודה שזו שאלה שמרגשת אותי, כי אני חי היום לצד אשתי בפרק ב’ של החיים. פגשתי את אסתר לפני 19 שנים, שנינו היינו גרושים, וכאדם שמתכנן את צעדיו חשבתי לעצמי האם ומתי יהיה נכון לחשוף את הסיפור של השבי. לפעמים כשאתה מספר דבר כזה, מישהי יכולה לקבל רגליים קרות ולברוח ממך. התחלנו אז לדבר, להיפגש – היא עובדת סוציאלית, עלתה מאנגליה, מאוד הרשימה אותי. אמרה לי בכנות שהיא מתכוונת לשאול עליי בקיבוץ שגדלתי בו.

„מאז השבי, כשאומרים לי שישאלו עליי, אני מיד נכנס למגננה. לא התכוונתי לספר לה עדיין, אבל אמרתי לה: אני לא רוצה שתשמעי את זה מגורם אחר, יש סיפור בעבר שהוא קשור אליי, שהוא חלק ממי שאני, מהצל שלי. וזאת גם התשובה לשאלה שלך. אני חושב שחוץ מימים בודדים, כמו בערב יום כיפור או אם יש חלילה פיגוע חבלני קשה, זה כמעט לא נוכח אצלי. אני תמיד משווה את זה לצל, שאורכו תלוי במיקום של השמש. לפעמים בשקיעה יש צל ארוך. אחת לכמה שנים הצל ארוך”.

יש לך איזה מסר לפדויי השבי ששבו בשנתיים האחרונות?

„אבא שלי, ברוך תור (טורטלטאוב) זכרו לברכה, היה אדם עם חוכמת חיים יוצאת דופן. שלושים יום אחרי החזרה מהשבי, אבי אמר לי, ‘יוסי, תקשיב, עד עכשיו היו לך תנאים של פריבילג. עשו לך, עזרו לך. מרגע זה תחזור להיות מי שאתה ותחיה את השגרה. ככל שתפנים את זה ותתחיל לחזור לחיים השוטפים הרגילים, לעבודה, למסגרות, כך ייטב’. הוא לא היה פסיכולוג, אבל הוא עבר בחיים מה שעבר, וידע שככל שאדם מקצר את תרועת הפסטיבלים וכל מה שקורה סביבו וחוזר לחיק המשפחה, לחברים, למציאות השוטפת, למסגרות של עבודה, אז יש לו פחות זמן להתעסק. זה ממילא יהיה שם – כל מה שקרה. ההתמודדות היומיומית היא הרפואה הטובה ביותר לדברים האלה.

„בזהירות אומר שאני קצת חושש למי שחיים היום באבק הכוכבים. מקווה שהכול יהיה בסדר, כי היום מקבלים אותם אחרת לאחר שובם, אבל פוסט־טראומה יכולה להתפרץ, ועלולה להגיע גם התרסקות. המטאור יש לו תכונה יוצאת דופן: הוא טס מהר בשמיים, וככל שהוא טס מהר יותר הוא גם מתרסק מהר יותר”.

בניגוד לחטופי חמאס ששוחררו מעזה, פדויי השבי של מלחמת יום כיפור נלקחו ימים ספורים אחרי חזרתם למתקני חקירה. „זה היה מתקן צבאי סגור שנשמר בידי אנשי המשטרה הצבאית, מוקף גדרות תיל, ולא התאים לטיפול בפדויי שבי”, אומר תור. „במשך שבועיים בודדו אותנו מבני משפחותינו, וזאת לאחר שמונה חודשי שבי קשים ומפגש קצר ביותר עם המשפחות, כשאנחנו עדיין בהלם השבי והשחרור. נאמר לנו שנעבור בדיקות רפואיות ופסיכולוגיות וכן תחקור על הנפילה בשבי והתנהגותנו בתקופת השבי עצמה. נוסף על כך, נאמר שיתקיים דיון לגבי עתידו הצבאי של כל חייל ששב מהשבי.

„קציני מודיעין חקרו אותנו במשך שבועיים על נסיבות הנפילה בשבי, על תנאי השבי ועל החקירות שעברנו. במיוחד חקרו אותנו שוב ושוב על מידע שמסרנו לאויב. עד היום חיות בזיכרוני שתי תופעות מכאיבות שאפיינו את החקירות האלה: האחת – האשמת הקורבן שהופקר, והאחרת – טראומת הבגידה. התחושה הייתה שאנחנו מואשמים בנפילתנו בשבי, ויותר מכך – שהסגרנו מידע ובגדנו במדינה. ייתכן שכל זה נעשה בתום לב והיה תוצאה של חוסר ניסיון טיפולי בחיילים שחזרו מהשבי, אבל הפגיעה הייתה קשה והשאירה חותם בלתי נסבל על הנפש. היחס אלינו היה נוקשה ומשפיל והוא גרם לי לתחושת בושה, ובשום שלב איני זוכר התעניינות אמיתית בשלומנו ובמצבנו. התחושה הייתה שנלקחנו שוב בשבי.

„היינו שפני ניסיון. עלינו למדו את הנושא של פוסט־טראומה מורכבת. עיקרון מרכזי שיושם לגבי החטופים ששוחררו מעזה הוא שילוב המערכת המשפחתית כגורם מרכזי בתהליך, כאשר הקליטה וההכוונה נעשות בסביבה המשפחתית”.

השבי עוד נוכח אצלך פיזית? בגוף?

„לא. ממש לא, שום דבר. בכלל, יש אנשים שהכירו אותי שנים, ולא שמעו אף פעם מילה על השבי. לא שמתי את זה על דש הבגד. יש מקום לכאב, יש מקום לסבל. השאלה היא באיזה גודל של מכל אתה אורז אותם, כמה ויתורים אתה עושה לעצמך. כמה רחמים אתה מבקש מהסביבה”.

יש עדיין כעס, אחרי כל השנים האלה?

„זו שאלה יוצאת דופן. בימים הראשונים של השבי, הכעס היה גדול עד כדי כך שהוא נטרל אותי. לא יכולתי לעסוק בתכנון התשובות בחקירות. הייתי כעוס עד כדי כך שלא יכולתי לדאוג לעצמי, לשרוד. כעסתי על המדינה, כעסתי על המפקד במוצב, על שלא הביאו עוד חיילים. בתוך פרק זמן קצר מאוד, הבנתי שאסור שהכעס ינהל אותי. וזה לאט־לאט שכך.

„בשבי יש כמה דברים חשובים – ניהול זמן נכון, יצירת תקווה עתידית, אמונה. הכעס, אם אתה לא יודע להתנהל איתו, גומר אותך מבפנים. זה חלק מעבודה עצמית חשובה, לדעת שזה לא יעזור, שכרגע זה לא יפתור דבר, שזה רק יחמיר את המצב. אמרתי לעצמי, תפגוש את האנשים כשתצא ואז תהרוג אותם, תרביץ להם, תעשה מה שאתה רוצה. אבל בוא נדחה את זה בינתיים. לפעמים קשה לדחות את הכעס הזה, אבל הצלחתי.

„יצר הרע משחק בך כל הזמן. הכעס הוא אחד הדברים שהוא משחק בהם. השאלה איך זה יכול להיות. איך הדבר הזה קרה לנו. איך לא ראינו אותם מגיעים. כשאתה עומד על פסגתו של החרמון, יש לך תחושה שאתה נמצא ליד רגליו של הקדוש ברוך הוא. מקום רם ונישא, הכול מתחתיך, והתחושה היא שאף אחד לא יכול לגעת בך. זה שיכרון הכוח ושיכרון הגובה. וככל שהתחושה הזאת משכרת יותר ומשקרת יותר, המכה איומה יותר וכואבת יותר”.

יתרונות הקיבוץ

בין יצירותיו בימי השבי, בשתיים הוא שמח במיוחד. „יצרתי משחקים מכלום ושום דבר”, הוא אומר. „לאנשים קשה להעריך כמה עבודה כרוכה בלייצר כלי משחק פשוט. למשל, לייבש קליפה של תפוז מתחת לשמיכה ואז ליישר אותה, כדי לחתוך אותה לשתי וערב וליצור קוביות דמקה. אתה צריך להיות קצת ממזר כדי לחשוב על זה. אחרי תקופה בשבי קיבלנו גבינה משולשת, ולגבינה היה בסיס קרטון. חתכתי אותו בכפיס עץ, ויצרתי קלפים”.

את הקלפים וקוביות הדמקה הוא הביא עמו מהבור בדמשק: „החבאתי אותם בבטנה של החולצה. בעזרת מחט שעשיתי מעצם של עוף פרמתי את התפרים בחולצה, החבאתי ואז תפרתי אותם בחזרה. שמתי בכיס הזה גם את מפת הקיבוץ שציירתי, שבעזרתה הייתי ‘מטייל’ בקבוץ בערבי שבת בשבי. עכשיו אני מתכנן להעביר את החפצים האלו כנראה למוזיאון, כי אני מרגיש שהם זקוקים לשימור מיוחד”.

ההתרגשות מהיכולת פשוט לגשת ולפתוח את המקרר, זו תחושה שנשארת איתך חמישים שנה?

„המון שנים. בילדות, בחדר האוכל של הקיבוץ, לא רציתי לאכול את פרוסת הלחם, וההורים שלי תמיד דאגו שנגמור מהצלחת. פתאום פגשתי את המבט ההוא שלהם. את התובנה של הרעב, של החוסר”.

גם זיכרונותיו מהקיבוץ עולים מדי פעם בספר. „הלינה המשותפת בחדר הילדים, החינוך הקיבוצי הספרטני של הליכה יחפה בשמש היוקדת של עמק בית־שאן, ההסתפקות במועט, העבודה, ההשכמה בארבע בבוקר למסוק זיתים, העבודה בבריכות הדגים בשמש הקופחת – כל אלה היו חלק מההכשרה יוצאת הדופן שהייתה לי”, הוא אומר. „האחרים שהיו איתי בשבי מאוד סבלו מהצפיפות הקשה, מחוסר הפרטיות. לי, אני מודה, היה יותר קל”.

זאת אומרת, קיבוצניקים יותר עמידים בשבי?

„כן. היום ילדים לא יודעים לחלוק, לכל אחד יש חדר משלו”.

אתה כנראה הקיבוצניק היחיד שיש לו נוסטלגיה ללינה משותפת.

„את צודקת במאה אחוז. אני אוהב את זה אהבת חיים. בכלל, השורשים העמוקים בעמק. הציונות, היהדות. המזון הרוחני שינקתי שם. אני מרגיש שהשורשים שצמחתי עליהם עמוקים עד כדי כך שגם חקירות קשות לא הצליחו להפיל אותי”.

הבנת את זה בזמן אמת?

„לחלוטין. כל הזמן. וגם בתהליך השיקום שלי. אני לא מטפל, לא פסיכולוג, ואני רוצה להגיד לאנשים, תראו מה עברתי. שבי, אובדן של חברים, גירושים לא קלים. ועם כל הדברים האלה, תמיד בחרתי לא רק בחיים, אלא גם בשמחת החיים. ואני רוצה להגיד לחלק גדול מהאנשים הפוסט־טראומטיים שעברו משברים גדולים בחיים שלהם, שיש אפשרות לצמוח מתוך משבר, ולבנות חיים טובים”.

אתה חושב לפעמים מי היית בלי השבי?

„כן. זו מחשבה שבוודאי עולה. אני לא יודע לומר איך, אבל בוודאות הייתי צומח אחרת”.