מדבר סקר
פגישות הפיוס והדינמיקה הקבוצתית בגוש השינוי לא הועילו לפי שעה. למעשה, הפערים רק מתרחבים ככל שקרב יום הבוחר. גולן רוצה ממשלה עם רע”מ, איזנקוט בונה על הימנעות שלהם, ליברמן מציע לפסול אותם מהתמודדות. „כדאי מאוד שאיזנקוט יבהיר באופן ברור לציבור מי השותפים שלו ביום הבחירות”, כתב בשבוע שעבר. מהעובדה שהודיע על תמיכה בפסילת רע”מ 12 שעות אחרי פגישתו עם איזנקוט, אפשר להבין שלא קיבל את התשובות שרצה. הפגישה נכשלה.
התכווצות הגוש הובילה את איזנקוט למהלך שכמותו נוקטים בדרך כלל בסופ”ש האחרון שלפני הבחירות: מיליוני מסרונים שקובעים שהקרב בצמרת צמוד, וכל קול לישר! יקבע מי יהיה ראש הממשלה. בנט, גולן וליברמן רתחו. אי אפשר לדבר על שותפות ואז לגלות שאתה בלב אפריקה, בתוך סיר, וסביבך שבט קניבלי קוצץ ירקות לסלט שליד.
בקמפיין של איזנקוט מוכנים להישבע בנקיטת חפץ שלא חשבו על עצמם, אלא על סיכויי החלפת נתניהו. סקר ענק שהזמינו בשבוע שעבר העלה כי אם יתברר שהקרב על המפלגה הגדולה בין ישר! לליכוד צמוד, איזנקוט יזנק ל־37 מנדטים, כשהוא מרסק את ביחד של בנט־לפיד ואת ישראל ביתנו של ליברמן לחמישה מנדטים כל אחת. אבל הבונוס הוא שבמקרה כזה וינטר לא עובר, וגוש השינוי עובר מפיגור של מנדט ליתרון של ארבעה.
רק שליברמן ובנט לא השתכנעו. הם החליטו, ברוח ימים אלה, שלא מתאים להם להיות בתפקיד הנזק האגבי. בכלל, הם סבורים שעם סקר אחד לא הולכים למהלך הרה־גורל כזה.
אפשר לחשוד במניעי כל הצדדים. גם באלה של איזנקוט. הרי זה לא שהוא מתנדב לתרום מנדטים, אלא להתרים מנדטים לעצמו. גם יריביו לא נקיים מחשד. למשל לפיד, שסיפר השבוע לאופירה בערוץ 12 ש”מאז שהתחילו לדבר על המפלגה הגדולה, הגוש רק יורד”, כאילו שכח את קמפיין המפלגה הגדולה של עצמו בבחירות שעברו, שהסתיים בקטסטרופה גושית.
פנטזיית ה־63
הבעיה חריפה יותר מחוסר תיאום. עד לפני שבועיים, גוש השינוי שלט ללא עוררין בסדר היום, ונתניהו רק הגיב. אבל זה כבר לא המצב. מישהו שמע לאחרונה על החרדים? מיליון איש שהיו בעייתו האלקטורלית הגדולה של נתניהו כמו נעלמו מעל פני האדמה. כמה מפתה מבחינת איזנקוט, ליברמן ושות’ לדבר על הטבח ועל אחריותו של נתניהו, ועוד שיחת טלפון שהיתה או לא עם שליט האמירויות. אבל משמעת קמפיין סבירה היתה מחייבת אותם לדבר על חסידים בבוקר, ליטאים בצהריים וש”סניקים בערב. במקום זאת, נתניהו מגיש להם תפריט אחר: אבו שחאדה בבוקר, עבאס בצהריים וטיבי בערב. החרדים נעלמו, הערבים הופיעו.
העלות של השותפות עם החרדים כבר שקועה בגוש, ולפי רוב הסקרים עדיין עולה במחיר כבד. אבל התחזקות המפלגות הערביות והתחזקות השיח על המפלגות הערביות פוגעות קשות בגוש. איזנקוט הדף את לחצי ליברמן בפגישה ואת לחצי רבים מרשימתו להתנער סופית מהמהלך של השבעת ממשלת מיעוט בהימנעות הערבים. הוא סבור שזו התקווה האחרונה לגוש.
מה האלטרנטיבה שלך, שאל את ליברמן בפגישתם. הרי ליו”ר ישראל ביתנו אין כלום חוץ מהמנטרה על 63 מנדטים לגוש, ואלה שלא יבואו. ליברמן משרטט תרחיש מבהיל על קריסה מוחלטת בדעת הקהל האמריקנית, כתוצאה ממנה סנקציות במועצת הביטחון, במקביל תוספת שנתית של 125 מיליארד לתקציב, הוצאות ביטחון והיעלמות הסכמים עם האיחוד האירופי. אבל הוא עיקש בעמדתו: או ממשלת שינוי נטו, או עוד בחירות ועוד בחירות. על הצטרפות לנתניהו אין על מה לדבר.
חלקים שאפשר להרכיב? האתגר בהקמת ממשלת שינוי נוספת | צפו בפודקאסט „על זה”
השבוע סימן גם את קריסת האפשרות הכמעט אחרונה להקים ממשלה, והיא תמיכה של רע”מ. בכל הסקרים, ללא יוצא מן הכלל, אפילו הצבעה בעד של עבאס וחבריו אינה מעניקה לאופוזיציה רוב של 61.
בגוש השני המצב אינו מזהיר יותר. אמנם בחלק מסקרי הליכוד הוא עובר את 63 המנדטים, באחרים מתקרב מאוד לרוב, אבל נתניהו עצמו סקפטי מאוד לגבי נכונות הנתונים. לו האמין בהם, לא היה פועל במרץ כזה לחסל את מפלגתו של עופר וינטר. מפלגתו מתרסקת ברוב הסקרים, כמעט בלי יכולת לגדול: סמוטריץ׳ טרם יצא מטווח הסכנה, בן גביר מתקרב אליו (אף שאפשר לפקפק בנתונים), ש”ס גורדה עד העצם. כמו גוליבר שקם בבוקר בליליפוט קשור באלפי חוטים דקים, גם הוא לא יכול לקום. על פי הסקרים, הוא לא כל כך ענק, והם לא כאלה גמדים.
עלילות אלף שלומי ושלומי
ונניח שהיתה שיחת טלפון ממושכת בין מנהיג האמירויות לנתניהו. ונניח אפילו שנמסרה אזהרה, והיא היתה ספציפית מאוד. נניח שכל הפרסום של שלומי אלדר ורותי יובל נכון, ונתעלם לרגע משלל פרטי הלוואי שהופרכו עד מהרה (המצרים לא הזהירו אישית את נתניהו, האמירותי לא דיבר כלל עם הרצוג על עזה, לא הוגשה הצעה ב־8 באוקטובר לשחרר את כל הנשים והילדים).
קריאה בספרם של השניים מלמדת על דבר מופלא. ממשלת ישראל מואשמת שלפני 7 באוקטובר לא שעתה לאזהרות ולא פעלה בכוח ובנחרצות נגד חמאס. מ־8 באוקטובר – אשמה שפעלה ביתר כוח ונחרצות.
למרבה התדהמה, הצורר סינוואר מתואר בספר כדמות רציונלית שמתחננת לפני הטבח שממשלת ישראל תוריד אותו מהעץ ורק תיתן לו סיוע כלכלי. „כולנו הבנו שהפיצוץ הוא רק עניין של זמן”, מספר מקור עלום, „אי אפשר היה להמשיך יותר. לעזה לא היה אופק כלכלי”.
מייד אחרי הטבח, שכאמור הותנע מחוסר ברירה, חמאס שוב מושיט את ידו הנדיבה לממשלת ישראל. „רציתי לעדכן שחמאס מוכנים לשחרר את כל האזרחים עכשיו ושאנחנו מוכנים לתווך”, מספר בכיר פת”ח סמיר משהראווי (עוד נחזור אליו בהמשך) „…אבל נתניהו לא מוכן לדבר על כלום”.
עזבו את העובדה שאפילו מזכיר המדינה האמריקני טוני בלינקן הגדיר זאת כשקר מוחלט. מישהו חושב באמת שחמאס הציע שחרור ללא תמורה, וישראל פשוט אמרה לא? שכחתם את שתי האזרחיות האמריקניות ששוחררו ללא תמורה כעבור שבוע וכולם בירכו על שחרורן? מאמין לזה מי שקונה את השקר המופרך שסינוואר רץ לספר לישראל על מלחמת ענק בטווח הזמן המיידי, סוד שהסתיר מנסראללה ומחמינאי. זו אמונה ארוכת שנים של אלדר, האיש שתמיד הסביר למה אנחנו טועים ועזה צודקת, כתב הערבים שבישר לישראל ש”חמאס הוא לא חונטה שטנית” („העיר”, 16.01.2009), וחזה סיכוי „להגיע איתו להודנא של 30 שנה, שזה בעצם הסכם שלום”.
אם נתניהו היה מספר לקבינט על השיחה עם שליט האמירויות, ואם שלומי אלדר ורותי יובל היו שרים, הם היו מציעים דבר אחד: הטבות כלכליות, ובשום פנים ואופן לא חיסולים. זה בדיוק מה שהטיף אליו אלדר עשרות שנים, בעודו מתנגד לכל פעולה ישראלית. לאורך השנים הוא תקף אפילו את חיסול רב־המרצחים „המהנדס” יחיא עיאש („החלטת אל־חזור שהנחיתה מכה אנושה לכל המרקם העדין של הסכמי אוסלו”), לעג לציד המנהרות („במקום לחפש אותן מתחת לאדמה צריך לפתור את הסיבה שלא יהיה צורך לחפור את המנהרה”), כפר בכל מבצעי צה”ל ברצועה („רק הוסיפו שמן למדורה… לא הצליחו לעצור את ירי הקסאם”). אחרי שומר החומות, אפילו יחס הרוגים של מחבל וחצי על כל אזרח הוציא אותו מדעתו („אכן, בעל הבית השתגע”). „שלום לך עזה, שלום ולא להתראות”, התפייט ב־2007. „אנחנו יודעים כבר שכדי שלא נחזור לשם עלינו להתייחס אל תושבייך כאל בני אדם, להקל את מעבר הסחורות במעברים ולפתוח את שדה התעופה והנמל הימי”.
למרבה הטרגדיה, נתניהו ובר נקטו את שיטת יובל ואלדר: הקלות כלכליות בתקווה שאלה יאכילו את המפלצת שאלדר התנגד כל השנים לחיסולה בדרכים צבאיות. המניפולציות של הצמד, שלפיהן צריך היה לאמץ את הצעת ראש שב”כ ל”כיבוי בפיצוץ בעזה, מתקפת מנע”, מתעלמות מהעובדה שלא באמת היתה הצעה כזו. הרי אותו בר קבע שלושה ימים לפני הטבח ש״חידוש ההבנות בין ישראל לחמאס של שקט תמורת הקלות יאפשר שימור היציבות לזמן ממושך”.ברור שלו תקפה ישראל, שני אלה היו הראשונים לכתוב ספר על צימאון הדם של ממשלת הימין הקיצונית מסיבות פוליטיות.
כשמגרדים את שלל הגורמים האנונימיים, מגלים שהספר כולו נשען על שני מקורות רעועים, שני בכירי פת”ח מזדקנים: סופיאן אבו זיידה, שלכאורה קיבל את האזהרה מסינוואר, וסמיר משהראווי, זה שלכאורה שמע מסינוואר על נכונותו לשחרור חטופים. הצמד הזה מלעיט את אלדר כבר 30 שנה בפנטזיות ובהבלים. הם מוכרים – הוא קונה. בספרו „עזה כמוות” אלדר מאמץ בלי פקפוק את הטענה של משהראווי, שחיסול יחיא עיאש סיכל ברגע האחרון איחוד של חמאס לתוך כוחות הרש”פ וסיום פעילות הטרור („סיכוי חד־פעמי שלא יחזור לעולם”, יבב הנ”ל באוזניו). ואילו אבו זיידה, „עיני פחם”, השקיף איתו על נצרים ב־2004 וקבע שרק בגלל ההתנחלויות יש פיגועים. „אתם משלמים בעתיד שלכם וטוענים שאין פרטנר”. „אולי באמת לא חיפשנו די”, חוזר אלדר כתוכי אחריו. סופיאן וסמיר סיפורי עם בע”מ.
אלדר ויובל כתבו מניפסט מופרך מטעם פת”ח, שמאמץ חלקים נכבדים מהנרטיב של חמאס, תוך התבססות על צמד מפוקפק שמפזר כזבים כבר עשרות שנים. מתברר שאפשר להכיר כל סמטה בעזה, כל פעיל בג’באליה, ועדיין לא להבין מימינך ומשמאלך.
מה אתה מתעסק בשלומי אלדר, בטח שואלים את עצמם חלק מהקוראים. ובכן, במשך שנים פעלו נתניהו והכפופים לו על פי הקו של התקשורת, מכוני המחקר, האקדמיה ובג”ץ: תמיד להגיב, אף פעם לא ליזום. תמיד להציע גזר, אף פעם לא מקל, ואם חייבים – אז מקל קטן ככל האפשר. ולכן, האחריות לטרגדיה מוטלת במלואה על מקבלי ההחלטות, אך אלדר ויובל אינם פטורים מחשבון נפש נוקב. אחרי שהמדיניות שהטיפו לה אומצה במלואה והובילה לבריחה, לשיתוק ולטבח נורא, הם עוד כותבים ספרים. גם לא יורים – וגם בוכים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
