אני גונב מחנויות ולא מצליח להפסיק. זה התחיל בשנה האחרונה של התיכון ונמשך, בדרגות שונות, עד היום. משום מה זה קורה בעיקר ברשתות פארם ובחנויות בגדים, ושם אני לוקח דברים קטנים שאני לא באמת צריך. אני נכנס לחנות בלי כוונה לגנוב, ופתאום מוצא את עצמי בודק אם מסתכלים עליי ומכניס משהו לתיק. אני לא עושה את זה כי חסר לי כסף, וברוב המקרים יכולתי פשוט לשלם. לפעמים אני אפילו לא משתמש במה שלקחתי, אלא רק נהנה מההקלה ומההתרגשות כשאני יוצא מהדלת.
כשהייתי צעיר זה עוד הצחיק אותי אם הייתי נתפס, אבל עכשיו אני מרגיש שזה כבר לא מתאים. אני איש מבוגר, בקרוב אהיה אבא, והמחשבה להיתפס מרגישה לי הזויה ומפחידה. ובכל זאת, משהו בי מתקשה להתאפק.
אני אדם מתפקד, נורמטיבי והוגן בשאר תחומי החיים. לא הייתי מרמה חברים שלי בפוקר, נניח, וגם אי אפשר להגיד שאני מכור לאדרנלין. אני ממש לא מחפש סכנות בתחומים אחרים. קשה לי להבין את הפער: מה מושך אותי לריגוש כל כך מטופש?
ד’, בן 31
ד’ היקר,
כפי שאתה כותב, החפצים שאתה גונב ובקושי משתמש בהם לא ממלאים שום צורך ממשי. הקלישאה „מים גנובים ימתקו” מתארת היטב את הקסם הפתייני שמהלכת עלינו חציית הגבולות, אבל לא באמת מסבירה אותו: למה בעצם זה מתוק יותר כשזה אסור?
אפשר להתחיל לחפש תשובה בקלישאה אחרת. זו שנשמעת בסוף הארוחה, כשכולם כבר מתפוצצים ובכל זאת מישהו מציע להזמין משהו מתוק כי „לקינוחים יש קיבה נפרדת”. קיבת הקינוחים הזאת אינה מצייתת לחשבון הרגיל של רעב ושובע. להפך: משהו בתיאבון שלה מתעורר דווקא מול הידיעה שכבר לא צריך, ואולי אפילו לא כדאי. נדמה לי שגם הרעב לחפצים שאתה לוקח שוכן בקיבה נפרדת, שרוחשת בה תאווה לשבירת הכללים ולעונג שטמון בכניעה לפיתוי.
בהקשר הזה מעניין לחשוב על מערכת היחסים שיש לגניבה עם החוויות המוקדמות שלנו. בשנות החיים הראשונות, החפצים שאנחנו מקבלים מהסביבה נחווים גם כביטויים של אהבה ודאגה. האוכל, החיבוק, השמיכה: כולם ניתנים לנו בלי משא ומתן ובלי דרישה לתת משהו בחזרה. אנחנו זוכים בהם פשוט מפני שאנחנו קיימים. בתוך הבועה הזאת קל גם להרגיש מיוחדים. לא במקרה אפשר לראות ילדים כחושים וחיוורים מצהירים בקול צייצני שהם הכי מהירים, הכי חזקים והכי טובים בעולם.
עם הזמן היחסים שלנו עם המציאות משתנים. החיים הבוגרים מתנהלים מתוך משא ומתן: חפצים נרכשים בכסף, כסף צריך להרוויח, ואפילו אהבה, חברות והערכה תלויות במידה מסוימת במה שאנחנו מעניקים לאחרים. בתוך הכלכלה הזאת, שבה מעט מאוד ניתן ללא תנאי, נשחקת גם תחושת הייחודיות שלנו. אנחנו מפנימים את הכללים, המגבלות וטבלאות ההמרה שלפיהם העולם מתנהל ומבינים שאנחנו נתונים למרותם של כוחות שהשליטה שלנו בהם מוגבלת.
הם לא ירגישו
הקסם של הגניבה נובע מהיכולת שלה להחזיר אותנו לרגע לעולם שבו דברים מגיעים אלינו מפני שאנחנו רוצים בהם, ולא בזכות מה שאנחנו נותנים תמורתם. היא משיבה לנו משהו מתחושת המיוחדות שאבדה וממקמת אותנו בעמדה של מי שיכולים פשוט לקחת בלי להתחשב במגבלות ומחירים.
אולי משום כך גניבה מחנות מושכת אותך, אבל אתה נרתע מלרמות חברים בפוקר. השפע שמקיף אותנו שם כמעט מזמין את הפנטזיה שאין באמת מחסור. „הם אפילו לא ירגישו שלקחתי”, אתה יכול לומר לעצמך. במשפט הזה יש יותר מהצדקה מוסרית: יש בו הד קלוש לעולם הילדי שבו נדמה שהיינו מוקפים בשפע מסחרר והטוב פשוט היה שם בשבילנו.
הפסיכואנליטיקאי דונלד ויניקוט עוסק ברעיונות דומים במאמר מפורסם בשם „הנטייה האנטי־חברתית”. לדבריו הגניבה לא מכוונת אל החפץ עצמו, אלא מבטאת תביעה לקבל משהו שאנחנו מרגישים שמלכתחילה הגיע לנו. הוא קושר בין הנטייה לגנוב לחוויות מוקדמות של חסך, שהובילו אותנו להרגיש שמשהו שאנחנו זכאים לקבל מן העולם לא ניתן לנו או אבד. במילים אחרות, גניבה היא ניסיון לקחת בחזרה משהו שהעולם נשאר חייב לנו. בהמשך לכך, שווה לחשוב על גניבה גם כאקט של מחאה ולשאול את עצמך כנגד מה היא מכוונת. האם התפיסה שלך את עצמך כנורמטיבי והוגן מסמנת שלא חייבים לך כלום, או שהיא חלק ממה שגורם לך להרגיש שלפעמים מגיע לך קצת יותר.
מקום לכמיהות
אז מה עושים? כי ממה שנאמר עד עכשיו הגניבה מצטיירת כמעט כמו רעיון לא רע. כבר כתבתי כאן בעבר על החיבה של פסיכולוגים לגיבורי הטרגדיה היוונית. אחת הסיבות לכך שנרקיס, אדיפוס ואיקרוס מככבים במאמרים ובספרים פסיכולוגיים היא שהטרגדיות שלהם מזכירות משהו באופן שבו סימפטומים נפשיים מתנהלים. הגיבור מקבל נבואה על גורל אכזר ומקדיש את חייו לניסיון להימלט ממנו, אלא שדווקא הפעולות שהוא נוקט כדי להימנע מהגורל שניבאו לו מובילות אותו אל המקום שממנו ניסה לברוח. הגניבה מחנויות פועלת באופן דומה. הניסיון להרגיש חופשי ולברוח ממציאות שבה מופעלים עליך כוחות שיש לך עליהם שליטה מוגבלת הופך אותך לכפוף לדחף שיש לך עליו שליטה מוגבלת. גם תחושת הייחוד שמתלווה לגניבה מתחלפת במהרה בבושה, נחיתות וחשש מפני מה שעלול לקרות אם לא תצליח להפסיק.
ובכל זאת, כמו שקשה לשכנע אדם שחושק בקינוח מושחת להסתפק בפרי, לא יעזור אם תנזוף בעצמך ותדרוש מעצמך להיות בוגר ואחראי יותר. נדמה לי שאתה כבר כזה, ובכל מקרה החלק שגונב ממך אינו מתרשם במיוחד מקורות החיים שלך. אולי להפך: יש בו משהו שמתקומם מולם. הדרך להשתחרר היא לנסות להפריד בין הגניבה לבין הדבר שהיא מספקת לך: להבין מתי ומול מה מתעורר הדחף, ומה בדיוק אתה מרגיש כשאתה נענה לו. טיפול יכול לעזור בכך, בין היתר משום שאפשר לתת בו מקום לכמיהות ילדותיות ולחלקים חמדניים וכועסים בלי למהר לרסן אותם או להזדקק לגניבה כדי לבטא אותם.
דווקא העובדה שאתה עומד להיות אבא הופכת את השאלה שלך לדחופה יותר. לא מפני שאבות אמורים להתבגר ולהפסיק לעשות שטויות, אלא מפני שאתה עומד לעבור עוד צעד לתוך עולם של אחריות, ויתור ודאגה. ואם הגניבה היא אחד המקומות האחרונים שבהם אתה מרשה לעצמך להרגיש לרגע מין ילד שאינו חייב דבר לאיש ושמותר לו פשוט לקחת בלי לדפוק חשבון, לא מספיק לדחוק את התחושות האלה הצדה. כדאי לברר איפה עוד בחיים אתה מרגיש אהוב בזכות עצמך, חופשי לרצות ולקבל, ולנסות לפנות יותר מקום לחוויות האלה.
