הגמרא במסכת יומא ( ד ע”ב) לומדת מהפסוק „ויקרא ה’ אל משה לאמר” ( ויקרא א א ) כי אין לאדם לחשוף מידע שהוא קיבל מחברו, מבלי לקבל רשות מפורשת מבעל המידע. דרשת הגמרא נסמכת על המילה „לאמר” במשמעות של „לא-אמור”.
בפסוק א’ הקב”ה מוסר למשה מידע, ולאחר מכן בפסוק ב’ הקב”ה מתיר למשה לחשוף את הנאמר, ומורה לו „דבר אל בני ישראל..”
המאירי בפירושו את סוגיית הגמרא מבאר כי דרשת הגמרא מתייחסת לכל סוגי האמרות והתכנים, לכן גם מידע סתמי אשר המספר לא ביקש באופן מפורש שלא לגלות אותו לאחרים, הרי הוא חוסה תחת האיסור של לא-אמור.
עוד מבאר המאירי כי איסור לא-אמור הוא איננו דין דאורייתא, האוסר את העברת המידע, אלא זהו דין דרבנן המורה על הנהגה טובה וראויה, שיש לאדם לנקוט בה.
דברי הגמרא הם המקור לפסק החפץ חיים ( ח”א כלל ט סעי’ ו ) הכותב: ” האומר לחברו איזה דבר, אסור לו לספר אחר כך לאחרים אלא אם כן נתן לו רשות על זה, ודווקא אם הוא דבר דלית בה לישנא בישא”
עוד כתב החפץ חיים ( באר מים חיים כלל ח”א כלל ב סע”ק כז) כי ייתכן שאיסור בל-יאמר עוסק במצבים שקיימת איזו אינדיקציה שהמספר איננו חפץ שהדברים יתפרסמו, משום שרש”י על התורה (בשם התורת כהנים) מבאר שהקב”ה קרא למשה לתוך אהל מועד בכדי לומר לו את הדברים, וממילא ייתכן שאיסור בל-יאמר מתייחס למקרים דומים, שבהם המספר אמר את דבריו בביתו או לקבוצה מצומצמת וכדומה, אך במצבים אחרים שאין כל אינדיקציה לאי הסכמת המספר לפרסום הדברים, ייתכן כי אין איסור בגילוי.
חשוב לציין כי בהלכות לשון הרע ( ח”א כלל ט סעי ו) החפץ חיים פוסק את דברי הגמרא (יומא ד: ) בניסוח של ” אסור לספר” ומבלי להגביל את האיסור למצבים שבהם ניתן להסיק כי המספר חפץ בשמירת המידע בסוד, משמע מדבריו שגם אמירה סתמית אסורה בגילוי.
לעומת זאת בבאר מים חיים (כלל ב אות כז ) מתייחס החפץ חיים לאמירה סתמית בניסוח של „ייתכן” להתיר גילוי של מידע סתמי, וממילא יש לעיין האם ניתן להתיר גילוי מידע שנאמר באופן סתמי. להוראת הלכה למעשה, יש לשאול מורה הוראה כיצד לנהוג.
בשו”ת חקיקי לב ( ח”א יו”ד סי’ מט) מביא טעמים נוספים מדוע תכנים שהמספר איננו חפץ בפרסומם אסורים בהפצה שכן מידע הוא סוג של רכוש, לכן גניבת דעת הזולת יכולה להיות דומה לגניבת חפץ או ממון וכפי שברור כי לקיחת חפץ מיד הזולת והעברתו לאחר, יש במעשה זה משום איסור גניבה, כך לקיחת מידע ששייך לאדם מסוים ומסירתו לאחר יש בפעולה זו משום גניבה.
טיעון זה יכול להקים גם עילת תביעה ממונית, וממילא העברת מידע לגורם אחר, מחייבת בפיצוי כספי, כדין גניבה של חפץ מוחשי.
בנוסף יש לראות בציווי של „ואהבת לרעך כמוך” כהוראה המחייבת להתחשב במאווי הזולת, אין לנהוג בהפקרות וללא שימת לב בתכנים שהזולת הפקיד בידינו. מי שכעת נמצא במעמד המפרסם, תוך רמיסת כבודו של בעל המידע, עשוי להחליף מעמד ולהיות בהזדמנות אחרת בעל מידע שמעוניין כי ינהגו בתכנים שלו ברגישות ולא יפיצו את המידע שלו ללא רשות.
העולה מהדברים:
- מידע שעשוי להיות בו איזו אי נעימות, אכזבה , תחושה לא טובה או נזק לנשוא הסיפור הרי שהוא אסור.
- מידע שרוב העולם אינו רואה בו איזו בעיה או שהוא אינו נשמר בסוד, אך נשוא הסיפור או בעל המעשה עשוי להקפיד על פרסום הדברים הרי שהוא אסור.
- אדם שסיפר לחברו מידע שלא בדרך סוד, אך לאחר זמן ביקש שהדברים יישמרו בסוד, הרי שמעת בקשת החבר על שמירת סודיות הדברים אסורים בסיפור.
- איסור גילוי סוד חל גם על מי ששמע את הדברים מצד שלישי ולא מבעל המעשה שחשף את המידע (ק”ו שיש בדברים גנות או נזק).
הדברים נכתבו בתמצית לעיון ולימוד יסודות הדין ואין בהם כל הוראת הלכה למעשה.
