1. עצם קיומה של תעשיית המוזיקה ומה שמכונה ‘אמנות’ (קולנוע, טלוויזיה, ציור ועוד) מטמיע בקרבנו את ההבנה שאם אין לך קהל ואינך מתרגם את כישרונך לכסף – האמנות שאתה עושה אינה אלא ‘תחביב’. מצטער על הקרסת מגדל השן, אך הסיפור האמיתי – די הפוך; קל יותר למצוא אמנות טהורה במקומות בהם אין קהל. בכלל. כדי להבין זאת צריך ללכת צעד אחורה אל תפישת היצירה בעומק ראשנו.
2. אדם שמשקיע כמה שעות בבישולאפיה ומצליח ליצור מאכל מרגש – טוחן בשיניו את מה שבישל, נהנה מהיצירה שלו – ונגמר הסיפור. לכל היותר הוא עורך סעודה משפחתית ומתענג על המחמאות החמות הנאמרות במשך מספר שניות ע”י אוהביו. זה בסדר גמור ויכול להימשך כך לכל החיים. בניגוד למוצג בפנינו ב’תעשיית האוכל’, מעטים האנשים שעושים כסף מכישרון הבישול (רוב הסבתות עדיין במטבח).
3. עד דורנו, תחומי היצירה נחשבו יקרים להפקה ולכן מעולם לא התקבל על הדעת שאדם יישב לו מספר שעות מפעם לפעם, ילחין שיר, יפיק אותו ואחר כך יוציא אותו לאור עבור עצמו. כך, שיר אחרי שיר, תוך כדי שהוא ‘מסתפק’ ב-7 צפיות של בני ביתו ומכריו. ומי דיבר על יצירת ספר או סרט שאורכת זמן רב יותר? במשך שנים רבות, הוטמע בנו ש’יצירות’ מעין אלו, בניגוד לבישול, מיועדות ל’קהל זר’ שמעריך אותך או אולי אפילו מפרנס אותך באופן מסוים וזאת – זאת ‘האמנות’ בעולם!
4. אם נתבונן פנימה נגלה שהעולם התהפך, העלויות ירדו לרצפה והילת ‘האמנות הטהורה’ – מתפוגגת. אפשר ליצור מוזיקה, ספרים ואפילו סרטים בסכום אפסי המקביל לעלות רכישת חומרי גלם בבישול. למרות זאת – יוצרים רבים נמנעים מלתחזק שגרת יצירה מספקת. הם עדיין שבויים בתפישה שהסיפוק המרכזי ביצירה מגיע מ’קהל’ ואם אין קהל – אז מה הטעם?
האמת, כרגיל, נעדרת והפוכה; יש טעם רב בעצם היצירה והוא מתוק ואותנטי הרבה יותר מיצירה למען ‘קהל’. היום אין סיבה שלא ליצור את שלבך חפץ, בכל תחום. אם על הכנת ארוחה במשך מספר שעות או ימים מספיק פידבק משפחתי בלבד – מדוע עבור הלחנת שיר הציפיה עדיין ללייקים מ’קהל זר’?
5. זה קורה כי העולם (עדיין) תופס את היצירות שהגיעו לקהל (רחב או קהל נישה, לפחות) – כ’אמנות’ בזמן שהאמת היא שדווקא שכשיש לך קהל כלשהו – הפיתוי לרצות אותו, לא לעצבן אותו ולתחזק פרסונה – הוא גדול מאוד. אין לשפוט אמנים ואל לנו בני אדם עד שנגיע למקומם והלוואי ולא נגיע למקומם לעולם. עד כמה אתה יכול להיות נאמן לעצמך וליצור מה שבא לך כשהלחץ הציבורי קיים כל הזמן ברקע?
נראה שרק כשאתה יוצר את שלך ויודע שאין לך מה להפסיד (כי כמה כבר מתייחסים אליך בכלל?) – יש סיכוי גדול מאוד שתוציא מעצמך אמנות אותנטית שאינה תלויה באהבת זרים. אמנות שתעשה לך טוב ואולי גם לעולם, אם תעז להוציא אותה למען הכלל, לשם שמים, לא כדי שזרים יאשרו לך שאתה שווה משהו או יזמינו אותך להופעה. בשביל אהבת זרים והופעות – צריך להתרחק מעצמך ככל האפשר ולהתמקד במה שמעניין ‘קהל’ כלשהו ואז – לקום וליצור מהמקום הזה. להצהיר שאתה חלק ממשחק שנועד לשרת את הקהל ולשכוח את עצמך, למענו. בלי ציניות, זאת מסירות נפש לא בהכרח מודעת שאף אדם לא מאחל לעצמו גם אם נדמה לכולנו שאנחנו רוצים להתעשר ושהעולם יכבד אותנו.
6. ברוך השם, רוב האמנים אינם מפורסמים דיים ולא צריכים לבחור בין תשומת לבכסף או נאמנות למה שבא להם ליצור. לצערי, מקובל שאמנים אנונימיים מקנאים באלו שמצליחים לגזור קופונים ולא מבינים שהם זכו בהצלחה האמיתית: לחיות בדור חלומי בו אתה יכול ליצור אמנות בדיוק מה שאתה רוצה בזמנך הפנוי ולנתק את הכבלים ההיסטוריים שחיברו בין כסף, תשומת לב חיצונית, לחץ ציבורי והרצון הנשמתי המופלא ליצור משהו טהור.
הכותב הוא במאי-שחקן-עיתונאי ויוצר טקסטים. עורך ‘גדליה מייל’ ויוצר טרילוגיית הסרטים: „רווק עם אלוקים”, „אבא עם אלוקים” ו”בית עם אלוקים” הזמינים לצפיה. לפניות: gilinada@gmail.com
